אורנט קולמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורנט קולמן בהופעה

אורנט קולמןאנגלית: Ornette Coleman; ‏9 במרץ 1930 - 11 ביוני 2015) היה סקסופוניסט ומלחין אמריקאי. קולמן הוביל והשפיע על התפתחות הג'אז החופשי משנת 1960.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולמן נולד וגדל בפורט וורת' שבמדינת טקסס, שם החל להופיע בסגנון אר נ' בי (R&B) ובי בופ. תחילה ניגן בסקסופון טנור ואחר כך עבר לנגן בסקסופון אלט, כלי שנשאר הכלי המרכזי שלו. הטון והסאונד של קולמן קלים לזיהוי - צליל חריף, חד "מחקה בכי" אשר מושפע מאוד מסגנון הבלוז. מה שתרם לסאונד הייחודי שלו זה בין השאר השימוש שעשה בסקסופון מפלסטיק בהקלטות המוקדמות שלו, קולמן טען שהצליל שלו נשמע יבש ולכן בהקלטות המאוחרות שלו החל להקליט עם סקסופון ממתכת.

הקריירה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולמן עבר ללוס אנג'לס בתחילת שנות ה-50, הוא התפרנס ממגוון עבודות, בהן גם נער מעלית. בזמן זה המשיך לנגן ולפתח עצמו מבחינה מוזיקלית. כבר מתחילת הקריירה שלו, המוזיקה והסאונד שלו היו "לא רגילים", קולמן דאג יותר לדיוק הטון מאשר להתאמת המזג שלו למוזיקה, הידע שלו בהרמוניה ובמהלכי אקורדים לא היה עמוק כמו של חבריו המוזיקאים שניגנו סווינג ובי בופ. מוזיקאי ג'אז רבים מאזור לוס אנג'לס טענו ורגזו על כך שקולמן מנגן "מחוץ למסגרת" והוא התקשה במציאת פרטנרים לנגינה. פול בליי (Paul Bley) היה אחד מתומכיו הראשונים של קולמן. בשנת 1958 הנהיג קולמן סשן הקלטות לתקליט "Somthing Else" ההרכב כלל את החצוצרן דון צ'רי, המתופף בילי היגינס, הבסיסט דון פיין והפסנתרן וולטר נוריס.

The Shape Of Jazz To Come[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1959 מצאה את קולמן עסוק מאוד, הוא הוציא את הפסנתר מהרכביו והקליט את הדיסק "Tomorrow is The Question", בהמשך חברו לקולמן הבסיסט צ'ארלי היידן, המתופף בילי היגינס והחצוצרן דון צ'רי להקלטת האלבום "The Shape Of Jazz To Come" ההרכב היה "עוף מוזר" בשמי הג'אז שכן לא היה בו כלי הרמוני (מלבד קונטרבס) וכן קולמן ניגן על סקסופון מפלסטיק בעוד דון צ'רי ניגן על חצוצרת כיס (פוקט טרמפט). האלבום יצא בחברת אטלנטיק, שהחתימה את קולמן על חוזה למספר אלבומים. האלבום מבוסס מעט על מאפיינים (סאונד ומלודיה) שלקוחים ממסורת הבלוז אך עם זאת, המבנה וההרמוניות באלבום יוצאי דופן.

לפי מבקר הג'אז סטיב היואי, האלבום היווה קו פרשת מים בהיווצרות האוונגרד ג'אז, בעודו חותר דרך מסלול קשה ולא טבעי בתחום הג'אז. מבקרים אחדים טענו שקולמן חסר כישרון לחלוטין בעוד מבקרים אחרים החשיבו את קולמן לגאון בתחומו.

הרביעייה של קולמן הופיעה רבות במועדונים נחשבים בניו יורק ואמנים רבי מוניטין כ"רביעיית הג'אז המודרני", ליאונרד ברנשטיין וליונל המפטון אהדו אותם מאוד. אמנים אלו חיזקו את חברי הרביעייה בנוף הניו יורקי.

למרות האהדה הרבה, היו הדעות לגבי קולמן, הרביעייה שלו וסגנון הנגינה שלו חלוקות מאוד, בעוד מיילס דייויס הצהיר בפומבי כי לדעתו קולמן "דפוק מהיסוד", טען רוי אלדרידג' כי לאחר שהקשיב לקולמן בעודו מסומם, מפוכח וכמו כן ניגן איתו, הוא מוצא שקולמן בחור "מאוד ג'אזי".

בהקלטותיו המוכרות מהתקופה המוקדמת, קולמן הקליט בהרכב רביעייה הכולל בס, תופים, חצוצרה וסקסופון, ניתן לשים לב שאין כלי הרמוני שינגן אקורדים (פסנתר/ גיטרה) מה שמאפשר לסולן לאלתר לפי רצונו ולפתח את ההרמוניה ע"ב תפקיד הבס (האזינו ל-Lonely Women כדוגמה).

ג'אז חופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 קולמן הקליט את האלבום "Free Jazz: A Collective Improvisation". הרכב האלבום כלל בתוכו שני הרכבי קוורטט (double quartet) שהכילו כל אחד סקסופון, חצוצרה, קונטרבס ותופים כאשר כל הרכב מוקלט בערוץ נפרד, מה שגורם לסטריאו. זהו האלבום השנוי במחלוקת של קולמן. האלבום מכיל קטע של כמעט 40 דקות, שבאותה תקופה היה קטע הג'אז הכי ארוך שהוקלט. המרקם המוזיקלי של האלבום מורכב ממקצבים שונים שמנוגנים על ידי שני מתופפים (לדוגמה - אחד מנגן "Straight" בעוד האחר מנגן "Double Time" אלתורים ספונטניים של שאר הנגנים - בעוד אחד מאלתר, השאר מלווים אותו בחופשיות כאשר הם מוזמנים להצטרף לאלתור ו"להתפרץ" באלתור משלהם כאשר ביחד הם יוצרים קטע יוצא דופן של אלתור סימולטני על ידי שמונה נגנים שהם בעצם שני קוורטטים אינדיבידואליים.

קולמן תיכנן לקרוא לאלבום בפשטות Free Jazz אבל המוניטין הגדול שהוא צבר מיקם אותו בחזית המחדשים בג'אז ו-Free Jazz נחשב במהרה לסגנון, למורת רוחו של קולמן שהביע אי נוחות עם ההגדרה הזאת למוזיקה שיצר. אחת הסיבות בגינן קולמן לא היה מרוצה עם הגדרת המוזיקה שלו כג'אז חופשי היא שהיצירות שלו הכילו מידת מה של הלחנה, "המילון" המלודי שלו הזכיר בוודאות את הלחנים של צ'ארלי פארקר "הלביש" על קטעי סטאנדארט שונים. בנוסף, ברור לעין (ולאוזן) כי מספר קטעים שקולמן הלחין בעצם מולבשים הרמוניות כגון אלה של I Got Rithm ו- Out Of Noowhere.

קולמן מיעט לנגן סטנדרטים והתרכז בביצוע הלחנים מקוריים שלו.

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת ההקלטות לחברת אטלנטיק, החלה המוזיקה של קולמן להיות יותר ויותר לא קונבנציונלית והוא החל להתעמק בסגנון האוונגרד שהיה חלק בלתי נפרד מהחידוש שלו, הרביעייה הראשית (קולמן-היידן-היגינס-צ'רי) של קולמן התפזרה והוא הקים טריו עם הבסיסט דייוויד איזנסון והמתופף צ'ארלס מופט, לעתים הצטרף לטריו גם צ'ארלי היידן כדי ליצור קוורטט עם שני נגני בס.

קולמן החל לבחון את הגבולות של המוזיקה וצירף נגני כלי קשת ככלים מלווים, בנוסף הוא עצמו החל לנגן בחצוצרה ובכינור, בתחילה בטכניקה מועטה אך בהמשך, חברותו עם אלברט איילר השפיעה על התפתחותו בכלים אלה.

בין השנים 1965-1967 חתם קולמן חוזה עם חברת התקליטים Blue Note והקליט מספר אלבומים עם הטריו שלו (בס- תופים- סקסופון) אחד האלבומים שהוקלט בתקופה היה "At The Golden Circel Stockholm".

בשנת 1966 הקליט קולמן דיסק עם צ'ארלי היידן ועם בנו בן העשר Denardo Coleman. שם הדיסק - The Enpty" Foxhole". על הדיסק קיבל קולמן ביקורות שונות עקב שיתוף בנו הצעיר בהקלטותיו, אך עם זאת, ניכר במאזינים ובדנרדו עצמו כי הוא למד תופים והיה בקיא במסורת הג'אז החופשי וכמוכן גם במסורת הבי בופ (אם כי לא באותה רמה של הג'אז החופשי) דנרדו קולמן החל להיות המתופף הקבוע של אביו החל מסוף שנות השבעים (1970)

קולמן הרכיב רביעייה נוספת שכללה בס (היידן וג'ימי גאריסון שניגנו לסירוגין) אלווין ג'ונס על תופים לרביעייה הצטרף דיואי רדמן (שהוא אגב אביו של ג'ושוע רדמן, סקסופוניסט מוכשר שחידש באלבומיו קטעים שונים של קולמן - Turnaround ו-Lonely Women) שניגן לרוב על טנור.

הקריירה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו מיילס לפניו, גם קולמן החל להשתמש בכלי נגינה חשמליים בהרכביו ובמקצבי רוק ופאנק (Funk), מה שלעתים כונה Free Funk. אמנם קולמן השתמש בכלים חשמליים אך המוזיקה שלו הייתה דומה למוזיקה המוקדמת שלו - מבחינה מלודית, המלודיות היו לא קונבנציונליות, חופשיות מאוד והאלתור היה סימולטני - מה שג'ו זאווינול (Joe Zawinul) כינה "אלתור של אף אחד- אלתור של כולם", הגישה של קולמן למקצבים לא השתנתה.

בשנת 1985 הקליט קולמן את הדיסק "Song X" עם הגיטריסט והמוזיקאי פאט מת'יני, כמו כן, הוא הקליט פסקול (מוזיקת רקע) לסרט של דייוויד קרוננברג ("Naked Lunch").

אמצע שנות התשעים היו מאוד פוריות מבחינת קולמן, בשנים 1995–1996 הקליט ופרסם ארבעה אלבומים שונים, בנוסף, הוא החל לשלב בהרכביו נגני פסנתר (כדוגמת ג'רי אלן ויוהקים קאן).

קולמן מיעט בנגינה עם אמנים אחרים אך רשם מספר הופעות והקלטות עם ג'קי מקלין (אלבום בו ניגן על חצוצרה), יוקו אונו, ג'ו הנרי ולו ריד.

בספטמבר 2006 פרסם אלבום עם רביעייה שכוללת את בנו דנרדו על תופים ושני בסיסטים, זהו האלבום הראשון מזה עשור שקולמן הוציא. האלבום, "Sound Grammar", הוקלט בגרמניה בשנת 2005, וזכה בפרס פוליצר לשנת 2007.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם באחרית ימיו, כשקולמן נמצא במקום גבוה ומכובד בקרב נגני ומפתחי שפת וסגנון הג'אז המודרני והג'אז החופשי, המשיך לדחוף עצמו לנגינה בסגנון ובמצבים לא רגילים, הוא המשיך לנגן עם מוזיקאים צעירים מתרבויות שונות, המשיך להופיע ויצירות אחדות שלו נחשבות לסטנדרטים בג'אז, למשל:

  • Lonely Women
  • Peace
  • Turnaround
  • When Will The Blues Leave
  • The Blessing
  • Law Years

קולמן הפך לדמות חשובה ומשפיעה, אשר השפיעה על כל דור נגני הג'אז שבאו אחריו, בדגש על סקסופוניסטים.

ב-11 פברואר 2007, הוענק לקולמן פרס גראמי על מפעל חיים.

אורנט קולמן נפטר ב-11 ביוני 2015 לאחר שלקה בלבו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורנט קולמן בוויקישיתוף