אמנות מנוונת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזת תערוכת "אמנות מנוונת", ברלין 1938
יוזף גבלס בתערוכה "אמנות מנוונת", 1938 ברלין. משמאל: שני ציורים של אמיל נולדה: "ישו והחוטא" ו"הבתולות החכמות והטפשיות"

"אמנות מנוונת" (גרמנית: Entartete Kunst) היה מונח שאומץ בשנות העשרים על ידי המפלגה הנאצית בגרמניה לתיאור אמנות מודרנית. הזרמים באמנות שנחשבו כמנוונים הם: באוהאוס, קוביזם, דאדא, אקספרסיוניזם, פוביזם, אימפרסיוניזם, אובייקטיביות חדשה (אנ') וסוריאליזם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הדיקטטורה של אדולף היטלר, יצירות רבות של אמנים בעלי שם בינלאומי, הוסרו ממוזיאונים בבעלות המדינה ונאסרה הצגתם בגרמניה הנאצית בטענה שאמנות כזו היא "עלבון לרגשות הגרמניים". אמנות מנוונת הוגדרה כאמנות לא גרמנית, יהודית, או קומוניסטית באופיה. על אלה שזוהו כאמנים מנוונים הוטלו סנקציות שכללו פיטורין מתפקידי הוראה, נאסר עליהם להציג או למכור את אמנותם, ובמקרים מסוימים נאסר עליהם ליצור אמנות.[1] הגבלות דומות הושמו גם על המוזיקה, שנדרשה להיות טונאלית וחפה מכל השפעות ג'אז;[2] מוזיקה שלא אושרה נקראה מוזיקה מנוונת. צונזרו גם סרטים והצגות.

הנאצים ראו באמנות דרך נוספת לקדם את ערכי "הדם והאדמה" (אנ') - טוהר הגזע, מיליטריזם וצייתנות.[3]

"אמנות מנוונת" היה גם שמה של תערוכה, שהוצגה על ידי הנאצים במשכן לאמנות במינכן, בשנת 1937, והורכבה מ־650 יצירות אמנות מודרניות שנתלו באופן כאוטי, בצפיפות והיו מלוות בתוויות טקסט המגחיכות את האמנות. התערוכה, שנועדה להסית את דעת הקהל נגד המודרניזם, נדדה לאחר מכן למספר ערים אחרות בגרמניה ובאוסטריה.[4] התערוכה נועדה להציג את כל מה היה שבעיני הנאצים נתפס כמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית. הוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. אף שהתערוכה נועדה ללעוג לאמנות המוצגת בה, נעשתה בה עבודת אוצרות רצינית ומושקעת, עם תוויות ובהן טקסטים המסבירים את היצירות על פי התפיסה הנאצית.[5] התכנים שבתצוגה נחשבו כולם לבלתי מוסריים, ונאסר על ילדים לצפות בה.

התנגדות למודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת רפובליקת ויימאר, הייתה גרמניה, מרכז מוביל בתנועת האוונגרד. היא הייתה מקום הולדתו של האקספרסיוניזם בציור ובפיסול. המלחין ותאורטיקן המוזיקה ארנולד שנברג, פאול הינדמית וקורט וייל פעלו שם.[6] הנאצים התנגדו ובזו לעולם התרבותי העשיר שהתפתח בתקופת רפובליקת וייאמר. תגובתם נבעה משילוב של טעם אסתטי שמרני ומטרתם להשתמש בתרבות ככלי תעמולה.[7] היטלר ראה באמנות יוונית ורומית קלאסית, כאמנות שצורתה החיצונית מגלמת את האידיאל הגזעי שלו. תקופות אלו בתולדות האמנות, על פי היטלר, לא "זוהמו" מהשפעה יהודית. לעומת זאת, הוא ראה ובאמנות המודרנית כמעשה אלימות אסתטית מצד היהודים נגד הרוח הגרמנית.[8][9]

בשנת 1930, מונה וילהלם פריק, לשר הפנים והחינוך של מדינת תורינגיה, והכריז על קמפיין "נגד התרבות הכושית - למען המסורות הלאומיות הגרמניות". בהוראתו, 70 ציורים, אקספרסיוניסטיים ברובם, הוצאו מתערוכת הקבע של מוזיאון וויימאר שלוס ומנהל מוזיאון המלך אלבט (König-Albert-Museum), הילדברנד גורליט, פוטר בשל הצגת אמנות מודרנית.[10]

תפיסת הניוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח ניוון צבר תומכים בגרמניה בשלהי המאה ה-19 ומופיע בכתביהם ויצירותיהם של מקס נורדאו, ריכרד וגנר, פול שולצה-נאומבורג ואחרים. המבקר והסופר היהודי, מקס נורדאו חיבר תאוריה בנושא הניוון שהוצגה בספרו "התנוונות" משנת 1892. בספר הוא מזהיר מפני המודרנה והקריסה המוסרית הקשורה בה. מתוך הביקורת הכללית על המודרנה, יצא נורדאו בביקורת על האמנות המודרנית, שהייתה לדעתו יצירתם של המושחתים ואלו שהוחלשו מהחיים המודרניים, עד שאיבדו את השליטה העצמית הדרושה והציגו יצירות חסרות קוהרנטיות. הוא תקף גם את האסתטיקה בספרות האנגלית ותיאר את המיסטיקה של התנועה הסימבוליסטית בספרות הצרפתית כתוצר של פתולוגיה נפשית. כן הסביר נורדאו את צביעותו של האימפרסיוניזם כסימן להתנוונות המוח. הוא זלזל באמנות המודרנית תוך שהוא משבח את התרבות הגרמנית המסורתית. למרות העובדה כי נורדאו היה יהודי ודמות מפתח בתנועה הציונית, רעיונותיו אלה שהיו בלתי מקובלים בקרב רוב החוגים, יושמו באופן מפתיע דווקא על ידי היטלר ואנשיו[11][12]. המלחין ריכרד וגנר, תיאר את הרוח הגרמנית כמיסטית, כפרית, מוסרית, נושאת חוכמה עתיקה, ואצילה אל מול גורל טרגי ושילב ביצירות מטיבים מתפיסתו.[13] הכתבים של האדריכל והצייר הגרמני פול שולצה-נאומבורג(אנ'), חיזקו תאוריות גזעיות המגנות אמנות ואדריכלות מודרנית. וסיפקו חלק ניכר מהבסיס לאמונתו של היטלר כי יוון הקלאסית וימי הביניים היו המקורות האמיתיים לאמנות הארית. שולצה-נאומבורג כתב את הספרים Die Kunst der Deutschen. Ihr Wesen und ihre Werke (אמנות הגרמנית. טבעה ויצירותיה) ו- Kunst und Rasse (אמנות וגזע). האחרון, שפורסם בשנת 1928, בו טען שרק אמנים טהורי גזע יכולים ליצור אמנות בריאה שמציגה אידיאלים נצחיים של יופי קלאסי, בעוד שאמנים מודרניים, שאינם גזעיים, יוצרים אמנות לא מסודרת ותיאורים מפלצתיים של המין האנושי. הוא הציג דוגמאות של יצירות אמנות מודרנית לצד תמונות של אנשים עם עיוותים ומחלות וכך שולצה-נאומבורג חיזק באמצעות דימויים גרפיים את רעיון של המודרניזם כמחלה.[14]
אלפרד רוזנברג, אידאולוג נאצי, השפיע רבות על תפיסת הניוון וספרו "המיתוס של המאה העשרים" הוא טוען שהתרבות המודרנית הושחתה על ידי השפעות שמיות שהביאו אמנות מודרנית מנוונת, יחד עם ניוון מוסרי וחברתי.[15]

איסוף עבודות אמנות מנוונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-31 בינואר 1933, החלו פעולות שנועדו לטהר את גרמניה מתרבות הניוון: אורגנו שריפות ספרים, אמנים ומוזיקאים הודחו מתפקידי הוראה, ואוצרים שהפגינו עניין, אף חלקי, באמנות מודרנית הוחלפו על ידי חברי מפלגה. בספטמבר 1933 מונה גבלס לראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. במשרד התעמולה פעלה לשכת התרבות שכללה יחידות למוזיקה, קולנוע, ספרות, ארכיטקטורה, ואמנות חזותית. ביחידות היו חברים אמנים "טהורים גזעית" שתמכו במפלגה.[16][17] עד 1935 היו חברים בלשכת התרבות של הרייך 100,000 חברים.[18]

ב-1935 הורה גלבס לסוחרי אמנות שלא ממוצא ארי לסגור את עסקיהם. הם לא הורשו למכור אמנות בגרמניה ומחוצה לה, נשללו מהם הרישיונות וחשבונות הבנק שלהם עוקלו.[19] כ-20,000 יצירות אמנות מנוונת שנמצאו במוזיאונים הציבוריים בגרמניה נמכרו או הושמדו.[20][21] על אף האיסור לסחור באמנות מנוונת, סוחרים שהצליחו לשים את ידם על יצירות מכרו אותם לאספנים בגרמניה ומחוצה לה.[22] ככל שהתרחב הכיבוש, הנאצים בזזו מאות אלפי יצירות אמנות, ספרים נדירים, חפצי תרבות ודת ואיכסנו אותם ברחבי אירופה. חלק מהיצירות ושכיות החמדה הגיעו לאוספיהם הפרטיים של בכירים במפלגה הנאצית וביניהם הרמן גרינג[23] ושר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, שאסף יצירות של מאנה.[24]

רישום העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם ערך רישום של היצירות שהוחרמו ממוסדות הציבור של גרמניה בשנים 1937-38. האינווטר הכיל 482 עמודים מודפסים במכונת כתיבה בשני ספרים.[25] הנרי פישר, אספן אמנות וספרים יהודי שחיי בלונדון היה הבעלים של העותק היחיד המלא של התעתיק המלא של רשימת היצירות. לא ברור איך האיוונטר הגיע אליו. בשנת 1996 אשתו ,אלפריד פישר, תרמה את אוסף פישר למוזיאון ויקטוריה ואלברט. האוסף מכיל 69 ספרים, כתבי-עת וקטלוגי תערוכות שפורסמו בעיקר בגרמניה בין 1900 ל -1939 וכן את האיוונטר.[26] שתי גרסאות של הכרך הראשון (A-G) מוחזקות על ידי הארכיון הפדרלי בברלין, ואחת מהן כוללת מידע חלקי על גורלן של יצירות אמנות בודדות. עד שנתרם אוסף פישר למוזיאון ויקטוריה ואלברט, הכרך השני לא קיים.[27] העתקים הועמדו לרשותם של ספריות וארגוני מחקר אחרים באותה עת, וחלק גדול מהמידע שולב לאחר מכן במאגר נתונים שהוחזק על ידי האוניברסיטה החופשית של ברלין.[28] ב-2014 האיוונטר כולו נסרק והועלה לרשת.[29]

תערוכת "אמנות מנוונת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנות מנוונת (תערוכה)

עד 1937 מושג הניוון התקבע היטב במדיניות הנאצית. ב-30 ביוני באותה שנה, מינה גבלס את אדולף זיגלר, ראש לשכת הרייך לאמנות חזותית, כאחראי על ועדה שהוסמכה להחרים ממוזיאונים ואוספי אמנות ברחבי הרייך, אמנות שנתפסה מודרנית, מנוונת או חתרנית. חלק מהיצירות הוצגו לציבור בתערוכה שנועדה להסית כנגד "הרוח היהודית הסוטה" החודרת לתרבות הגרמנית.[30] התערוכה נועדה לקדם את הרעיון כי המודרניזם היה קונספירציה של אנשים ששנאו את האדיבות הגרמנית, שזוהו לעיתים קרובות כיהודים-בולשביסטים, למרות שרק שישה מתוך 112 האמנים שנכללו בתערוכה היו למעשה יהודים.[31] שבועות ספורים לאחר פתיחת התערוכה, הורה גבלס לערוך בדיקה שנייה ויסודיות יותר של אוספי האמנות הגרמניים; מרשימות המלאי עולה כי סך כל עבודות האמנות שהוחרמו בשני הסבבים עמד על 16,558 יצירות.[32]

בתערוכה אמנות מנוונת הוצגו יותר מ-650 ציורים, פסלים, הדפסים וספרים מ-32 מוזיאונים ברחבי גרמניה. הפתיחה נערכה ב-19 ביולי 1937 במינכן והוצגה עד 30 בנובמבר באותה השנה, ומשם נדדה ב-11 ערים נוספות בגרמניה ואוסטריה. במינכן, התערוכה נערכה בקומה השנייה בבניין ששימש את המכון לארכאולוגיה. חדרי התערוכה נבנו ממחיצות זמניות, ובכוונה היו עמוסים יתר על המידה. תמונות נתלו בצפיפיות ולפעמים ללא מסגור.

שלושת החדרים הראשונים בתערוכה נאצרו בצורה נושאית. החדר הראשון כלל יצירות שנחשבו משפילות את הדת הנוצרית; בשני הוצגו יצירות של אמנים יהודים והחדר השלישי הכיל יצירות שנחשבו כעלבון לנשים, חיילים ואיכרים גרמנים. לשאר חללי התערוכה לא היה נושא מיוחד. לצד ציורים רבים הוצבו תוויות המציינות את הסכום שהמוזיאון שילם לרכישת יצירות האמנות בייחוד עבודות שנרכשו במהלך תקופת ההיפר-אינפלציה ברפובליקת וויימר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמובן שהסכומים נופחו.[32]

יום לפני פתיחת התערוכה אמנות מנוונת, נפתחה התערוכה האמנות הגרמנית הנעלה (Grosse Deutsche Kunstausstellung), שתוכננה כתמונת מראה של התערוכה אמנות מנוונת. התערוכה חנכה את בית האמנות הגרמני שהיה בניין מונומנטלי עם עמודים בסגנון ניאו-קלאסי. זה היה הבניין הראשון שנבנה על ידי השלטון הנאצי. התערוכה הייתה הראשונה בסדרה של תערוכות שנתיות שהציגו אמנות גרמנית במיטבה, על פי התפיסה הנאצית.[7][33]

התערוכה אמנות מנוונת משכה אליה במינכן כמיליון מבקרים, פי שלוש ממספר המבקרים שהגיע לתערוכת האמנות הגרמנית הנעלה.[34]

גורל האמנים והיצירות שהשתתפו בתערוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנים גרמנים אוונגרדיים סווגו עתה כאויבי המדינה ואיום על התרבות הגרמנית. רבים יצאו לגלות, אחרים המשיכו להתגורר בגרמניה, אך נאסר עליהם ללמד באונברסיטאות והגסטאפו היה עורך אצלהם ביקורי פתע על מנת לוודא שהם לא עוסקים באמנות. למרות שאף אמן לא הוצא להורג בגלל האמנות שייצר, אמנים יהודים שלא ברחו נשלחו למחנות ההשמדה.

לאחר התערוכה, היצירות מוינו ונשלחו למכירה פומבית בשוויץ; חלקם נרכשו על ידי מוזיאונים ואחרים על ידי אספנים פרטיים. בכירים נאצים לקחו יצירות רבות לשימושם הפרטי. כך למשל הרמן גרינג לקח 14 יצירות יקרות ערך של ואן גוך, סזאן ואמנים אחרים.[35] במארס 1939 מחלקת כיבוי האש של ברלין שרפה כ-4000 ציורים, רישומים והדפסים שלכאורה היה להם ערך נמוך בשוק הבינלאומי.[36]

לאחר קריסת גרמניה הנאצית ופלישת הצבא האדום לברלין, נמצאו מספר יצירות אמנות קבורות מהתערוכה. חלק מהיצירות מוצגות במוזיאון ארמיטאז' בסנט פטרסבורג.[37]

בשנת 2010, עם תחילת העבודות להארכת קו הרכבת התחתית בברלין, מאלכסנדרפלאץ דרך מרכז העיר ההיסטורי עד שער ברנדנבורג, נחשפו 11 פסלים במרתף של בית פרטי סמוך לבית העירייה. הפסלים מוצגים במוזיאון החדש בברלין.[38]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דנה אריאלי-הורוביץ, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1999
  • דנה אריאלי-הורוביץ, אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגוייסת בין שתי מלחמות העולם, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2008
  • קלי ג'ונס, "האישה ששמעה צבעים", תרגום לעברית עידית שורר, הוצאת פן/ידיעות אחרונות 2012
  • ליסה בר, צבעים נמלטים. תרגום מאנגלית אינגה מיכאלית, בהוצאת סימנים/ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות מנוונת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Digital Media webmaster@vam ac uk Victoria and Albert Museum, 'Entartete Kunst', www.vam.ac.uk, ‏2014-01-30 (בBritish English)
  2. ^ In defence of degenerate art, Socialist Review (באנגלית)
  3. ^ The art of survival in Nazi Germany | Giles Macdonogh, Standpoint, ‏2019-02-25 (בBritish English)
  4. ^ דנה אריאלי-הורוביץ, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1999
  5. ^ Neil Levi, "Judge for Yourselves!"-The "Degenerate Art" Exhibition as Political Spectacle, October 85, 1998, עמ' 41–64 doi: 10.2307/779182
  6. ^ Kolb, Eberhard, 1933-, The Weimar Republic, London: Routledge, 1992, ©1988, עמ' 86
  7. ^ 7.0 7.1 Propaganda and the Visual Arts in the Third Reich | www.yadvashem.org, germanys-sculptor.html (באנגלית)
  8. ^ Nazi Art: Types, Characteristics, Artists, ENCYCLOPEDIA OF ART EDUCATION
  9. ^ Schjeldahl, Peter (17 במרץ 2014). "The Anti-Modernists" (באנגלית). ISSN 0028-792X. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2019. 
  10. ^ Zalampas, Sherree Owens, 1937-, Adolf Hitler : a psychological interpretation of his views on architecture, art, and music, Bowling Green, Ohio: Bowling Green University Popular Press, 1990, עמ' 54
  11. ^ Sander Gilman, The Mad Man as Artist: Medicine, History and Degenerate Art, Journal of Contemporary History 20, 1985-10, עמ' 575–597 doi: 10.1177/002200948502000405
  12. ^ Robert Moeller, How and Why Art Became "Degenerate" in Nazi Germany, Hyperallergic, ‏2018-05-14 (בAmerican English)
  13. ^ Nicholas Vazsonyi, Marketing German Identity: Richard Wagner's "Enterprise", German Studies Review 28, 2005, עמ' 327–346
  14. ^ The persistence of race : continuity and change in Germany from the Wilhelmine Empire to national socialism, עריכה: Lara Day and Oliver Haag, New York: Berghahn Books, 2017, עמ' 56
  15. ^ Alfred Rosenberg, The Myth of the 20th Century, 1931, עמ' 54
  16. ^ Culture in the Third Reich: Overview, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
  17. ^ Glueck, Grace (9 ביולי 1990). "'Degenerate' Artworks Survive Triumphant Over Nazi Degradation". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-5 באוקטובר 2019. 
  18. ^ Peter Adam (1992). Art of the Third Reich. New York: Harry N. Abrams, Inc. p.53
  19. ^ Zalampas, Sherree Owens, 1937-, Adolf Hitler : a psychological interpretation of his views on architecture, art, and music, Bowling Green, Ohio: Bowling Green University Popular Press, 1990, עמ' 69
  20. ^ Degenerate Art, The Museum of Modern Art (באנגלית)
  21. ^ אמנות "מנוונת" באכרזה, עיתונות יהודית היסטורית, ‏14/07/1939
  22. ^ Hayden, Sarah,, Curious disciplines : Mina Loy and avant-garde artisthood, Albuquerque: University of New Mexico Press, 2018, עמ' 210
  23. ^ Andrew Johnson, Goering's lost art, The Independent, ‏2009-02-01 (באנגלית)
  24. ^ Anne Rothfeld, Nazi Looted Art, National Archives, ‏2016-08-15 (באנגלית)
  25. ^ V&A · Explore 'Entartete Kunst': The Nazis' inventory of 'degenerate art', Victoria and Albert Museum (באנגלית)
  26. ^ Fischer Fine Art | Artist Biographies, www.artbiogs.co.uk
  27. ^ Digital Media webmaster@vam ac uk Victoria and Albert Museum, National Art Library Fischer Collection, www.vam.ac.uk, ‏2014-01-30 (בBritish English)
  28. ^ Digital Media webmaster@vam ac uk Victoria and Albert Museum, 'Entartete Kunst', www.vam.ac.uk, ‏2014-01-30 (בBritish English)
  29. ^ Colin Marshall, The 16,000 Artworks the Nazis Censored and Labeled “Degenerate Art”: The Complete Historic Inventory Is Now Online, Open Culture, ‏May 14th, 2018 (בAmerican English)
  30. ^ Neil Levi, "Judge for Yourselves!"-The "Degenerate Art" Exhibition as Political Spectacle, October 85, 1998, עמ' 41 doi: 10.2307/779182
  31. ^ The “Degenerate Art” Exhibit, 1937, web.nli.org.il (בAmerican English)
  32. ^ 32.0 32.1 Peter Cueutber Andreas Hiineke Annegret Janda, Degenerate art : the fate of the avant-garde in Nazi Germany, https://archive.org/
  33. ^ , אמנות נאצית במבט היסטורי, למרחב, 30/11/1962, עמ' 7
  34. ^ Burns, Lucy (6 בנובמבר 2013). "Why Hitler put 'degenerate' art on show" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 בנובמבר 2019. 
  35. ^ Samuel, Henry (30 בספטמבר 2015). "Hermann Goering's 'full catalogue' of looted Nazi art published for first time" (באנגלית). ISSN 0307-1235. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2019. 
  36. ^ Esplund, Lance (19 במרץ 2014). "A War of Aesthetics—and Life and Death". Wall Street Journal (באנגלית). ISSN 0099-9660. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2019. 
  37. ^ Erlanger, Steven (30 במרץ 1995). "Hermitage, in Its Manner, Displays Its Looted Art". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-15 בנובמבר 2019. 
  38. ^ Catherine Hickley, ‘Degenerate’ Art Unearthed From Berlin Bomb Rubble, www.bloomberg.com, ‏November 8, 2010