אמנות מנוונת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזת תערוכת "אמנות מנוונת", ברלין 1938
יוזף גבלס בתערוכה "אמנות מנוונת", 1938 ברלין. משמאל: שני ציורים של אמיל נולדה: "ישו והחוטא" ו"הבתולות החכמות והטפשיות"

"אמנות מנוונת" (גרמנית: Entartete Kunst) היה מונח שאומץ בשנות העשרים על ידי המפלגה הנאצית בגרמניה לתיאור אמנות מודרנית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הדיקטטורה של אדולף היטלר, האמנות המודרנית הגרמנית, כולל יצירות רבות של אמנים בעלי שם בינלאומי, הוסרו ממוזיאונים בבעלות המדינה ונאסרה הצגתם בגרמניה הנאצית בטענה שאמנות כזו היא "עלבון לרגשות הגרמניים". אמנות מנוונת הוגדרה כאמנות לא גרמנית, יהודית, או קומוניסטית באופיה. על אלה שזוהו כאמנים מנוונים הוטלו סנקציות שכללו פיטורין מתפקידי הוראה, נאסר עליהם להציג או למכור את אמנותם, ובמקרים מסוימים נאסר עליהם ליצור אמנות.[1] הגבלות דומות הושמו גם על המוזיקה, שנדרשה להיות טונאלית וחפה מכל השפעות ג'אז;[2] מוזיקה שלא אושרה נקראה מוזיקה מנוונת. צונזרו גם סרטים והצגות. הנאצים ראו באמנות דרך נוספת לקדם את ערכי "הדם והאדמה" - טוהר הגזע, מיליטריזם וצייתנות.[3]

"אמנות מנוונת" היה גם שמה של תערוכה, שהוצגה על ידי הנאצים במשכן לאמנות במינכן, בשנת 1937, והורכבה מ־650 יצירות אמנות מודרניות שנתלו באופן כאוטי, בצפיפות והיו מלוות בתוויות טקסט המגחיכות את האמנות. התערוכה, שנועדה להסית את דעת הקהל נגד המודרניזם, נדדה לאחר מכן למספר ערים אחרות בגרמניה ובאוסטריה.[4] התערוכה נועדה להציג את כל מה היה שבעיני הנאצים נתפס כמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית. הוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. אף שהתערוכה נועדה ללעוג לאמנות המוצגת בה, נעשתה בה עבודת אוצרות רצינית ומושקעת, עם תוויות ובהן טקסטים המסבירים את היצירות על פי התפיסה הנאצית.[5] התכנים שבתצוגה נחשבו כולם לבלתי מוסריים, ולכן נאסר על ילדים לצפות בה.

תצוגה בשם זהה היא כיום חלק מגלריית טייט מודרן בלונדון, ובה מוצגות יצירות נבחרות מן התערוכה הנאצית, וכן מסמכים היסטוריים הקשורים אליה.

התנגדות למודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת רפובליקת ויימאר, הייתה גרמניה, מרכז מוביל בתנועת האוונגרד. היא הייתה מקום הולדתו של האקספרסיוניזם בציור ובפיסול. המלחין ותאורטיקן המוזיקה ארנולד שנברג, פאול הינדמית וקורט וייל פעלו שם.[6] הנאצים התנגדו ובזו לעולם התרבותי העשיר שהתפתח בתקופת רפובליקת וייאמר. תגובתם נבעה משילוב של טעם אסתטי שמרני, בשילוב מטרתם להשתמש בתרבות ככלי תעמולה.[7]

בשנת 1930, מונה וילהלם פריק, לשר להפנים והחינוך של מדינת תורינגיה, והכריז על קמפיין "נגד התרבות הכושית - למען המסורות הלאומיות הגרמניות". בהוראתו, 70 ציורים, אקספרסיוניסטיים ברובם, הוצאו מתערוכת הקבע של מוזיאון וויימאר שלוס ומנהל מוזיאון המלך אלבט (König-Albert-Museum), הילדברנד גורליט, פוטר בשל הצגת אמנות מודרנית.[8]

היטלר ראה באמנות יוונית ורומית קלאסית, כאמנות שצורתה החיצונית מגלמת את האידיאל הגזעי שלו. תקופות אלו בתולדות האמנות, על פי היטלר, לא "זוהמו" מהשפעה יהודית. לעומת זאת, הוא ראה ובאמנות המודרנית כמעשה אלימות אסתטית מצד היהודים נגד הרוח הגרמנית.[9][10]

תפיסת הניוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח ניוון צבר תומכים בגרמניה בשלהי המאה ה-19 ומופיע בכתביהם ויצירותיהם של מקס נורדאו, ריכרד וגנר, פול שולצה-נאומבורג ואחרים. המבקר והסופר היהודי, מקס נורדאו חיבר תאוריה בנושא הניוון שהוצגה בספרו "התנוונות" משנת 1892. בספר הוא מזהיר מפני המודרנה והקריסה המוסרית הקשורה בה. מתוך הביקורת הכללית על המודרנה, יצא נורדאו בביקורת על האמנות המודרנית, שהייתה לדעתו יצירתם של המושחתים ואלו שהוחלשו מהחיים המודרניים, עד שאיבדו את השליטה העצמית הדרושה והציגו יצירות חסרות קוהרנטיות. הוא תקף גם את האסתטיקה בספרות האנגלית ותיאר את המיסטיקה של התנועה הסימבוליסטית בספרות הצרפתית כתוצר של פתולוגיה נפשית. כן הסביר נורדאו את צביעותו של האימפרסיוניזם כסימן להתנוונות המוח. הוא זלזל באמנות המודרנית תוך שהוא משבח את התרבות הגרמנית המסורתית. למרות העובדה כי נורדאו היה יהודי ודמות מפתח בתנועה הציונית, רעיונותיו אלה שהיו בלתי מקובלים בקרב רוב החוגים, יושמו באופן מפתיע דווקא על ידי היטלר ואנשיו[11][12]. המלחין ריכרד וגנר, תאר את הרוח הגרמנית כמיסטית, כפרית, מוסרית, נושאת חוכמה עתיקה, ואצילה אל מול גורל טרגי ושילב ביצירות מטיבים מתפיסתו.[13] הכתבים של האדריכל והצייר הגרמני פול שולצה-נאומבורג(אנ'), חיזקו תאוריות גזעיות המגנות אמנות ואדריכלות מודרנית. וסיפקו חלק ניכר מהבסיס לאמונתו של היטלר כי יוון הקלאסית וימי הביניים היו המקורות האמיתיים לאמנות הארית. שולצה-נאומבורג כתב את הספרים Die Kunst der Deutschen. Ihr Wesen und ihre Werke (אמנות הגרמנית. טבעה ויצירותיה) ו- Kunst und Rasse (אמנות וגזע). האחרון, שפורסם בשנת 1928, בו טען שרק אמנים טהורי גזע יכולים ליצור אמנות בריאה שמציגה אידיאלים נצחיים של יופי קלאסי, בעוד שאמנים מודרניים, שאינם גזעיים, יוצרים אמנות לא מסודרת ותיאורים מפלצתיים של המין האנושי. הוא הציג דוגמאות של יצירות אמנות מודרנית לצד תמונות של אנשים עם עיוותים ומחלות וכך שולצה-נאומבורג חיזק באמצעות דימויים גרפיים את רעיון של המודרניזם כמחלה.[14]
אלפרד רוזנברג, אידאולוג נאצי, השפיע רבות על תפיסת הניוון וספרו "המיתוס של המאה העשרים" הוא טוען שהתרבות המודרנית הושחתה על ידי השפעות שמיות שהביאו אמנות מודרנית מנוונת, יחד עם ניוון מוסרי וחברתי.[15]

איסוף עבודות אמנות מנוונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-31 בינואר 1933, החלו פעולות שנועדו לטהר את גרמניה מתרבות הניוון: אורגנו שריפות ספרים, אמנים ומוזיקאים הודחו מתפקידי הוראה, ואוצרים שהפגינו עניין, אף חלקי, באמנות מודרנית הוחלפו על ידי חברי מפלגה. בספטמבר 1933 מונה גבלס לראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. במשרד התעמולה פעלה לשכת התרבות שכללה יחידות למוסיקה, קולנוע, ספרות, ארכיטקטורה, ואמנות חזותית. ביחידות היו חברים אמנים "טהורים גזעית" שתמכו במפלגה.[16][17] עד 1935 היו חברים בלשכת התרבות של הרייך 100,000 חברים.[18]

ב-1935 הורה גלבס לסוחרי אמנות שלא ממוצא ארים לסגור את עסקיהם. הם לא הורשו למכור אמנות בגרמניה ומחוצה לה, נשללו מהם הרשיונות וחשבונות הבנק שלהם עוקלו.[19] כ-20,000 יצירות אמנות מנוונות שנמצאו במוזיאונים הציבוריים בגרמניה נמכרו או הושמדו.[20] על אף האיסור לסחור באמנות מנוונת, סוחרים שהצליחו לשים את ידם על יצירות מכרו אותם לאספנים בגרמניה ומחוצה לה.[21] ככל שהתרחב הכיבוש, הנאצים בזזו מאות אלפי יצירות אמנות, ספרים נדירים, חפצי תרבות ודת ואיכסנו אותם ברחבי אירופה. חלק מהיצירות ושכיות החמדה הגיעו לאוספיהם הפרטיים של בכירים במפלגה הנאצית ובניהם הרמן גרינג[22] ושר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, שאסף יצירות של מאנה.[23]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דנה אריאלי-הורוביץ, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1999
  • דנה אריאלי-הורוביץ, אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגוייסת בין שתי מלחמות העולם, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2008
  • קלי ג'ונס, "האישה ששמעה צבעים", תרגום לעברית עידית שורר, הוצאת פן/ידיעות אחרונות 2012
  • ליסה בר, צבעים נמלטים. תרגום מאנגלית אינגה מיכאלית, בהוצאת סימנים/ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות מנוונת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Digital Media webmaster@vam ac uk Victoria and Albert Museum, 'Entartete Kunst', www.vam.ac.uk, ‏2014-01-30 (בBritish English)
  2. ^ In defence of degenerate art, Socialist Review (באנגלית)
  3. ^ The art of survival in Nazi Germany | Giles Macdonogh, Standpoint, ‏2019-02-25 (בBritish English)
  4. ^ דנה אריאלי-הורוביץ, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1999
  5. ^ Neil Levi, "Judge for Yourselves!"-The "Degenerate Art" Exhibition as Political Spectacle, October 85, 1998, עמ' 41–64 doi: 10.2307/779182
  6. ^ Kolb, Eberhard, 1933-, The Weimar Republic, London: Routledge, 1992, ©1988, עמ' 86
  7. ^ Propaganda and the Visual Arts in the Third Reich | www.yadvashem.org, germanys-sculptor.html (באנגלית)
  8. ^ Zalampas, Sherree Owens, 1937-, Adolf Hitler : a psychological interpretation of his views on architecture, art, and music, Bowling Green, Ohio: Bowling Green University Popular Press, 1990, עמ' 54
  9. ^ Nazi Art: Types, Characteristics, Artists, ENCYCLOPEDIA OF ART EDUCATION
  10. ^ Schjeldahl, Peter (17 במרץ 2014). "The Anti-Modernists" (באנגלית). ISSN 0028-792X. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2019. 
  11. ^ Sander Gilman, The Mad Man as Artist: Medicine, History and Degenerate Art, Journal of Contemporary History 20, 1985-10, עמ' 575–597 doi: 10.1177/002200948502000405
  12. ^ Robert Moeller, How and Why Art Became "Degenerate" in Nazi Germany, Hyperallergic, ‏2018-05-14 (בAmerican English)
  13. ^ Nicholas Vazsonyi, Marketing German Identity: Richard Wagner's "Enterprise", German Studies Review 28, 2005, עמ' 327–346
  14. ^ The persistence of race : continuity and change in Germany from the Wilhelmine Empire to national socialism, עריכה: Lara Day and Oliver Haag, New York: Berghahn Books, 2017, עמ' 56
  15. ^ Alfred Rosenberg, The Myth of the 20th Century, 1931, עמ' 54
  16. ^ Culture in the Third Reich: Overview, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
  17. ^ Glueck, Grace (9 ביולי 1990). "'Degenerate' Artworks Survive Triumphant Over Nazi Degradation". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-5 באוקטובר 2019. 
  18. ^ Peter Adam (1992). Art of the Third Reich. New York: Harry N. Abrams, Inc. p.53
  19. ^ Zalampas, Sherree Owens, 1937-, Adolf Hitler : a psychological interpretation of his views on architecture, art, and music, Bowling Green, Ohio: Bowling Green University Popular Press, 1990, עמ' 69
  20. ^ Degenerate Art, The Museum of Modern Art (באנגלית)
  21. ^ Hayden, Sarah,, Curious disciplines : Mina Loy and avant-garde artisthood, Albuquerque: University of New Mexico Press, 2018, עמ' 210
  22. ^ Andrew Johnson, Goering's lost art, The Independent, ‏2009-02-01 (באנגלית)
  23. ^ Anne Rothfeld, Nazi Looted Art, National Archives, ‏2016-08-15 (באנגלית)