ארמון הורדוס בירושלים
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
ארמון, מבנה לשעבר  |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 31°46′34″N 35°13′41″E / 31.77608333°N 35.22803611°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   ארמון הורדוס בירושלים | |
  | |
מפת ירושלים בשלהי תקופת בית שני (על פי אייל מירון (עורך מדעי), מקדש בלהבות, מכון מגלי"ם, הוצאת מגיד). למידע על מקום, לחצו עליו
ארמון הורדוס בירושלים נבנה על ידי הורדוס ברבע האחרון של המאה ה-1 לפנה"ס. המבנה שכן בחומה הצפון מערבית של העיר העליונה של ירושלים. הורדוס התגורר בארמון כמעון ראשי, אך לא דרך קבע, שכן היו בבעלותו ארמונות נוספים, בהם מצדה, הרודיון וקיסריה. מהארמון בירושלים לא נותר היום דבר מלבד חלקים ממתחם החומות והמגדלים שמסביב, ששונו רבות הכלולים במתחם מגדל דוד והקישלה.
מיקום ומבנים נלווים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמונו של הורדוס בירושלים ניצב לאורך חומת העיר המערבית, באזור הרובע הארמני של היום, מהקישלה ועד לחומה הנוכחית (העות'מאנית) ממערב לשער ציון. הארמון כלל שני אגפים שהופרדו בגן גדול. מצפונן למתחם, באזור מגדל דוד ושער יפו של היום, הקים הורדוס שלושה מגדלים ענקיים, כמגן נוסף ומקלט אחרון למקרה של סכנה. אלה הוא קרא על שם אנשים קרובים אליו - היפיקוס על שם חבר, פצאל על שם אחיו, ומרים על שם אשתו החשמונאית. מגדלים אלו חיזקו את הפינה הצפון מערבית של החומה הראשונה, חומת העיר שנבנתה על ידי החשמונאים בין 152 ל-134 לפני הספירה. מבין שלושת המגדלים, רק החלק התחתון המאסיבי של מגדל היפיקיוס (או מגדל פצאל, לפי כמה חוקרים) שרד.[1] בחצר מגדל דוד נמצאו שרידים של שני מגדלים חשמונאים קדומים יותר (המגדל הדרום והתיכון), שאינם קשורים למגדלים ההרודיאנים.
במהלך התקופה הביזנטית, המגדל, ובהרחבה המצודה כולה, קיבלו את שמו החלופי - מגדל דוד - לאחר שהביזנטים, שזיהו בטעות את הגבעה כהר ציון, הניחו שהיא ארמונו של דוד. שם זה נמצא בשימוש עד היום, אם כי במאה ה-19 צריח עות'מאני שהוקם בין השנים 1635–1665 מעל החומה הדרומית של המצודה נהיה למזוהה עם "מגדל דוד".
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו בית המקדש שלו, ארמונו של הורדוס נבנה על במה מוגבהת של כ-500 מטר (צפון-דרום) על 150 (מזרח-מערב). נשען על סדרה של קירות תמך המתנשאים לגובה של 4 עד 5 מטרים. הארמון כלל שני מבנים מרכזיים, כל אחד עם אולמות אירועים, מרחצאות ומקומות לינה למאות אורחים. שני האגפים נקראו על שם אגריפס ואוגוסטטוס קיסר. במרכז הארמון היו גנים עם אכסדראות. השטח כלל חורשות, תעלות ובריכות מצוידות במזרקות ברונזה. הפריטוריום בארמון היה לאחר מותו של הורדוס למעון הרשמי של הנציבים הרומאים בבואם לירושלים במהלך חגים גדולים, וכנראה היה מקום משפטו של ישו על ידי פונטיוס פילאטוס.[2]
מצפון לארמון הורדוס היו שלושת המגדלים העצומים,
- מגדל פצאל היה הגדול ביותר. הוא נקרא על שם אחיו של הורדוס והתנשא לגובה של 145 רגל.
- מגדל היפיקוס נקרא על שם חברו של הורדוס והתנשא לגובה 132 רגל.
- מגדל מרים נקרא על שם אשתו החשמונאית של הורדוס אותה הוציא להורג. יוסף בן מתתיהו כותב עליו "כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה"[3]. הוא התנשא לגובה 74 רגל ונחשב ליפה מבין השלושה.
תיאורו של יוספוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסף בן מתתיהו תיאר בצורה חיה את הארמון
ונפלא היה גם גודל האבנים, כי לא מאבני השדה הוקמו המגדלים האלה, ואף לא מאבנים, אשר ישא אותן אדם בכתף, כי אם מאבני גזית, כולן שיש לבן וארך האבן האחת היה עשרים אמה ורוחבה וקומתה עשר, עשר אמות, והן חוברו אשה אל אחותה, עד כי נדמה כל מגדל לעין רואה כבנוי כולו מסלע אחד, אשר חלו בו אחרי כן ידי הסתתים ונתנו לו את תבניתו ועשו מקצועותיו, ולא נכרו הסדקים בין האבנים המדובקות. המגדלים האלה נמצאו בצפון החומה, ומבית חובר אליהם ארמון המלך אשר קצרה לשון אדם למנות את שבחו, כי היה כלול בהדרו ובפאר חסנו. ומסביב לו התנוססה חומה גבוהה שלשים אמה, אשר נמצאו בה ברווחים שוים מגדלי תפארה וחדרים גדולים לסעודה ויציעי אורחים למאות. מי יוכל לתאר את מרצפת הבנינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר. ומה נפלא היה ספון החדרים בגודל קורותיו המקפות לתפארה, ולא היה קץ למספר החדרים ולעשר תכונתם ושפעתם. וכל חדר היה מלא כלי בית, ורוב הכלים בהם היו כסף וזהב, ואסטוניות מסביב לחדרים השתרגו יחד ועמודים ומעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האויר היה ירוק כולו כי עצים מעצים שונים צמחו שם ובין העצים היו שבילים ארוכים לשוח ומסביב לאלה נמצאו ברכות עמוקות ומקווי מים מלאים ובכל מקום מזרקות נחשת רבים מאד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לברכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוני הבית. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה, ועד'היום הזה מאדיב את הנפש זכרון השממה, אשר עשתה בו אש השודדים. בי לא הרומאים שלחו את הבנינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית כאשר סיפרנו למעלה, כי בראשית המרד יצאה אש מן הבירה (אנטוניה), ועברה אל ארמון המלך ואכלה את עליות שלשת המגדלים.
גורל הארמון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הקמת הפרובינקיה הרומית יהודה בשנת 6 לספירה, מושליו - בעלי דרגת פרפקט עד שנת 41 ובדרגת פרוקורטור לאחר מכן - תפסו מקום מגורים בארמונו של הורדוס.[דרוש מקור] בשנת 66 לספירה, המושל הרומי גסיוס פלורוס הקים צליבה המונית של יהודים, ועורר את המרד הגדול. המורדים נכנסו ושרפו את הארמון. רק שלושת המגדלים נותרו עומדים חלקית.[דרוש מקור] כאשר טיטוס הרס את רוב ירושלים בשנת 70 לספירה, נמנע מלהרוס אותם ואת מקצת מן החומה המערבית עבור מחנה הלגיון העשירי פרטנסיס[4] מקובל לראות במחנה כישב על כל הגבעה המערבית ושטח ארמונו של הורדוס, אך יש הטוענים כי עיקר שטח המחנה היה צפונית יותר, בדרום הרובע הנוצרי והמוריסטאן.[5] אחד המגדלים - מגדל היפיקוס (או פצאל) שנבנה מחדש על בסיסו השלם - נודע בשם מגדל דוד, שם שהתקבל בתקופה הביזנטית, בעקבות זיהוי הגבעה המערבית עם הר ציון.
העדויות מלמדות שצלבנים התבצרו והגבירו את חומת העיר החשמונאית בעובי של 15 רגל ושהערבים, שכבשו את ירושלים ב-637, עשו כמותם גם כן.
במהלך שנות ה-1160 בנו מלכי ירושלים הצלבנית באותו שטח כללי ארמון מלכותי משלהם, שלא נותר ממנו כמעט כלום.[6][7][8]
מחנה מצרי מהמאה ה-19 שהפך מאוחר יותר לכלא נבנה בסמוך לחפיר הדרומי של המצודה ושימש את חיילי איברהים פאשה (1834-40/41), הטורקים (1840/41-1917), הבריטים (1917–48), הירדנים (1948–67) ובחלקים על ידי משטרת ישראל לאחר 1967. מוזיאון מגדל דוד, מנהל גם את בניין קישלה.
חפירות במאה ה-20 וה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70, חפירות מחוץ לחומת העיר חשפו מערכת ניקוז השייכת לארמון. המערכת הובילה מים מהארמון אל גיא בן הינום. בשנת 2001, חפירות חשפו שני קירות תמך של הארמון.[6] בחפירות של רות עמירן ואברהם איתן נחשפו גם חלקים מהמבנה העל הכולל קטעי טיח צבוע. חפירות נוספות חשפו בריכת שחיה שהייתה חלק מהארמון.[9]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הלל גבע, The 'Tower of David'—Phasael or Hippicus?, Israel Exploration Journal 32, מס' 1/2, 1981, JSTOR 27925783.
- ^ Benoit, Pierre (1971). "L'Antonia D'Hérode le Grand et le Forum Oriental D'Aelia Capitolina". Harvard Theological Review (באנגלית). Cambridge, U.K.: Cambridge University Press. 64 (2–3): 135–167. doi:10.1017/S0017816000032478. ISSN 0017-8160.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923), באתר "דעת"
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שביעי, פרק ראשון, באתר "דעת"
- ^ דורון בר, גבולה הדרומי של 'איליה קפיטולינה' ומיקומו של מחנה הלגיון הרומי העשירי, קתדרה 69
- ^ 1 2 דליה שחורי, "הארמון חולק לאולמות משתה עצומים... נפלאות היו התקרות", באתר הארץ, 2 בדצמבר 2001
- ^ Adrian J. Boas. Jerusalem in the Time of the Crusades: Society, Landscape and Art in the Holy City under Frankish Rule. Pages 79-82. Routledge 2009. מסת"ב 9780415488754.
- ^ David Eisenstadt. Jerusalem in the Crusader Period. Bar-Ilan University, Internet Educational Activities, 1997. "Adjoining the Citadel to the south was the royal palace of the Crusader kings." (אורכב 06.07.2020 בארכיון Wayback Machine)
- ^ שלמה צזנה, להשתכשך בהיסטוריה: הצצה לבריכת התענוגות של הורדוס, באתר ישראל היום, 5 בנובמבר 2014