לדלג לתוכן

מארק שאגאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "שגל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו שגל (פירושונים).
מארק שאגאל
Marc Chagall
לידה 24 ביוני 1887 (יוליאני)
ליוזנה, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במרץ 1985 (בגיל 97)
סן-פול-דה-ואנס, האלפים הימיים, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Моисей Хацкелевич Шагал עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Cimetière de Saint-Paul-de-Vence עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • School Yehuda Pen in Vitebsk
  • Académie de La Palette עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אקספרסיוניזם, מודרניזם קטלאני עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי ניקולאי רוריך, ליאון באקסט עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות מאחורי הבית, חלונות שאגאל, אני והכפר, מחווה לאפולינר, טרקלין שאגאל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס קרנגי (1939)
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1975)
  • פרס וולף לאמנויות (1981)
  • פרס ארסמוס (1960)
  • צלב גדול של לגיון הכבוד (1977)
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון
  • יקיר ירושלים
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גלאזגו עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • בלה שאגאל (25 ביולי 19152 בספטמבר 1944)
  • Virginia Haggard (19451952)
  • Valentina Brodsky (יולי 195228 במרץ 1985) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים David McNeil, Ida Chagall עריכת הנתון בוויקינתונים
www.marcchagall.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מארק שאגאל, 1915, ציור של יהודה פן
אחד מחלונות הוויטראז', הקרויים 'חלונות שאגאל' בבית החולים הדסה עין כרם
פסל בדמותו של שאגאל המוצב בפולין

מַארְק שַׁאגַאל (נולד משה סג"ל, בצרפתית: Marc Chagall, ברוסית: Марк Шага́л;‏ 7 ביולי 188728 במרץ 1985) היה אמן סוריאליסטי צרפתי-בלארוסי-יהודי, מאסכולת פריז. התגורר ופעל במספר מדינות, בעיקר ברוסיה ובצרפת.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאגאל נולד ליחזקאל חצקל ולפייגה-איטה סג"ל[1], בעיירה ליוזנה הסמוכה לוויטבסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), הבכור מבין 9 ילדים במשפחה חסידית. כילד למד בחדר, וב-1906 נרשם לאקדמיה לאמנות בסנקט פטרבורג. היה מתלמידיו של הצייר יהודה פן. ב-1910, לאחר שרכש מוניטין כאמן, עבר להתגורר בפריז, ברובע האמנים מונפארנס. שם התיידד עם אמדאו מודיליאני, פרנן לז'ה ואחרים.

בשנת 1914 שגאל חזר לוויטבסק, ונשא לאישה את ארוסתו בלה רוזנפלד, שהכיר בשנת 1909. בשנת 1916 נולדה לזוג בת בשם אידה.

שאגאל היה מעורב במהפכה הרוסית של שנת 1917. משרד האמנות של השלטון המהפכני מינה אותו לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והוא הקים שם בית ספר לאמנות בו היו מלמדים חבריו קזימיר מלביץ' וז'אן פוני. בשנת 1920 עבר למוסקבה, עבד בעיצוב בתיאטרון היהודי, ולימד בבית היתומים היהודי במלחובקה. בשנת 1922 עבר לליטא, ובשנת 1923 הוא שב לפריז. בדרך חזרה הוא שוהה שמונה חודשים בברלין. שם הוא יוצר סדרה של עשרים תחריטים בשם "חיי" העוסקת בזיכרונותיו מוויטבסק; וכן מציג מספר תערוכות. ברבות הימים ועם עליית הנאצים לשלטון הוקעה יצירתו, והיא אף נכללה בתערוכה "אמנות מנוונת", שבאה להציג את כל מה שלדעת הנאצים מנוון וסוטה באמנות המודרנית. האירועים בגרמניה הנאצית השפיעו על יצירתו של שאגאל, שהפכה לקודרת יותר, והציגה את סבלם של היהודים.

ב-1941 נמלט שאגאל מצרפת הכבושה בידי הנאצים לארצות הברית, בעזרתם של הוועד לסיוע לשעת חירום בראשות וריאן פריי והיירם בינגהאם הרביעי. בשנת 1944 נפטרה אשתו בלה. שאגאל נשא לאישה את וירג'יניה האגארד, ולזוג נולד בן. הוא התגרש כעבור שנים ספורות ובשנת 1952 נישא לוולנטינה (ואוה) ברודסקי, בת של לזר ברודסקי. בשנת 1949 חזר לצרפת והתיישב בכפר סן-פול-דה-ואנס בפרובאנס, שם חי עד מותו. בשנת 1960 זכה בפרס ארסמוס. את כספי הפרס הקדיש להענקת "פרס שאגאל", שמחולק אחת לשנה[2].

ב-8 באפריל 1971 הוענק לו אות לגיון הכבוד בדרגת עליונות שנייה בידי ראש ממשלת צרפת, ז'אק שבאן-דלמאס, וב-1981 זכה בפרס וולף לאמנות.

שאגאל ביקר בארץ ישראל כמה פעמים. לראשונה ביקר בארץ עם אשתו בלה בשנת 1931. בביקור זה, התלווה אליו הסופר זלמן יצחק אנכי, שערך לו סיור בין המושבות בארץ[3][א]. בפעם האחרונה שביקר, בשנת 1977, הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

שלט הרחוב על שמו של שאגאל בעיר נתניה

שאגאל נפטר ב-28 במרץ 1985 בגיל 97, ונקבר בכפר מגוריו, סן-פול-דה-ואנס, בפרובאנס שבצרפת.

על שמו קרוי רחוב בעיר נתניה בשכונת קריית השרון.

מארק שאגאל נחשב לצייר היהודי הגדול בכל הזמנים. סגנון הציור שלו הושפע רבות מהזרם הקוביסטי, וכן מתאפיינים ציוריו בעולם של פנטסיה וחלום. הוא הרבה לצייר ציורים מהווי עולם החסידות והעיירה היהודית במזרח אירופה, אך צייר גם בתחום התנ"ך. מרבית יצירותיו מוצגות כיום במוזיאונים בארצות הברית, רוסיה, שווייץ, גרמניה והולנד, ורק מיעוטן נמצא בישראל.

קברם המשותף של מארק שאגאל, אשתו ואחיה בכפר סן פול דה ונס

יצירתו המפורסמת של שאגאל בישראל היא חלונות שאגאל בבית הכנסת בבית החולים "הדסה" בירושלים, עליהם צייר את שנים-עשר השבטים. בנוסף עיצב שטיחי קיר המוצבים בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת, ובהם אירועים מתולדות עם ישראל[4]. יצירות גדולות ממדים נוספות שלו הם ציורים בבניין האופרה של פריז ובבניין האופרה של ניו יורק, ויטראז'ים בקתדרלת מץ וחלונות כנסייה בציריך.

בנוסף לפעילותו כצייר עסק שאגאל באיור ספרים, פיסול בחרס ועיצוב תפאורה לתיאטרון.

סגנון וטכניקות אמנותיות אצל שאגאל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי האמנות סבורים ששאגאל שבה את הצופים במלאכתו באמצעות צבעיו. צבעיו מעולם אינם מרוחים כלאחר יד, אלא תורמים באופן ממשי לפיסול הדמויות, נותנים חיות לנפחן של הצורות, ומוסיפות פרספקטיבות חדשות ופנטזיה. כמו כן, אין הם מנסים לחקות את הטבע, כי אם רומזים לתנועה, משטחים וקצבים. יחד עם זאת, שאגאל חסכוני בשימושו בצבעים; ויש והוא משתמש בשניים או בשלושה צבעים בלבד, בכדי לקבל את האפקטים והאווירה, שהוא מבקש ליצור.

בעזרת עולמו הפנימי, שאגאל בנה מציאות עשירה בפנטזיה. בציוריו שאגאל מרבה לתאר את נוף ואת חוויות ילדותו בוויטבסק שבבלרוס – וכן ובמיוחד זמרים, אנשי קרקס וצמחים. אלא שמעניין שלולייניו וליצניו נראה שכאילו הם מעטרים ציורים דתיים; או שמא הם בעצמם שייכים לעולם הצומח. מכל מקום גם באמצעות הליצנים, הוא מבטא את החרדה שהוא חווה למול האירועים האיומים שהתרחשו באירופה במלחמות העולם וביניהן.

ציוריו הראשונים של שאגאל הם ריאליסטיים, ובאמצעים פשוטים, הם מעניקים את ההרגשה שהם לוכדים חוויה דרמטית, שמוגדרת בזמן ובמקום. אחרי שהוא רכש טכניקות קוביסטיות ופוביסטיות, בהשפעתם של מצינגר וגלייזס, סגנונו הפך לפולקלוריסטי. באופן כפייתי, הוא ציפה את חייהם העלובים של יהודים חסידים, במעטה רומנטי. אתו הוא בנה עולם קסום, תוך שהוא אגב כך מתעד ציוויליזציה שלמעשה נעלמה.

בהשפעת מלחמת העולם השנייה הוא כתב שיר בשם 'לזכר האומנים שנשחטו: 1950'. הוא כותב שם שהוא רואה את האש, העשן והגז מתמרים מעל ארובות מחנות הריכוז; וכן שיניהם ושערותיהם של הקורבנות עפים לכל עבר. אלו משתלטים עליו ועל פלטת הצבעים שלו, בעודו אומר קדיש עליהם. בעודו מצייר, דוד מתגלה אליו, כשנבלו בידיו; והוא מסייע בידו לבכות ולומר מזמורי תהילים. מעניין כי למרות זיקתו החזקה במיוחד ליהדות ולשואה, שאגאל לא נמנע לעסוק בתמות נוצריות.

שאגאל צייר את תקרת האופרה של פריס וערך ציורי קיר ענקיים במטרופוליטן אופרה של ניו יורק. שאגאל התבטא לא רק בציור, כי אם בתפאורות לתיאטרון וכן בחלונותיו הצבועים. הוא גם צייר בקרמיקה וערך עבודות הציור שבבסיס ריקמת שטיחים, לרבות שטיח קיר שנמצא במשכנה של כנסת ישראל.

שאגל התפרסם במיוחד בזכות הויטרג'ים שלו. ייתרונו של מדיום זה הוא במשחקים עם האור הטבעי, שהם מאפשרים אגב השינוי במיקומו של הצופה. הויטרז'ים שלו מעטרים מספר מבנים וביניהם בית הכנסת של בית החולים הדסה, בניין האו"ם ('שלום'), ומכון האמנות של צ'יקגו. הם גם מעטרים מספר לא קטן של כנסיות - לרבות הקתדרלה של מץ, כנסיית אסי, כנסיית פראומונסטר בציריך, כנסיית סטפנוס הקדוש, כנסיית כל הקדושים בטאדיליי, כנסיית צ'יצ'סטר ועוד.

תערוכות במדינת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר מאמרים על יצירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כך עולה ממכתב שכתב שאגאל לאנכי בשנת 1937, ופורסם על ידי מכון גנזים.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Marc Chagall Website, www.marcchagall.narod.ru
  2. ^ פרס שאגאל לאורי ליפשיץ, דבר, 27 במאי 1966
  3. ^ אדיבה גפן, סנדוויצ'ים ממארק שאגאל לתפארת הספרות העברית, באתר מכון גנזים ע"ש אשר ברש
  4. ^ ד.ג., הגובלנים של שאגאל במשכן הכנסת, מעריב, 27 ביוני 1969>
    סרטונים טקס הסרת הלוט מהגובלנים בכנסת, בנוכחות שאגאל ובמעמד זלמן שזר, קדיש לוז, גולדה מאיר, זלמן ארן, טדי קולק. ארכיון הסרטונים של AP, יוני 1969