התקופה הביזנטית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל
קווי המתאר של ירושלים הביזנטית במפת מדבא

התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 (או 395) ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.

סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.[1]

התפשטות הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית התקופה הביזנטית עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה בשטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה.

בשנת 324, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, תפס את השלטון הקיסר קונסטנטינוס, כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל דת רשמית באימפריה וארץ-ישראל הפכה מפרובינציה נידחת לארץ הקודש.

בשנת 326 ביקרה בירושלים הלנה, אמו של הקיסר. במהלך ביקורה זיהתה, לטענתה, את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריההר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם. ביוזמתה בנה קונסטנטינוס מבנה גדול בירושלים במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלה אפרודיטה ה-"בסיליקה של קונסטנטינוס". מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר. במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים.[2] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון במחצית השנייה של המאה ה-6. כמו כן, נבנו בתקופה זו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים, כחלק מאימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש. בין היתר נבנו בירושלים כנסיית ציון הקדושה על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוחמאה ה-5) וכנסיית הניאהמאה ה-6). ירושלים הפכה לעיר קדושה לנצרות ואוכלוסייתה נוצרית, על היהודים נאסר לגור בעיר. הארץ נעשתה מוקד עלייה לרגל של צליינים ונזירים ולהתפתחות הנזורה במדבר יהודה, אשר השפיעה לטובה על כלכלתה.

הגליל היה לאחד המרכזים החשובים בצליינות הנוצרית. בעקבות כך נבנו בגליל כנסיות רבות ואתרי קודש המתבססים על נסים שונים של ישו, כמו הכנסיות על הר תבור, כפר נחום, כורסי, נין, נצרת, טבחה ועוד. התפתחות יישוב הנוצרי בגליל הביא לבניית כנסיות ביישובים בעיקר ביישובים נוצריים כמו הכנסייה הביזנטית בנהריה בשבי ציון בהר ברניקי, כנסיית בן האלמנה בנין, סוחמאתא ועוד. ניסיונות החדירה הנוצרים לאזורי התיישבות היהודים הביאו לבניית כנסיות בציפורי ובטבריה.[3]

פלישות באימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 400 דיווח ההיסטוריון הירונימוס על פלישתם של הונים,[4] הפלישה הייתה כנראה 4 שנים מוקדם יותר (בהסתמך על פיוט של קורילונה מ-396) ונהדפה על פי ההיסטוריון זוסימוס (אנ')[5] על ידי פרוויטה (Fravitta). ב-406 דיווח הירונימוס על פלישה של איסאוריה (Isauria) מאסיה הקטנה שהחריבו את הגליל.[6]

בשנת 409 פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית. הפרובינקה סוריה-פלשתינה חולקה לשלושה חבלים שמשתרעים בימינו על שטח מדינת ישראל ושטח עבר הירדן: פלשתינה פרימה שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף, פלשתינה סקונדה שהשתרעה על שטחי (הגליל והגולן) וחלקים מצפון עבר הירדן ופלשתינה טרטיה שהשתרעה על הנגב ועבר הירדן הדרומי.

בשנת 411 פלשו ברברים מצפון אפריקה.[7] ב-418 פרץ מרד, שדוכא על ידי הגותי פלינתה (plintha).[8]

מעמד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הביזנטי ביקש לקבוע את מעמדה העליון של הנצרות כדת הראויה ורדף פגנים, נוצרים שסטו מהדרך של הכנסייה וגם יהודים. המדיניות כלפי היהודים השתנתה מתקופה לתקופה. קיסרים שונים נהגו להצר את צעדי היהודים ואחרים נהגו במדיניות ליברלית וסובלנית יותר.

בתחילת התקופה הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. במאות ה-3 וה-4 נתדלדל כוחה.

בראשית התקופה הביזנטית חלו התחזקות של הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בנו של קונסטנטינוס הראשון, קונסטנטינוס השני (361-337), המשיך במדיניות של אביו, ואף החריף את הצעדים כלפי היהודים, במיוחד בעניינים כלכליים, דבר שהביא למרד גאלוס שפרץ בסתיו שנת 351 בציפורי, בראשות פטריקיוס. גלוס בן דודו של קונסטנטינוס השני, שלח את המצביא אורסיקינוס, שדיכא את המרד והרס את בית שערים. בעקבותיו הוטל משטר צבאי וכן נפגעו הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים. אך עקבות ההרס של המרד נמחו במהירות.

יוליאנוס "הכופר", שירש את בן דודו קונסטנטינוס השני והוכרז כקיסר בשנת 361, אהד את תרבות יוון ואת ההלניזם והתנגד לנצרות; הוא ראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו. אולם רעידת אדמה שאירעה בשנת 363, ומותו הפתאומי במלחמה במזרח, הפסיקו את הבנייה. לאחר מותו, חזר הקיסר הבא למדיניות של קונסטנטינוס. החל מתקופה זו נעשו הרבה פעולות תחוקתיות להצרת צעדיהם של היהודים בארץ ישראל.

בשלהי המאה ה-4, החל תהליך התדלדלות ביישוב היהודי, בעיקר בדרום הארץ, ורוב הקהילות היהודיות נמצאו בחלקה הצפוני, בערים ובכפרי הגליל (טבריה וציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה. הקיסר תיאודוסיוס הראשון עשה להפצת הנצרות, ונחקקו חוקים כנגד היהודים, ובכלל זה, נאסר הגיור וביטול בתי הדין היהודים. בתקופה זו הנוצרים הפכו לרוב מכריע בארץ והיהודים והשומרונים היו מיעוט בתוכה.

פעילות אנטי יהודית הגיעה לשיא בימיו של הקיסר תאודוסיוס השני (450-408), אז נאסר על יהודים לשאת בתפקידים ציבוריים ולהקים בתי כנסת. במאה ה-5 (429 לספירה), עם מותו ללא יורש של רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, בוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל. בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי.

בשלהי המאה ה-5 מלחמות הזרמים השונים (המרכז בקושטא, רומא ואלכסנדריה) שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה. מצב היהודים הדרדר לאחר עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, הגדיר את היהודים כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון. (ב-484 פרץ המרד הראשון של השומרונים וב-529 פרץ המרד השני. לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות, ב-555 וב-572). ההערכות המקובלות מדברות על בין 150 ל-200 אלף יהודים שישבו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.[9]

המלחמות בין הביזנטים לפרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביזנטים ירשו מהאימפריה הרומית מאבק גבולות מתמשך עם האימפריה הפרסית. האימפריה הסאסאנית, יורשתה של האימפריה הפרתית הייתה בעלת נטיות התפשטות מובהקות וניסתה לחדור למזרח התיכון. המלחמות הבלתי פוסקות שתחילתן עוד בקרב חרן משנת 53 לפנה"ס שערך מרקוס לוקיוס קראסוס לשטח האימפריה הפרתית נמשכו עם הפסקות עד שירשה האימפריה הביזנטית את האימפריה הרומית המתפרקת. המלחמה הראשונה בין שתי המעצמות התרחשה באמצע המאה ה-5. המלחמות התנהלו ללא הכרעה מובהקת למי מן הצדדים.

בראשית המאה ה-7, נפתחה מלחמה חדשה בין הצדדים. הפרסים החלו לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, וניסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל, ובכללה העיר ירושלים, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. ב-628 כבשו הביזנטים מחדש את הארץ. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.

הכיבוש הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

כבר בתקופת הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס-324 לפנה"ס) ניסו שבטים בדואים להתפרץ לתוך הארץ אבל נבלמו בידי מערכות ביצורים מאוישות בחיילים: ה-"לימס ערבייה" שהשתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי מבצרה בחורן ועד אילת, וה-לימס פלשתינה לאורך ספר המדבר מים המלח ועד אזור רפיח. בשלהי המאה ה-6 החליט השלטון הביזנטי בארץ בשל לחץ השבטים הבדואים לצמצם את מספר החיילים ולחזק את הלימס באמצעות "שומרי גבולות", שהיו חלק מהשבטים הבדואים שנגדם הלימס הוקמו. שבטים שחיו בסמוך לגבולות הארץ נבחרו כשומרי הגבול בשכר, בתנאי שימנעו מתקיפת ישובים או שיירות מסחר וימנעו משבטים בעומק המדבר מלחדור לארץ [10]. המצב לאורך הגבול הופקר בראשית המאה ה-7 בשל החלשות האימפריה הביזנטית שהייתה מעורבת במלחמה עם האימפריה הסאסאנית והפסיקה לשלם לבדואים. מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל שבטי בדואים מוסלמים שבאו מחצי האי ערב. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה. לולא הופסקו התשלומים לבדואים היה הכיבוש הערבי נתקל בהתנגדות עזה יותר.

תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל נקבע בשנת 638; באותה שנה כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה בארץ ישראל).

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הביזנטית נמשך תהליך העיור: כשליש מתושבי הארץ היו תושבי ערים וכשני שלישים עסקו בחקלאות. בערים הגדולות הגיעה האוכלוסייה עד לעשרת אלפים. האוכלוסייה הייתה מורכבת בעיקרה מנוצרים, יהודים ושומרונים. בנוסף לאלה הייתה גם אוכלוסייה אלילית הלניסטית ושבטי הערבים הסַרַקינים. במהלך התקופה חלו שינויים ביחס בין חלקי האוכלוסייה. חלה ירידה בגודל האוכלוסייה השומרונית עקב דיכוי מרידותיהם ואילו מספרם של הערבים הסרקינים גדל. חלקם התנצר, כמו רוב הנבטים. במהלך המאות ה-5 וה-6 התנצרה רוב האוכלוסייה ההלניסטית האלילית.

בזמן חלוקת האימפריה בשנת 395, אוכלוסיית ארץ ישראל מנתה בין 800 אלף ל-1.1 מיליון. שיעור היהודים בתוכה ירד לפחות משליש בערך, בין 250 ל-350 אלף בלבד.[11] במאות ה-5 וה-6 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל, על פי ההשערה, כ-1.5 מיליון איש. במאה ה-7 בשלהי התקופה הביזנטית מנתה אוכלוסיית הארץ בין 2,500,000 ל-3,000,000 נפש[12]

הנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הביזנטית הפכו רוב תושבי הארץ לנוצרים. בשלהי התקופה הם מנו בין 2,000,000 ל-2,500,000 איש. הם היוו ערב-רב של עממים שרובו היה קיים בתקופת בית שני: שרידי עממי הארץ, סורים-ארמים, ערבים שנטמעו באוכלוסייה דוברת הארמית והיוונית ואף יהודים שהתנצרו. הקבוצה הנוצרית הייתה מורכבת משתי שכבות עיקריות: השכבה העליונה, ששכללה את עילית העסקים ממוצא הלניסטי ששפתם ותרבותם יוונית, והשכבה הנמוכה, שכללה את המעמדות הנמוכים שמוצאם היה סורי-ארמי וחלק ניכר מהם שמרו על שפתם ותרבותם הארמית. הם התרכזו בערי החוף, בגליל המערבי, בדרום השומרון וביהודה.

היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף התקופה הביזנטית מנו היהודים בין 150,000 ל-200,000 איש. נאסר עליהם לגור בירושלים והם התרכזו ברובם בישובים כפריים בגליל המזרחי. היישוב היהודי ביהודה, שכמעט נעלם לאחר מרד בר כוכבא, שב ונתחדש במהלך המאות השלישית והרביעית ויהודים ישבו בערים בדרום הר חברון ובאזור בית גוברין.[13]

שומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומרונים התפשטו במהלך התקופה מחוץ לסביבות הר שומרון (תהליך שהחל כבר במאה ה-2) אולם רוב השומרונים הושמדו בתקופה הביזנטית עקב דיכוי מרידותיהם ומספרם ירד מ-1,000,000 נפש בראשית התקופה לכ-200,000 נפש בסופה. רובם היו מרוכזים בצפון השומרון.

ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים לא נטמעו בבליל האתני של תושבי הארץ ורובם ישבו בגבולותיה. בדרום ובשולי השטח המעובד היו שבטים בדואים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמר וינטר, כלי זכוכית מהתקופה הביזנטית מחורבת נצור, עתיקות, 64, תשע"א, עמודים 99–104
  • דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמודים 153–161
  • יאיר טלמור, בין קבר ישו ל"כנסיית מרים החדשה" : שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמודים 225–235

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רויטל זילבר, התקופה הביזנטית בסיני : לקט מקורות, מרומי סיני: בית ספר שדה צוקי דוד, 1977

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי (640-395), עמוד 233
  2. ^ ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמודים 157-164
  3. ^ מרדכי אביעם, ההיסטוריה והארכאולוגיה של הגליל באתר מט"ח
  4. ^ הירונימוס, אגרת עז, ח, "פרצו המוני ההונים, אשר עפו על סוסים זריזים אנה ואנה ומלאו את הכל במידות שוות של רצח ואימה. הצבא הרומי נעדר באותה שעה, ורותק באיטליה בגלל מלחמת אזרחים."
  5. ^ Cameron, Alan. Long, Jacqueline. Barbarians and Politics at the Court of Arcadius. University of California Press, 1993. ISBN 0520065506
  6. ^ אגרת קיד, בה הוא מתרץ את האיחור במשלוח תרגום
  7. ^ הירונימוס, אגרת קכו, ב: "כך הם דהרו לאורך חופי מצרים, פלשתינה, פיניקיה וסוריה, כשהם סוחפים איתם הכל כמו שיטפון, עד שבקושי ניתן היה להימלט מהם בחסדי כריסטוס"
  8. ^ בנימין איזק, 'ליסטים' ביהודה ובערביה
  9. ^ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמוד 357
  10. ^ יורם צפריר, בעיות הבטחון של ספר המדבר בתקופה הביזנטית, שדה בוקר: מדרשת שדה בוקר, 1988
  11. ^ אהרן אופנהיימר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, 2. החברה היהודית, עמוד 111
  12. ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, ראשון לציון: למשכל, 2018
  13. ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ב, עמודים 227-226