תאוריה אדריכלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויטרוביוס (ימין) מציג את "על אודות האדריכלות" בפני אוגוסטוס קיסר, סבסטיאן לה קלרק, 1684

תאוריה אדריכלית היא פעולה של הגות, דיון וכתיבה על אדריכלות. תאוריה אדריכלית נלמדת בכל בתי הספר לאדריכלות ומיושמת על ידי האדריכלים המובילים בעולם. תאוריית האדריכלות מופיעה במספר אופנים: הרצאה, דיאלוג, מאמר, מסה או ספר, או במסגרת תחרות אדריכלית. לעיתים קרובות תאוריה אדריכלית היא דידקטית, ותאורטיקנים בתחום נוטים להישאר בקרבת בתי הספר או לעבוד בהם. זה היה קיים מאז ימי העת העתיקה, וככל שהדפוס הפך לנפוץ יותר, כך זכתה תורת האדריכלות למגוון דרכי הבעה עשירים ומגוונים יותר. ספרים, כתבי עת ועיתונים פרסמו מספר חסר תקדים של עבודות אדריכלים וטורי מבקרים במאה ה-20. כתוצאה מכך, נוצרו והתמוססו סגנונות ותנועות הרבה יותר מהר מאשר משכי הזמן הארוכים יותר בתקופות היסטוריות קודמות. ניתן לצפות כי השימוש באינטרנט יקדם וירחיב עוד יותר את השיח על אדריכלות במאה ה-21.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

1521, סזארה סזארינו (Cesare Cesariano) תרגום איטלקי של עשרת הספרים על אדריכלות (De Architectura Libri Decem) מאת מרקוס ויטרוביוס פוליו. שמור במוזיאון סמיתסוניאן להיסטוריה אמריקאית

יש מעט מידע או עדויות על תאוריית האדריכלות העיקרית בעת העתיקה, עד המאה הראשונה לפני הספירה, עת נוצרה עבודתו של ויטרוביוס. אולם אין זה אומר שעבודות כאלה לא היו קיימות, בהתחשב בכך שעבודות רבות מעולם לא שרדו את העת העתיקה.

ויטרוביוס היה סופר, אדריכל ומהנדס רומאי פעיל במאה ה-1 לפני הספירה. הוא היה התאורטיקן האדריכלי הידוע הבולט ביותר באימפריה הרומית, לאחר שכתב את "על אודות האדריכלות" (המכונה כיום "עשרת ספרי האדריכלות" – "De architectura"), מסכת שנכתבה בלטינית וביוונית על אדריכלות, ושהוקדשה לקיסר אוגוסטוס. ככל הנראה נכתבה מסכת זו בין השנים 23–27 לפני הספירה,[1] זהו המקור העכשווי העיקרי ששרד אודות האדריכלות הקלאסית. המסכת מחולקת לעשרה קטעים או "ספרים", והיא מכסה כמעט כל היבט של האדריכלות הרומית, החל מתכנון ערים, חומרים, עיטורים, מקדשים, אספקת מים וכו'. היא מגדירה בקפדנות את הסדרים הקלאסיים של אדריכלות. כמו כן, היא מציעה את שלושת החוקים הבסיסיים של אדריכלות שיש לציית להם כדי להיחשב כך: "יציבות, שימושיות, אלגנטיות" (firmitas, utilitas, venustas), חוקים שתורגמו במאה ה-17 על ידי סר הנרי ווטון לסיסמה האנגלית "חוזק, נצרכות ועונג" (כלומר: הלימה מבנית, תפקודית, ויופי).

לגילוי מחדש של עבודתו של ויטרוביוס בשנת 1414 הייתה השפעה עמוקה על אדריכלי הרנסאנס, שהוסיפה בסיס ארכאולוגי לעליית סגנון הרנסאנס, שכבר היה בעיצומו. אדריכלי רנסאנס כמו פיליפו ברונלסקי לאונה בטיסטה אלברטי מצאו ב"דה ארכיטקטורה" את הרציונל שלהם להעלות את ענף הידע שלהם לרמת דיסציפלינה מדעית.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ימי הביניים, הועבר הידע ארכיטקטוני באמצעות תמלול, מפה לאוזן ובאופן טכני בבתי אמן.[2] בשל אופיו העמלני של התמלול, מספר קטן של דוגמאות לתאוריה אדריכלית נכתבו במהלך תקופה זו, ורובן היו תאולוגיות וסוג של תעתיק של התנ"ך. מאחר שהתאוריות האדריכליות עסקו במבנים, מעטות מהן תומללו. המאמר "ליבר דה רבוס" של סוגריוס אב מנזר סן -דני, היסטוריון ויועצו של מלך צרפת, היה המסמך האדריכלי המשפיע הראשון על האדריכלות הגותית. גורם משפיע נוסף אחר היה תיק הרישומים של וילארד דה הונוקר משנות ה-30 של המאה ה-13.

בתקופת שושלת סונג בסין, לי ג'י פרסם את "אינזאו פאשי" ("Yingzao Fashi") בשנת 1103, שהיה מסה אדריכלית שאיגדה אלמנטים של האדריכלות הסינית.[3][4]

רנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה הגדולה הראשונה של תאוריית האדריכלות בתקופה זו שייכת ללאון בטיסטה אלברטי, "אודות הבניין" – "De reaedificatoria", שהציבה את ויטרוביוס בליבת המסורת התאורטית העמוקה ביותר של העידן המודרני. על פי אלברטי, אדריכלות טובה מאומתת באמצעות המשולש הוויטרובי, המגדיר את מטרתה. שלישייה זו שמרה על תוקפה עד המאה ה-19. מעבר משמעותי למאה ה-17 ובסופו של דבר לעידן ההשכלה הובטח באמצעות המחקר המתמטי והאופטי המתקדם של האדריכל והגיאומטר המהולל ג'ירארד דסארוגס, בדגש על מחקריו על חרוטים, פרספקטיבה וגאומטריה השלכתית (הטלים).

עידן ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער עטיפת "מאמר אודות הארכיטקטורה" – "Essai sur l'Architecture" של מארק-אנטואן לאוגייר, מהדורה שנייה. 1755 מאת צ'ארלס אייזן (1720–1778). חריטה אלגורית של הבקתה הפרימיטיבית הוויטרובית.

בעידן ההשכלה הייתה התפתחות ניכרת בתאוריה האדריכלית ביבשת אירופה. תגליות ארכאולוגיות חדשות (כמו פומפיי והרקולנאום) הניעו עניין חדש באמנות ובארכיטקטורה הקלאסית. לפיכך, המונח "נאו-קלאסיציזם", שהודגם בכתביו של מבקר האמנות הפרוסי יוהאן יואכים וינקלמן, נועד לעורר את אדריכלות המאה ה-18, שהתבוננה בתקדימים הקלאסיים החדשים הללו כהשראה לעיצוב בניינים.[5]

התאורטיקנים האדריכליים העיקריים של עידן ההשכלה כוללים את ז'וליין-דייוויד לירוי, מארק-אנטואן לאוגייר, ג'ובאני בטיסטה פיראנסי, רוברט אדם, ג'יימס סטיוארט, גאורג וילהלם פרידריך הגל[6] וניקולא רווט.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

זן תוסס של נאו-קלאסיציזם, תודת המאמר רב ההשפעה של מארק-אנטואן לאוגייר, היווה את הבסיס לשני דורות של פעילות בינלאומית סביב נושאי הליבה של הקלאסיציזם, הפרימיטיביזם ו"חזרה לטבע".

התגובה כנגד הדומיננטיות של האדריכלות הנאו-קלאסית הגיעה לידי ביטוי בשנות ה-20 של המאה ה-19 כאשר אוגוסטוס פוגין סיפק בסיס מוסרי ותאורטי לאדריכלות התחייה הגותית, ובשנות ה-40 של המאה ה-19 פיתח ג'ון ראסקין אתוס זה.

הפסל האמריקאי הורציו גרינוג פרסם את החיבור 'אדריכלות אמריקאית" באוגוסט 1843, ובו דחה את חיקוי הסגנונות הישנים של מבנים והתווה את הקשר הפונקציונלי בין אדריכלות לדקורציה. תאוריות אלה צפו את התפתחות הפונקציונליזם בארכיטקטורה המודרנית.

לקראת סוף המאה חלה פריחה בפעילות התאורטית. באנגליה, האידיאלים של ראסקין עמדו בבסיס הופעתה של תנועת האומנויות והמלאכה שהודגמו בכתביו של ויליאם מוריס. זה בתורו היווה את הבסיס לארט נובו בבריטניה, שהודגם על ידי יצירתו של צ'ארלס רני מקינטוש, והשפיע על תנועת האמנות האוסטרית – "הזצסיון הווינאי". ביבשת אירופה, התאוריות של ויולה לה-דוק וגוטפריד סמפר סיפקו את קרש הקפיצה למחשבה חיוניות ועצומה שהוקדשה לחדשנות אדריכלית ולחידוש מושג הסגנון.

סמפר במיוחד פיתח מעקב בינלאומי אחר החדשנות בגרמניה, אנגליה, שווייץ, אוסטריה, בוהמיה, צרפת, איטליה וארצות הברית. הדור שנולד באמצע השליש של המאה ה-19 נכבש במידה רבה אחר ההזדמנויות שהציע השילוב של סמפר בין היקף היסטורי עוצר נשימה ופירוט מתודולוגי. בניגוד לפעילויות תאורטיות עדכניות יותר, ובכך "מודרניות", המסודרות באופן נושאי, דור זה לא התאחד ל"תנועה". עם זאת, נראה היה שהם מתכנסים סביב השימוש שהציע סמפר למושג "הריאליזם", ולכן הם תויגו כחסידי הריאליזם האדריכלי. בין האדריכלים הריאליסטים הפעילים ביותר היו: גאורג הייזר, רודולף רדטנבאכר, קונסטנטין ליפיוס, האנס אויר, פול סדיל, לורנס הארווי, אוטו וגנר וריצ'רד שטרייטר.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1889 פרסם קמילו סיטה (Camillo Sitte) את ספרו "תכנון עירוני על פי עקרונות אמנותיים" (Der Städtebau nach seinem künstlerischen Grundsätzen) שלא היה בדיוק ביקורת על צורה אדריכלית אלא ביקורת אסתטית על העירוניות במאה ה-19 (בהשראת תכנון ערים מימי הביניים והבארוק). בהיותה בעיקר עבודה תאורטית, הייתה לה השפעה מיידית על האדריכלות, שכן שני התחומים – האדריכלות והתכנון שזורים זה בזה. הביקוש לספרו של סיטה היה כה גבוה עד שחמש מהדורות הופיעו בגרמנית בין השנים 1889–1922 ותרגום לצרפתית יצא בשנת 1902. (שום מהדורה אנגלית לא יצאה עד 1945). מבחינת סיטה, הנושא החשוב ביותר לא היה צורתו האדריכלית של הבניין אלא איכות המרחבים העירוניים שהבניינים מקיפים ביחד, השלם הוא יותר מסכום חלקיו. התנועה המודרנית דחתה את המחשבות הללו ולה קורבוזיה דחה את העבודה בצורה נמרצת. אף על פי כן, עבודתו של סיטה נבחנה מחדש על ידי אדריכלים ותאורטיקנים פוסט-מודרניסטים משנות ה-70, בייחוד בעקבות פרסומו מחדש של הספר בשנת 1986 על ידי הוצאת ריזולי, במהדורה שערכו קולינס וקולינס (שפורסם כעת בהוצאת דובר). הספר מובא לעיתים קרובות באופן אנכרוניסטי כיום ככלי לביקורת על התנועה המודרנית.

עוד בנושא תפיסות אמנותיות היה מאמרו של לואיס סאליבן בנוגע לעירוניות הנושא את השם – "בניין המשרדים הגבוה ביותר שנחשב באופן אמנותי" שפורסם בשנת 1896.[7] במאמר זה כתב סאליבן את אמרתו האליטרטיבית המפורסמת "הצורה עוקבת אחר הפונקציה" – "form ever follows function"; ביטוי שאומץ מאוחר יותר כעקרון מרכזי בתורת האדריכלות המודרנית. בעוד שאדריכלים מאוחרים יותר אימצו את הביטוי המקוצר "צורה בעקבות פונקציה" – "form follows function" כפולמוס בשירות הדוקטרינה הפונקציונליסטית, סאליבן כתב על הפונקציה של הבניין ביחס לתפקודים הביולוגיים של הסדר הטבעי. תאורטיקן תכנון משפיע נוסף של תקופה זו היה אבנעזר הווארד, שייסד את תנועת "עיר גנים". תנועה זו נועדה ליצור קהילות עם ארכיטקטורה בסגנון אמנות ואוּמנות בלכטוורת' ו-ולווין גרדן סיטי ווזה הפך לסגנון ארכיטקטורה ביתית פופולרית.

בווינה, זכה רעיון הארכיטקטורה מודרנית החדשה מן היסוד לריבוי תומכים ותאורטיקנים. השימוש הראשוני במונח "אדריכלות מודרנית" הופיע בכותרת ספרו של אוטו וגנר,[8][9] שהביא דוגמאות לעבודותיו שלו במסגרת תנועת הזצסיון הווינאי עם איורי אר נובו, בשילוב מערכי שיעור דידקטיים לתלמידיו. זמן קצר לאחר מכן, כתב אדולף לוס את "עיטור ופשע", ובעוד שבדרך כלל רואים את סגנונו בהקשר של ה"יוגנדסטיל", דרישתו "לחסל את הקישוטיות" הצטרפה לססמת "צורה בעקבות פונקציה" כעקרון של האדריכלות של מה שנקרא אז התנועה המודרנית שהפכה למובילה באמצע המאה ה-20. ולטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה ולה קורבוזיה סיפקו את הבסיס התאורטי לסגנון הבינלאומי במטרה להשתמש באדריכלות מתועשת לעיצוב החברה מחדש. פרנק לויד רייט, אף שהיה מודרני בדחיית התחייה ההיסטורית, היה אידיוסינקרטי בתאוריה שלו, אותה העביר בכתיבה מרובה ושופעת. רייט לא תמך ברעיון הסגנון הבינלאומי, אך פיתח את מה שקיווה שיהיה סגנון אמריקאי, בניגוד למהלך אירופי פרוגרסיבי. סגנונו של רייט, לעומת זאת, היה אישי ביותר, וביטא את השקפותיו המיוחדות על האדם והטבע. רייט היה פואטי יותר ושמר בתוקף על השקפתו של האמן היוצר במאה ה-19 כגאונות ייחודית. זה הגביל את הרלוונטיות של ההצעות התאורטיות שלו. לקראת סוף המאה הגיבה האדריכלות הפוסט-מודרנית כנגד סגפנות ופשטות יתר של הסגנון הבינלאומי, שנחשבו נורמטיביים ותאורטיים.

העידן העכשווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר התרבות (A Cidade da Cultura)/ אייזנמן אדריכלים.

תאוריית השיח האדריכלי העכשווי התעניינה יותר במיקומה בתרבות בכלל ובמחשבה בפרט. זו הסיבה שקורסים אוניברסיטאיים על תאוריית באדריכלות מקדישים לעיתים זמן רב לדיון בפילוסופיה ולימודי תרבות כמו מבנים, ושמחקרים מתקדמים לתואר שני ועבודות דוקטורט מתמקדים בנושאים פילוסופיים הקשורים למדעי הרוח האדריכליים. כמה תאורטיקנים אדריכליים שואפים לדון בנושאים פילוסופיים, או לנהל דיאלוגים ישירים עם פילוסופים, כמו במקרה של פיטר אייזנמן וברנרד טשומי המתעניינים בחשיבתו של הפילוסוף דרידה או התעניינותו של אנתוני וידלר ביצירותיהם של פרויד ו ז'אק לאקאן, בנוסף להתעניינות ב"פואטיקה של המרחב" של גסטון בשלאר או בטקסטים מאת ז'יל דלז. זה היה המקרה גם עם אנשי חינוך באקדמיה כמודאליבור וסלי או אלברטו-פרז גומז. במאה ה-21 התחזקה אוריינטציה פילוסופית זו באמצעות מחקר של דור חדש של תאורטיקנים (למשל ג'פרי קיפניס או סנפורד קווינטר). באופן דומה, אנו יכולים להתייחס לאדריכלים עכשוויים המעוניינים בפילוסופיה ולימודי תרבות. חלקם מתעניינים בפנומנולוגיה, כמו כריסטיאן נורברג-שולץ, או אלו המתמחים בפילוסופיה והיסטוריה של המדע, כמו נאדר אל-ביזרי שהוא גם פנומנולוג בולט (במיוחד במחקרי מרטין היידגר). אחרים, כמו ביאטריס קולומינה ומרי מקלאוד, מרחיבים את ההבנות ההיסטוריות של אדריכלות כך שהם כוללים שיח מינורי שהשפיע על התפתחות רעיונות אדריכליים לאורך זמן. מחקרים בפמיניזם בארכיטקטורה, ובמיניות ומגדר כביטויים תרבותיים חזקים, נחשבים גם הם כחלק בלתי נפרד מהשיח התאורטי של המאה ה-20, והם קשורים לאנשים כמו דולורס היידן, קתרין אינגרהם, ג'ניפר בלומר וסילביה לאבין. התפיסה שהתאוריה כרוכה בביקורת נבעה גם ממחקרי ספרות פוסט-מבניים בעבודתם של תאורטיקנים ואדריכלים רבים אחרים, כמו מארק ויגלי ודיאנה אגרסט, בין היתר. בתאוריות שלהם הם משווים את האדריכלות לשפה שניתן להמציא מחדש בכל פעם שמשתמשים בה. תאוריה זו השפיעה על מה שמכונה אדריכלות דקונסטרוקטיביסטית. לעומת זאת, רשת החברה החדשנית, ובמיוחד מפתחי תוכנה בעמק הסיליקון, אימצו את הדגש של כריסטופר אלכסנדר על דרכו הנצחית של הבניין (1979) בהתבסס על תבניות של שפות המותאמות במקום עצמו תוך התפתחות הבנייה.

מאז שנת 2000, התאוריה האדריכלית נאלצה להתמודד גם עם העלייה המהירה של האורבניזם והגלובליזציה. על ידי פיתוח הבנה חדשה של העיר, תאורטיקנים רבים פיתחו הבנות חדשות באשר לתנאים העירוניים על פני כדור הארץ (כמו רם קולהאס אודות "הגודל"). ההתעניינות בפרגמנטציה ובארכיטקטורה כאובייקטים חולפים השפיעה עוד יותר על חשיבה כזו (למשל החשש משימוש בטכנולוגיה מתקדמת), אך היא קשורה גם לדאגות כלליות נוספות כמו אקולוגיה, תקשורת המונים וכלכלה.

בעשור האחרון הופיעה מה שמכונה אדריכלות "דיגיטלית". כמה זרמים ומתודולוגיות עיצוב התפתחו בו זמנית, חלקן מחזקות זו את זו ואילו אחרות פועלות במנוגד להן. אחת המגמות הללו היא ביומימטיקה, שהיא תהליך בחינת הטבע, המודלים, המערכות, התהליכים והאלמנטים שלו, כדי לחקות או לקבל מהם השראה על מנת לפתור בעיות אנושיות. אדריכלים גם מתכננים מבנים במראה אורגני בניסיון לפתח שפה פורמלית חדשה. מגמה נוספת היא חקר אותן טכניקות חישוביות המושפעות מאלגוריתמים הרלוונטיים לתהליכים ביולוגיים ולעיתים מכונים מופוגנזה דיגיטלית. בניסיון להשתמש ביצירתיות חישובית בארכיטקטורה, משמשים אלגוריתמים גנטיים שפותחו במדעי המחשב לפיתוח עיצובים אדריכליים במחשב, וחלקם אף מוצעים ונבנים כמבנים ממשיים. מאז שהמגמות האדריכליות החדשות הללו צצו, תאורטיקנים ואדריכלים רבים עבדו על נושאים אלה ופיתחו תאוריות ורעיונות כמו פרמטריזם של פטריק שומאכר.

העולם התאורטי של הארכיטקטורה העכשווית הוא מרובה ורב-צבעוני. ישנן אסכולות דומיננטיות שונות של תאוריה אדריכלית המבוססות על ניתוח לשוני, פילוסופיה, פוסט-סטרוקטורליזם או תאוריה תרבותית. למשל, מתעורר עניין בגילוי מחדש של הפרויקט הפוסט-מודרניסטי, בהגדרת נטיות רדיקליות חדשות של אדריכלות ומשמעותו בהתפתחות הערים (פייר ויטוריו אורלי), בחיבוק של רעיון המשמעת (דורה אפשטיין ג'ונס או טוד גאנון) ובגישה פורמליסטית חדשה לאדריכלות באמצעות ניכוס מושגים מהפילוסופיה מונחת האובייקטים (פיטר טרמר או טום ויסקום). עם זאת, מוקדם מדי לומר אם לאחד ממחקרים אלה תהיה השפעה רחבה או מתמשכת על האדריכלות.

כמה תאורטיקנים אדריכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריים:

פורמליזם ומרחב

  • האנס אאור
  • קונרד פידלר
  • הנרי פוסילון
  • אמיל קאופמן
  • תאודור ליפס
  • אלויס ריגל
  • ג'פרי סקוט
  • ג'ון סמרסון
  • רוברט וישר
  • היינריך וולפלין
  • וילהלם ורינגר
  • האנס ואן-דר-לן

מודרניסטים

פוסטמודרניזם ובן זמננו

  • כריסטופר אלכסנדר
  • סטן אלן
  • פייר ויטוריו אאורלי
  • אנדריאה ברנזי
  • פטריסיו ססריני
  • פרסטון סקוט כהן
  • פטר קוק
  • גילו דורפלס
  • נאדר אל-ביזרי
  • פיטר אייזנמן
  • האל פוסטר
  • קנת פרמפטון
  • מרקו פראסקרי
  • ק. מייקל הייס
  • מרק ג'רזומבק
  • צ'ארלס ג'נקס
  • ג'פרי קיפניס
  • רם קולהאס
  • לאון קרייר
  • סנפורד קווינטר
  • קתרין אינגרהם
  • סילביה לאבין
  • דייוויד לת'רבארו
  • מרק לינדר
  • כריסטיאן נורברג-שולץ
  • וורנר אושסלין
  • ג'ואני פאלסמה
  • אלברטו-פרז גומז
  • פבלו פורטוגזי
  • אלדו רוסי
  • קוליו רואו
  • ג'וזף ריקוורט
  • יהודה ספרן
  • דניס סקוט בראון
  • ריצ'רד סנט
  • דניאל שרר
  • רוברט סומול
  • דיאן סוז'יק
  • מנפרדו טאפורי
  • רוברט טברנור
  • פניוטיס טורניקיאוטיס
  • פטר טרומר
  • ברנרד טשומי
  • אוסוולד מטיאס אונגרס
  • רוברט ונטורי
  • דאליבור וסלי
  • אנטוני וידלר
  • פול ויריליו
  • שרה וויטינג
  • ברונו צבי
  • באהרם שירדל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריינר באנהאם. "תאוריה ועיצוב בעידן המכונה הראשון". הוצאת פרגר, 1960.ISBN 0-262-52058-3ISBN 0-262-52058-3
  • פטריציו ססאריני, "קטסטרופיזם אדריכלי". "L'architecture comme sémio-physique de l'espace social" . פריז, L'Harmattan, 2004.ISBN 978-2747550789ISBN 978-2747550789
  • פטריס ססאריני, "השיטה האדריכלית הגותית". "תאולוגיה מדעים ואדריכלות במאה ה-13 בסנט-דניס" – "Morphogenèse et modélisation de la basilique de Saint-Denis" . פריז, Editions de l'Harmattan, 2013.ISBN 978-2-336-30185-3ISBN 978-2-336-30185-3
  • נאדר אל-ביזרי "על מגורים: רמיזות ההיידג'ריאניות לפנומנולוגיה אדריכלית", Studia UBB Philosophia 60 (2015): 5–30.
  • ברנד אברס, כריסטוף תואיס. "תאוריה אדריכלית מתקופת הרנסאנס ועד ימינו" . טשכן, 2003.ISBN 3-8228-1699-XISBN 3-8228-1699-X
  • שאול פישר, "פילוסופיה של אדריכלות", "אנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה" (מהדורת סתיו 2015), אדוארד נ. זלטה (עורך)
  • ק. מייקל הייס (עורך). "תורת האדריכלות מאז 1968", קיימברידג': הוצאת MIT, 1998.ISBN 0-262-58188-4ISBN 0-262-58188-4
  • מרק ג'רזומבק, "ערמומיות הסיבה לאדריכלות", (מספר 1, סתיו 2007), עמ ' 31–46.
  • סטיבן ר. קלרט, ג'ודית הרוואגן ומרטין מדור (עורכים), "תכנון ביופילי: התאוריה, המדע והפרקטיקה של הבאת מבנים לחיים", ג'ון ווילי, ניו יורק, 2008.ISBN 978-0-470-16334-4ISBN 978-0-470-16334-4
  • האנו-וולטר קרופט. "היסטוריה של תאוריה אדריכלית: מויטרוביוס ועד ימינו". הוצאת פרינסטון אדריכלות, 1994.ISBN 1-56898-010-8ISBN 1-56898-010-8
  • הארי פ. מלגרב, "תאוריה אדריכלית מודרנית: סקר היסטורי, 1673–1969". הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2005.ISBN 0-521-79306-8ISBN 0-521-79306-8
  • קייט נסביט. "תאוריה של סדר יום חדש לאדריכלות: אנתולוגיה של תאוריה אדריכלית". הוצאת פרינסטון אדריכלות, 1996.ISBN 1-56898-054-XISBN 1-56898-054-X
  • ג'ואן אוקמן, אדוארד אייגן. "תרבות אדריכלית 1943–1968: אנתולוגיה תיעודית". הוצאת ריזולי, 1993.ISBN 0-8478-1511-0ISBN 0-8478-1511-0
  • ניקוס סלינגרוס. "תורת האדריכלות". Umbau-Verlag, 2006.ISBN 3-937954-07-4ISBN 3-937954-07-4 .
  • אנדראה סאושלי, "על אדריכלות כאמנות מרחבית", "כתב העת הנורדי לאסתטיקה", 43 (2012)
  • מנפרדו טאפורי, תרגום ג'ורג'יו ורקציה. "תאוריות והיסטוריה של אדריכלות". הארפר אנד רו, 1968.ISBN 0-06-438580-9ISBN 0-06-438580-9
  • ויטרוביוס, תרגום: מוריס היקי מורגן (1960). "עשרת הספרים בנושא אדריכלות" . פרסומי דובר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תאוריה אדריכלית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kruft, p. 447.
  2. ^ Evers, Thoenes, et al., p.13.
  3. ^ Liang Ssu-ch'eng. A Pictorial History of Chinese Architecture: a Study of the Development of its Structural System and the Evolution of its Types. MIT press, 1984. ISBN 0-262-12103-4
  4. ^ Nancy Shatzman Steinhardt ed. Chinese Architecture. Yale University Press, 2002. ISBN 0-300-09559-7
  5. ^ Robin Middleton and David Watkin, Neoclassicism and 19th-century architecture. The MIT Press, 1980 and Barry Bergdoll, European Architecture 1750–1890, Oxford University Press, 2000.l,
  6. ^ Mark Jarzombek, *"The Cunning of Architecture's Reason," Footprint (#1, Autumn 2007), pp. 31-46.
  7. ^ Louis H. Sullivan. Kindergarten Chats and Other Writings. Courier Dover Publications, 1979. Page 202. ISBN 0-486-23812-1
  8. ^ Otto Wagner. Moderne Architektur: Seinen Schülern ein Führer auf diesem Kunstgebiete. Anton Schroll. 1902.
  9. ^ Otto Wagner. Translated by Harry Francis Mallgrave. Modern Architecture: A Guidebook for His Students to This Field of Art. Getty Center for the History of Art and the Humanities. 1988. ISBN 0-226-86938-5