ארנסט אבלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארנסט אבלס במהלך עדותו במשפט אייכמן

ד"ר ארנסט (שלמה יהודה) אבלס (Ernst Abeles;‏ 1896 ברטיסלבה – 1969 חיפה), היה איש ציבור יהודי סלובקי אשר עסק בהצלת יהודים ובסיוע להם במהלך מלחמת העולם השנייה, והעיד מאוחר יותר במשפט אייכמן.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם הראשונה גויס ושרת כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי בחזית המזרחית, נשבה ושהה בשבי הרוסי עד תום המלחמה. עם תום מלחמת העולם הראשונה הצטרף לעסק המשפחתי ליבוא קטניות וקפה ולבית חרושת לייבוש פירות, ובהמשך ירש אותו. למד משפטים באוניברסיטת ברטיסלבה אך לא השלים את לימודיו וסיים כדוקטור למדעי המדינה.

במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט אבלס במדי הצבא הסלובקי בתקופת רדיפות היהודים בסלובקיה

עד הכיבוש הנאצי, נהנו היהודים בצ'כוסלובקיה משיויון זכויות, כולל יצוג בפרלמנט הצ'כוסלובקי. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה הנאצית ב-1939, הוכרזה סלובקיה כמדינה אוטונומית. בעקבות עליית מפלגת משמר הלינקה האנטישמית כוננו חוקי הגזע הראשונים בסלובקיה, אשר הביאו בין היתר להחרמת בית החרושת המשפחתי של משפחת אבלס, ולסגירה בכפייה של העסק המשפחתי.

ארנסט אבלס שירת בתקופה זו כמנהל מחלקת ההגירה והמחלקה הסוציאלית ב"מרכז היהודי" (Ustredna Zidov). עם הקמת "קבוצת העבודה" (או "ממשלת הצללים היהודית") היה אחראי אבלס על הניהול הכספי יחד עם וילי פירסט. בתקופה זו, עמד בקשר עם דיטר ויסליצני. כאשר ביקר אבלס את מחנה פופראד שבצפון סלובקיה כדי לארגן סיוע לנערות יהודיות שהוחזקו בו לקראת השילוח לפולין בתנאי קור ורעב, ציווה ויסליצני על מעצרו. אבלס נשלח למחנה ריכוז אך שילוחו להשמדה בפולין נמנע בזכות שוחד ששולם על ידי אשתו.

אחרי זמן מה נעצרו משלוחי היהודים, אך עם פרוץ מרד הפרטיזנים בסלובקיה בשנת 1944 הסתיימה הפוגה זו; הגרמנים ביצעו גירושים המוניים של יהודים מסלובקיה, במסגרתם נשלחה גיזי פליישמן, מנהיגת "קבוצת העבודה", לאושוויץ. הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל, אף הוא ממקימי הקבוצה, הצליח לקפוץ מרכבת נוסעת וניצל בזמן שאשתו וילדיו הובלו לתאי הגזים.

ד"ר אבלס ומשפחתו מצאו מסתור במרתף של בר שהוכן למטרה זו מראש. את האספקה הדרושה סיפקו אם ובתה, נוצריות שעבדו בסמוך למקום. במרוצת הזמן הצטרפו למסתור אנשים נוספים. חברתו הנוצרייה של אחד מהם עונתה על ידי הגסטפו והסגירה את מקום המסתור. ב-1 בינואר 1945, לאחר כ-4 חודשים במחבוא, עצרו אנשי הגסטפו את 21 השוהים במקום המסתור במפקדת הגסטפו בברטיסלבה. בזכות הכרותו עם מפקד הגסטאפו המקומי הותר לאבלס ולמשפחתו להתאבד בבליעת ציאניד. בנו הבכור, חנן, סירב לבצע את המעשה ובכך הציל את המשפחה מכליה. כעבור יום הועברו העצורים למחנה המעבר סרד (Sered), משם יצאו המשלוחים מזרחה.

ארסנט אבלס נשלח למחנה זקסנהאוזן עם בנו, אשתו ובתו נשלחו למחנה טרזיינשטט ואמו הקשישה למחנה ראוונסבריק. בהגיעם לזקסנהאוזן התחזה ארנסט אבלס לצעיר יותר, בנו בן ה-14 הכריז על עצמו כמבוגר יותר, כך ששניהם נשלחו יחד למחנה עבודה בברליןליכטנרד, משם יצאו מדי יום לעבודות פינוי הריסות ובניית מחסומים במרכז ברלין. תוך זמן קצר התקרב הצבא האדום לגבול, ועקב כך חוסל מחנה העבודה ואסיריו הועברו למחנה האם – זקסנהאוזן. עם שחרור מחנה זה על ידי הסובייטים ניתנה האפשרות לצאת מהמחנה. בעזרת מריצה הוביל אבלס את בנו שחלה בדלקת ריאות משך מספר ימים מזרחה עד שהגיעו למחנה צבאי, ומשם נסעו ברכבת משא לברטיסלבה. עקב העדר תעודות מזהות, עוכבו בבית מעצר עד שבן משפחה אסף אותם לביתו, שם התאחד אבלס עם אשתו ובתו אשר שרדו את מחנה טרזיינשטט (אמו נספתה בראוונסבריק זמן קצר לאחר הגעתה לשם).

עלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט אבלס ומשפחתו ב-1949, טרם עליית ילדיו לארץ ישראל

עם תום מלחמת העולם השנייה, החל ד"ר אבלס לחפש מקור פרנסה וחזר להצליח בעסקיו. בשנת 1949 עלו שני ילדיו לארץ ישראל ואבלס ואשתו החליטו לצאת בעקבותיהם. עקב קשיים בהוצאת הונו ורכושו מהמדינה הקומוניסטית חנה ד"ר אבלס בבלגיה ובצרפת, משם ניהל משפט נגד ממשלת צ'כוסלובקיה. בשנת 1952, לאחר שהחזיר לעצמו את רכושו, עלו ד"ר אבלס ואשתו לארץ והתיישבו בחיפה. את הרכוש והסחורות שהביא ארצה בזזו אנשי המכס והוא נשאר למעשה חסר כל. בארץ עבד במקומות שונים כפקיד ומחסנאי עד שיסד שותפות עם שניים ממכריו והתחילו לייבא מכוניות רליאנט. בהמשך ד"ר אבלס עזב את השותפות והקים חברה לשיווק מזון לחיות עבור קיבוצים.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היה חבר בהנהלת הקהילה האורתודוקסית היהודית בסלובקיה. בימי עליית המשטר הנאצי ותחילת השפעתו בסלובקיה בשנת 1940, דרשו השלטונות את הקמת "המרכז היהודי", שנדרש לרכז את כל המידע והטיפול ביהודים. הד"ר אבלס ניהל ב"מרכז" את מחלקת ההגירה והמחלקה לעזרה סוציאלית והיה נציגם בסלובקיה של המוסדות היהודיים הבינלאומיים "היצ'ם" (Hicem) ו-"ג'וינט" (Joint), אשר שלחו סיוע ליהודים גם בזמן מלחמת העולם השנייה. במסגרת זו פעל בשיתוף פעולה עם גיזי פליישמן, נציגת הג'וינט בסלובקיה.

בשנת 1942 החלו גירושים של יהודים למזרח, ועל רקע אוזלת ידו של "המרכז היהודי" התגבשה "קבוצת העבודה" (Pracovna Skupina) או "הועדה המחתרתית להצלת יהודים", בניהולם של גיזי פליישמן והרב חיים מיכאל דב וייסמנדל. מטרת הקבוצה, שכונתה "ממשלה שנייה", הייתה להציל כמה שיותר יהודים ולעכב את משלוחם מסלובקיה, ובהמשך הוחלפה בהצלת יהודים מאירופה כולה. פעילותם התמקדה בנושאים הבאים:

  • משא ומתן עם השלטון הסלובקי על הצלת יהודים
  • שתדלנות ומשא ומתן מול דיטר ויסליצני, נציגו של אדולף אייכמן בסלובקיה
  • ארגון מחנות עבודה לשם מניעת גרוש יהודים מסלובקיה לפולין
  • ניסיונות הברחה של יהודים מסלובקיה ומהמחנות בפולין להונגריה (שבאותה תקופה הייתה בטוחה יחסית)
  • בניית תשתית להתנגדות חמושה שהייתה בסיס לשת"פ עם מארגני המרד הסלובקי

ד"ר אבלס הצטרף לקבוצה וקיבל על עצמו את הניהול הכספי יחד עם וילי פירסט. חלק מרכזי בתפקידו היה תאום הפעילות מול דיטר ויסליצני, שהיה נציג הגסטפו בסלובקיה. בתקופה זו, ניהלה קבוצת המנהיגים היהודיים וביניהם הד"ר אבלס, מגעים עם קצינים גבוהים נוספים בגסטפו על עסקאות להצלת יהודים.

לאחר ניסיונו להתערב כדי לשפר את התנאים הקשים במחנה פופרד, הדיח אותו ויסליצני מתפקידיו ב"מרכז היהודים", אך אבלס המשיך בפועל לעסוק בענייני היהודים. בנוסף, נפגש אבלס עם אדולף אייכמן עצמו, בעת שהאחרון פיקח על פעילותו של ויסליצני בסלובקיה. בהזדמנות מסוימת שכנע אבלס את אייכמן להימנע מהחלטה בדבר ניתוק הקשר בין "המרכז היהודי" לבין המשרד הארץ ישראלי, ויצו והיצ'ם.

במקביל, ערך ארנסט אבלס נסיעות רבות לקהילות שונות בסלובקיה ומספר פעמים אף לקהילות שמחוצה לה (בעיקר בודפשט), על מנת להזהיר את היהודים בפני הסכנות הצפויות. יחד עם גיזי פליישמן יצר ד"ר אבלס קשר עם שליח האפיפיור (נונציו), שסייע להפעיל לחץ על סלובקיה להפסיק את שילוח היהודים. כתוצאה ממאמצים אלה הועברו בין היתר מאות ילדים מסלובקיה להונגריה בתקופת גרוש היהודים, אולם אלה גורשו בסופו של דבר מהונגריה ב-1944.

אבלס היה מעורב גם במאמצים לקדם את "תוכנית אירופה" שהוביל הרב וייסמנדל, להצלת יהדות אירופה כולה בתמורה להעברת 2-3 מיליוני דולרים מיהדות ארצות הברית.

במשפט אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעדותו במשפט אייכמן הציג הד"ר אבלס את מאמצי ההנהגה היהודית בסלובקיה למנוע את גרוש היהודים ממדינה זו ובהמשך למנוע את רציחתם על ידי הנאצים. תוך כדי עדותו עלו הקשיים שנבעו מהעובדה שפעילות זו התרכזה מול דיטר ויסליצני, נציגו של אייכמן, בעוד מרבית נציגי השלטון הסלובקי עושים הכל כדי למצוא חן בעיני השליט החדש ומקצתם, שרצו לעזור, היו חסרי יכולת לעשות זאת. על פי עדותו, הנהגת הקהילה פעלה בשיתוף פעולה מלא בין החרדים והציונים, ועל אף שהחלה לפעול בהנחיית השלטון, הייתה מונעת מתחושת שליחות. ניסיונות הצלת היהודים נוהלו בצל הפחדות, איומים וסיכון חיים, כאשר לעיתים חלק מהפעילים נאלץ להסתתר ולפעול מהמחבוא וכל אמירה עלולה הייתה לעלות בחייהם.

בנוסף, מסר ד"ר אבלס לבית המשפט מידע אודות סדר האירועים בסלובקיה בזמן המלחמה, גודל הקהילה ושרידיה, פרטים אודות פעילים יהודים, בעלי תפקידים נאציים ופקידים מקומיים. חלק מעדותו של אבלס הוקדש לקורות משפחתו הקרובה והייסורים שעברה בשנות המלחמה. מזמן ההכנות לעדות ועד יום מותו, סבל אבלס מסיוטי לילה על רקע זכרונות התקופה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר אבלס נולד בברטיסלבה למשפחה יהודית חרדית אורתודוקסית בת מעמד הביניים, בנם של מקס אבלס והרמינה לבית שפיצר. בשנת 1927 התחתן עם רגינה שטרק מליפטובסקי מיקולש ונולדו להם שני ילדים (החיים כיום עם משפחותיהם בישראל). על אף שאבלס היה חבר בהנהלת הקהילה האורתודוקסית, הוא בחר לשלוח את ילדיו לבית הספר של הקהילה הנאולוגית, בו היו ללימודי הדת חלק קטן. ב- 11 באפריל 1969 נפטר הד"ר אבלס בן 72 ממחלת הסרטן ונקבר ליד אשתו רגינה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשומות: