אמנת ברצלונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנת ברצלונה
The Barcelona Convention for the Protection of the Marine Environment and the Coastal Region of the Mediterranean
מפת המדינות החתומות על אמנת ברצלונה
מפת המדינות החתומות על אמנת ברצלונה
נושא איכות הסביבה
מטרה הגנה על הים התיכון מפני זיהום
חותמים 22 מדינות
מתווכים האומות המאוחדות
תאריך כניסה לתוקף 16 בפברואר 1976 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אמנת ברצלונה היא אמנה בינלאומית שנועדה להגנה על הים התיכון מפני זיהום מים, ונחתמה ב-16 בפברואר 1976[1]. בינואר 1978 אשררה ממשלת ישראל את האמנה[2]. היא חודשה והפכה ביוני 1995 לאמנה לשמירה על הסביבה הימית וחופי הים התיכון.

האמנה מהווה את המסגרת המשפטית והחוקית לביצוע תוכנית הפעולה לים התיכון (The Mediterranean Action Plan - MAP) שאומצה ב-1975 ביוזמת התוכנית הסביבתית של האו"ם, ושעיקרה הוא הגנה על סביבת אגן הים התיכון.

עיקרי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת ברצלונה נועדה לשמש כאמצעי שיאפשר מעקב ופיקוח שוטפים על מצב הים התיכון, זיהוי בעיות סביבתיות קיימות ומקורן. האמנה מחייבת את המדינות החברות בה לנקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת לצמצם את זיהום הים ולהגן על הסביבה הימית.

מטרות האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למנוע, לצמצם, להילחם ובמידת האפשר לסלק את הזיהום באזור הים התיכון.
  • להשיג את המטרה של פיתוח בר קיימא, תוך התחשבות מלאה בהמלצות הוועדה הים התיכון לפיתוח בר קיימא (MCSD), הגוף המייעץ שהוקם במסגרת סעיף 4 לאמנה.
  • להגן על הסביבה ולתרום לפיתוח בר קיימא:
    • על ידי יישום עקרון הזהירות המונעת וכי המזהם צריך לשלם
    • על ידי ביצוע תסקירי השפעה על הסביבה
    • על ידי קידום שיתוף פעולה בין מדינות בהליכי יצירת תסקירי השפעה על הסביבה.
  • לקדם ניהול משולב של אזורי החוף, תוך התחשבות בהגנה על אזורים בעלי עניין אקולוגי ונופי ושימוש רציונלי במשאבי טבע. במטרה להחיל את האמנה והפרוטוקולים שלה:
    • על ידי אימוץ תוכניות ואמצעים עם מועדים מוגדרים להשלמה.
    • על ידי שימוש בטכניקות הטובות ביותר הקיימות ובשיטות הסביבתיות הטובות ביותר.
  • לגבש ולאמץ פרוטוקולים הקובעים אמצעים, נהלים ותקנות מוסכמים ליישום האמנה.
  • לקדם, במסגרת הגופים הבינלאומיים הרלוונטיים, צעדים הנוגעים ליישום תוכניות פיתוח בר קיימא ושמירה על איכות הסביבה, שימור ושיקום ומשאבי הטבע של הים התיכון.

התחייבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות החתומות על האמנה התחייבו לנקוט באמצעים ספציפיים:

  • נגד זיהום עקב השלכת פסולת מספינות ומטוסים
  • נגד זיהום עקב פריקת מזהמים מאוניות,
  • נגד זיהום הנגרם כתוצאה מחיפושי נפט וגז וניצול של המדף היבשתי, קרקעית הים ותת הקרקע שלו,
  • נגד זיהום יבשתי,
  • לשתף פעולה באירועי זיהום המביאים למצבי חירום,
  • להגן על המגוון הביולוגי,
  • לפעול נגד זיהום עקב תנועות חוצות גבולות של פסולת מסוכנת ולסילוקן,
  • לנטר את הזיהום,
  • לשתף פעולה במדע וטכנולוגיה
  • להחיל חקיקה סביבתית, וכן
  • להקל על נגישות הציבור למידע ושיתוף הציבור.

המדינות החתומות על האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבניה, אלג'יריה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, קפריסין, האיחוד האירופי, מצרים, צרפת, יוון, ישראל, איטליה, לבנון, לוב, מלטה, מונקו, מרוקו, סלובניה, ספרד, סוריה, תוניסיה וטורקיה.

עם הקמת הרשות הפלסטינית היא קיבלה מעמד של משקיפה בנוגע לאמנה. בדצמבר 2017, בעקבות הכרת דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל, ביקשה הרשות להצטרף ל-22 אמנות בינלאומיות כאות מחאה, בהם "אמנת ברצלונה"[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו מדענים להזהיר מפני הזיהום ההולך וגובר של הים התיכון, מביוב, פסולת עירונית, זיהומי נפט ושפכים תעשייתיים[4]. זיהום שעלול להביא להכחדה של כל בעלי החיים הימיים בים התיכון[5]. בשנות ה-90 הפך גם הזיהום משקיות ניילון ופלסטיק לבעיה קריטית[6].

בנובמבר 1971 העלה השר יגאל אלון יוזמה לוועידה בינלאומית למניעת זיהום בים התיכון[7]. בקיץ 1972 התכנסה הוועידה הבין־פרלמנטרית השנייה של האו"ם לענייני איכות הסביבה בווינה, ובתום הוועידה התקבלה החלטה שעלתה ביוזמת נציגי ישראל, חברי הכנסת מרדכי סורקיס ויוסף תמיר, לשיתוף פעולה בינלאומי נגד זיהום הים התיכון. כל נציגי המדינות שהשתתפו בוועידה תמכו בו, כולל מדינות ערב[8]. ב-29 במרץ 1974 התכנסה ברומא ועידה בין־פרלמנטרית של 14 מדינות השכונות לחופי הים התיכון במטרה לדון בדרכים להצלת הים־התיכון[9].

ב-2 פברואר 1976 נפתחה ועידה נוספת בברצלונה, שבסופה נחתמה "אמנת ברצלונה"[10].

בפברואר 1977 נערכה ועידה באתונה, בה הוסכם על איסור הזרמת חומרים רעילים לים התיכון[11].

בינואר 1978 נערכה ועידה במונטה קרלו, בה הוסכם על איסור הזרמת שפכים לא מטוהרים לים התיכון[12].

בנובמבר 2001 נערכה שוב ועידה במונטה קרלו, בה, מלבד נציגים רשמיים של המדינות השונות, השתתפו בו גם נציגי ארגונים סביבתיים שונים כמו "גרינפיס", וכמה נפגעי הזיהום הסביבתי שפשה בים התיכון. בוועידה הוחלט לנקוט סדרה של פעולות כדי למנוע את זיהום הים. אחת ההחלטות המרכזיות שהתקבלו, היא לקדם תוכנית אסטרטגית למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים. על פי תוכנית זו, עד שנת 2003 תערוך כל מדינה מסביב לים רשימה של גורמים המזהמים את הים, ותציג תוכנית פעולה לטיפול במוקדים אלה. זאת, מתוך כוונה למנוע באופן מוחלט הזרמה של חומרים רעילים אל הים עד שנת 2025[13].

במאי 2005 נערכה ועידה לציון 30 שנה להשקת "תוכנית הפעולה לים התיכון". בוועידה צוין כי ברוב מדינות הים התיכון עדיין מזרימים כמויות גדולות של שפכים לא מטוהרים אל הים, למעט מדינות האיחוד האירופי וישראל, שמטהרות או מטפלות ברוב השפכים לפני הזרמתם לים[14]. בנובמבר 2005 נערך בעיר החוף הסלובנית פורטורוז' המפגש ה-14 של המדינות החתומות על אמנת ברצלונה. על פי הנתונים שהוצגו בוועידה, מתוך 601 ערי חוף בים התיכון עם אוכלוסייה של יותר מעשרת אלפים תושבים, רק לשני שלישים יש מתקנים לטיהור שפכים[15].

בתחילת 2011 נכנס לתוקף פרוטוקול להגנת הים מפני זיהום הנוצר על ידי קידוחים לחיפושי גז ונפט, שאושר במסגרת אמנת ברצלונה. עם זאת הקרן העולמית לשימור חיות הבר הזהיר כי קידוחי הגז מול ישראל יפגעו בחי הימי[16].

בפברואר 2022 פרסם העיתון "גלובס" תחקיר עיתונאי לפיו נוהגים כלי שיט של חיל הים, לפני ההגעה לנמל, לפורק למים מי שיפוליים הכוללים דלקים ושמנים מזהמים, בניגוד למחויבות של ישראל לפי "אמנת ברצלונה" למנוע זיהום מסוג זה[17].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחתמה אמנה נגד זיהום ים התיכון, דבר, 17 בפברואר 1976
    ישראל והערבים חתמו על אמנה נגד זיהום הים־התיכון, מעריב, 17 בפברואר 1976
  2. ^ אושררה האמנה לשמירת הים התיכון, דבר, 30 בינואר 1978
  3. ^ נעה לנדאו, הרשימה המלאה: אלה האמנות אליהן מבקשים הפלסטינים להצטרף במחאה על ההכרה בירושלים, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2017
  4. ^ ישראל לנדרס, מדען צרפתי מזהיר מזיהום הים התיכון, דבר, 5 ביוני 1973
    ש. שחורי, שמנים ושפכים תעשייתיים מזהמים מימי הים התיכון, דבר, 22 בינואר 1973
  5. ^ הים התיכון - אגם מזוהם, על המשמר, 21 בדצמבר 1973
    עדה לוצ'אני, גם הים התיכון ייהפך ל"ים המוות", מעריב, 9 באפריל 1971
  6. ^ רונה רענן-שפריר, למה ניילון, חדשות, 4 בספטמבר 1992
  7. ^ אלון ייזם ועידה בין-לאומית למניעת זיהום בים־התיכון, דבר, 26 בנובמבר 1971
  8. ^ יהושע ביצור, אושרה הצעת ישראל לשיתוף פעולה נגד זיהום הים התיכון, מעריב, 2 ביולי 1972
  9. ^ אברהם פלג, ישראלים וערבים ידונו ברומא בדרכים להצלת הים־התיכון, מעריב, 12 במרץ 1974
  10. ^ יחיאל לימור, נפתח הכינוס למניעת זיהום הים התיכון, מעריב, 3 בפברואר 1976
  11. ^ מ. מאור, ישראל והערבים שיתפו פעולה באתונה בהרכבת "רשימה שחורה" של מזיקים ,, מעריב, 13 בפברואר 1977
  12. ^ הים התיכון עלול ליהפך לאגם חסר חיים, מעריב, 11 בינואר 1978
  13. ^ צפריר רינת, המטרה: להפסיק הזרמת רעלים לים התיכון עד 2025, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2001
  14. ^ צפריר רינת, המדינות העניות ממשיכות לזהם, באתר הארץ, 4 במאי 2005
  15. ^ צפריר רינת, מה הסיכוי של כלב הים הנזירי, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2005
  16. ^ צפריר רינת, ארגון בינלאומי: קידוחי הגז מול ישראל יפגעו בחי הימי, באתר הארץ, 09 בפברואר 2011
  17. ^ שני אשכנזי, ‏"מעיפים לים הכול. שאריות דלק, שמן, גריז": חיילים וקצינים מספרים כיצד בחיל הים מזהמים בשיטתיות את המים, באתר גלובס, 11 בפברואר 2022