התקופה הביזנטית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
היסטוריה של ארץ ישראל
ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת כנען
לוח התקופות בארץ ישראל
קווי המתאר של ירושלים הביזנטית במפת מדבא
הכנסייה הביזנטית בנהריה - פסיפס של פסיון מרצפת הכנסייה

התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 (או 395) ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.

סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.[1]

התפשטות הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית התקופה הביזנטית עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה ושטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה.

בשנת 324, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, תפס את השלטון הקיסר קונסטנטינוס, כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, וארץ-ישראל הפכה מפרובינציה נידחת לארץ הקודש. בשנת 326 ביקרה בארץ ישראל הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. במהלך ביקורה זיהתה את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריההר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם, והחלה למעשה את הפיכת ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. במהלך המאה הרביעית התפתחה הנזורה במדבר יהודה. קונסטנטינוס בנה בירושלים, ביוזמתה של אמו, מבנה גדול בשם "הבסיליקה של קונסטנטינוס", במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלה אפרודיטה. מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר. במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,[2] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, במחצית השנייה של המאה ה-6. כמו כן, נבנו בתקופה זו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים, כחלק מאימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש. בין היתר נבנו בירושלים כנסיית ציון הקדושה על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוחמאה ה-5) וכנסיית הניאהמאה ה-6). במקביל, נעשתה הארץ מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.

הגליל הפך להיות אחד המרכזים החשובים בצליינות הנוצרית. בעקבות כך נבנו בגליל כנסיות רבות ואתרי קודש המתבססים על נסים שונים של ישו, כמו הכנסיות על הר תבור, כפר נחום, כורסי, נין, נצרת, טבחה ועוד.

התפתחות יישוב הנוצרי בגליל הביא לבניית כנסיות ביישובים בעיקר ביישובים נוצריים כמו הכנסייה הביזנטית בנהריה בשבי ציון בהר ברניקי, כנסיית בן האלמנה בנין, סוחמאתא ועוד. ניסיונות החדירה הנוצרים לאזורי התיישבות היהודים הביאו לבניית כנסיות בציפורי ובטבריה.[3]

תנועת נזירים התפתחה והוקמו מספר בתי נזירים במדבר יהודה. הארץ הייתה גם למרכז עלייה לרגל של נוצרים מארצות רבות, אשר השפיעה לטובה על כלכלתה.

פלישות באימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 400 דיווח הירונימוס על פלישתם של הונים,[4] הפלישה הייתה כנראה 4 שנים מוקדם יותר (בהסתמך על פיוט של קורילונה מ-396) ונהדפה על פי ההיסטוריון זוסימוס[5] על ידי פרוויטה (Fravitta). ב-406 דיווח הירונימוס על פלישה של איסאוריה (Isauria) מאסיה הקטנה שהחריבו את הגליל.[6]

בשנת 409 פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית. הפרובינקה סוריה-פלשתינה חולקה לשלושה חבלים שמשתרעים בימינו על שטח מדינת ישראל ושטח עבר הירדן: פלשתינה פרימה שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף, פלשתינה סקונדה שהשתרעה על שטחי (הגליל והגולן) וחלקים מצפון עבר הירדן ופלשתינה טרטיה שהשתרעה על הנגב ועבר הירדן הדרומי.

בשנת 411 פלשו ברברים מצפון אפריקה.[7] ב-418 פרץ מרד, שדוכא על ידי הגותי פלינתה (plintha).[8]

מעמד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הביזנטי ביקש לקבוע את מעמדה העליון של הנצרות כדת הראויה ורדף פגנים, נוצרים שסטו מהדרך של הכנסייה וגם יהודים. המדיניות כלפי היהודים השתנתה מתקופה לתקופה. קיסרים שונים נהגו להצר את צעדי היהודים ואחרים נהגו במדיניות ליברלית וסובלנית יותר.

בתחילת התקופה הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. במאות ה-3 וה-4 נתדלדל כוחה.

בראשית התקופה הביזנטית חלו התחזקות של הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בנו של קונסטנטינוס הראשון, קונסטנטינוס השני (361-337), המשיך במדיניות של אביו, ואף החריף את הצעדים כלפי היהודים, במיוחד בעניינים כלכליים, דבר שהביא למרד גאלוס שפרץ בסתיו שנת 351 בציפורי, בראשות פטריקיוס. גלוס בן דודו של קונסטנטינוס השני, שלח את המצביא אורסיקינוס, שדיכא את המרד והרס את בית שערים. בעקבותיו הוטל משטר צבאי וכן נפגעו הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים. אך עקבות ההרס של המרד נמחו במהירות.

יוליאנוס "הכופר", שירש את בן דודו קונסטנטינוס השני והוכרז כקיסר בשנת 361, אהד את תרבות יוון ואת ההלניזם והתנגד לנצרות; הוא ראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו. אולם רעידת אדמה שאירעה בשנת 363, ומותו הפתאומי במלחמה במזרח, הפסיקו את הבנייה. לאחר מותו, חזר הקיסר הבא למדיניות של קונסטנטינוס. החל מתקופה זו נעשו הרבה פעולות תחוקתיות להצרת צעדיהם של היהודים בארץ ישראל.

בשלהי המאה ה-4, החל תהליך התדלדלות ביישוב היהודי, בעיקר בדרום הארץ, ורוב הקהילות היהודיות נמצאו בחלקה הצפוני, בערים ובכפרי הגליל (טבריה וציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה. הקיסר תיאודוסיוס הראשון עשה להפצת הנצרות, ונחקקו חוקים כנגד היהודים, ובכלל זה, נאסר הגיור וביטול בתי הדין היהודים. בתקופה זו הנוצרים הפכו לרוב מכריע בארץ והיהודים והשומרונים היו מיעוט בתוכה.

פעילות אנטי יהודית הגיעה לשיא בימיו של הקיסר תאודוסיוס השני (450-408), אז נאסר על יהודים לשאת בתפקידים ציבוריים ולהקים בתי כנסת. במאה ה-5 (429 לספירה), עם מותו ללא יורש של רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, בוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל. בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי.

מלחמות הזרמים השונים (המרכז בקושטא, רומא ואלכסנדריה) הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה.

בשלהי המאה ה-5, שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הדרדר מצב היהודים לאחר עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, הגדיר את היהודים כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון. (ב-484 פרץ המרד הראשון של השומרונים וב-529 פרץ המרד השני. לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות, ב-555 וב-572). ההערכות המקובלות מדברות על בין 150 ל-200 אלף יהודים שישבו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.[9]

המלחמות בין הביזנטים לפרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביזנטים ירשו מהאימפריה הרומית מאבק גבולות מתמשך עם האימפריה הפרסית. האימפריה הסאסאנית, יורשתה של האימפריה הפרתית הייתה בעלת נטיות התפשטות מובהקות וניסתה לחדור למזרח התיכון. המלחמות הבלתי פוסקות שתחילתן עוד בקרב חרן משנת 53 לפנה"ס שערך מרקוס לוקיוס קראסוס לשטח האימפריה הפרתית נמשכו עם הפסקות עד שירשה האימפריה הביזנטית את האימפריה הרומית המתפרקת. המלחמה הראשונה בין שתי המעצמות התרחשה באמצע המאה ה-5. המלחמות התנהלו ללא הכרעה מובהקת למי מן הצדדים.

בראשית המאה ה-7, נפתחה מלחמה חדשה בין הצדדים. החלו הפרסים לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, וניסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל, ובכללה העיר ירושלים, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. ב-628 כבשו הביזנטים מחדש את הארץ. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 (1,400 שנה בקירוב) היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.

הכיבוש הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל הערבים שבאו מחצי האי ערב. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה. תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל נקבע בשנת 638; באותה שנה כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה בארץ ישראל).

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנצרות בארץ ישראל במאה ה-4 הייתה הדרגתית. בסוף המאה הזו הנוצרים בארץ ישראל היו עדיין מיעוט. רוב האוכלוסייה בגליל היה עדיין יהודי, בשומרון - שומרוני וביהודה - פגאני. היישוב היהודי בדרום הארץ (חבל יהודה), שכמעט נעלם לאחר מרד בר כוכבא, שב ונתחדש במהלך המאות השלישית והרביעית. בתקופה זו ישבו יהודים ביהודה בעיקר בדרום הר חברון ובאזור בית גוברין ומדרום לו.[10]

בזמן חלוקת האימפריה בשנת 395, אוכלוסיית ארץ ישראל מנתה בין 800 אלף ל-1.1 מיליון. שיעור היהודים בתוכה ירד לפחות משליש בערך, בין 250 ל-350 אלף בלבד.[11] במאות ה-5 וה-6 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל, על פי ההשערה, כ-1.5 מיליון איש. אחת מתקופות השיא של הארץ מבחינה דמוגרפית בעת הקדומה. בתקופה הביזנטית נמשך תהליך העיור: כשליש מתושבי הארץ היו תושבי ערים וכשני שליש עסקו בחקלאות. בערים הגדולות הגיעה האוכלוסייה עד לעשרת אלפים. באוכלוסיית הארץ בתקופה זו היו שלושה יסודות עיקריים: יהודים, נוצרים ושומרונים. השומרונים התפשטו במהלך התקופה מחוץ לסביבות הר שומרון (תהליך שהחל כבר במאה ה-2). בנוסף לאלה הייתה גם אוכלוסייה אלילית הלניסטית ושבטי הערבים הסַרַקינים. במהלך התקופה חלו שינויים ביחס בין חלקי האוכלוסייה. חלה ירידה בגודל האוכלוסייה השומרונית עקב דיכוי מרידותיהם ואילו מספרם של הערבים הסרקינים גדל. חלקם התנצר, כמו רוב הנבטים. במהלך המאות ה-5 וה-6 התנצרה רוב האוכלוסייה ההלניסטית האלילית. מסוף המאה ה-3 ועד המאה ה-5 הוקם בנגב ובערבה הלימס הפליסטיני (limes Palaestinae, גבול פלשתינה) - ביצורים של קו הגבול הדרומי-מזרחי של האימפריה, כנגד נוודי המדבר של ערב. שחדרו לבקעת הירדן ומדבר יהודה. הקמת מערכת הביצורים הביאה להעברת הכח הצבאי של הפרובינקיה לדרום הארץ. רוב חיילי הספר הללו היו ככל הנראה ממוצא ערבי. מלבד זאת, השלטון הביזנטי כרת בריתות עם השבטים הערביים על הגבולות, לשם הגנה. סביר להניח שהימצאותה של אוכלוסייה ערבית גדולה בארץ ישראל וסביבותיה סייעה לניצחון האסלאם במאה ה-7.[12]

ערב הכיבוש הערבי, היו באוכלוסיית ארץ ישראל ארבעה יסודות עיקריים: הנוצרים, היהודים, השומרונים, וערבים שלא נטמעו בבליל האתני של תושבי הארץ ורובם ישבו בגבולותיה. הנוצרים היו הרוב ומבחינה אתנית הם היוו את אותו ערב-רב של עממים שרובו היה קיים בתקופת בית שני: שרידי עממי הארץ, סורים-ארמים, ערבים שנטמעו באוכלוסייה דוברת הארמית והיוונית ואף יהודים שהתנצרו. היהודים היו מיעוט. הם כבר החלו תהליך של מעבר מהכפר לעיר ומהחקלאות למסחר. ישנן הערכות שמספר היהודים היה בעת ההיא כ-150–200 אלף נפש מתוך אוכלוסייה כללית שמנתה בין חצי מיליון למיליון וחצי.[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמר וינטר, כלי זכוכית מהתקופה הביזנטית מחורבת נצור, עתיקות, 64, תשע"א, עמ' 99–104.
  • דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, ‬מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמ' 153–161.
  • יאיר טלמור, בין קבר ישו ל"כנסיית מרים החדשה" : שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמ' 225–235.

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רויטל זילבר, התקופה הביזנטית בסיני : לקט מקורות, מרומי סיני: בית ספר שדה צוקי דוד, 1977.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי (640-395), עמ' 233.
  2. ^ ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157-164.
  3. ^ מרדכי אביעם, ההיסטוריה והארכיאולוגיה של הגליל באתר מט"ח
  4. ^ הירונימוס, אגרת עז, ח, "פרצו המוני ההונים, אשר עפו על סוסים זריזים אנה ואנה ומלאו את הכל במידות שוות של רצח ואימה. הצבא הרומי נעדר באותה שעה, ורותק באיטליה בגלל מלחמת אזרחים."
  5. ^ Barbarians and Politics at the Court of Arcadius, Alan Cameron, Jacqueline Long
  6. ^ אגרת קיד, א בה הוא מתרץ את האיחור במשלוח תרגום
  7. ^ הירונימוס, אגרת קכו, ב: "כך הם דהרו לאורך חופי מצרים, פלשתינה, פיניקיה וסוריה, כשהם סוחפים איתם הכל כמו שיטפון, עד שבקושי ניתן היה להימלט מהם בחסדי כריסטוס"
  8. ^ בנימין איזק, 'ליסטים' ביהודה ובערביה
  9. ^ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמ' 357.
  10. ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, עמ' 227-226.
  11. ^ אהרן אופנהיימר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, 2. החברה היהודית, עמ' 111.
  12. ^ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי, 6. פני הארץ ויישובה, עמ' 298-293.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, פרק ראשון: התהוות היישוב הערבי בארץ ישראל, תושבי הארץ ערב הכיבוש הערבי, עמ' 18.