חיים מיכאל דב ויסמנדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב חיים מיכאל דוב בר וֲיסְמֶנְדֶל (דברצן, הונגריה ד' בחשוון תרס"ד, 25 במרץ 1903 - ו' בכסלו תשי"ח, 29 בנובמבר 1957) היה רב חרדי בסלובקיה. מפעילי ההצלה הבולטים בתקופת השואה וממפתחי שיטת דילוגי אותיות בתורה.

לפני פטירתו הוסיפו לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים.

עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בדברצן שבהונגריה ליוסף, שהיה שוחט. משפחתו עברה לעיר טירנוי (כיום טרנבה בסלובקיה). למד בישיבות בעיר סרד, ובגאלאנטא Galanta שבסלובקיה. כאשר עבר רבו, רבי שמואל דוד אונגר, לניטרה, עבר לשם איתו. נישא לברכה רחל, בתו של הרב אונגר.

ביקר בארץ ישראל. עסק בחקר כתבי יד עתיקים, ולשם כך נסע לספרייה הבודליינית שבאוניברסיטת אוקספורד. פרסם מהדורה של הספר "קיקיון דיונה" (חידושים על התלמוד הבבלי מאת הרב יונה תאומים-פרנקל, נדפס לראשונה באמסטרדם, תכ"ט 1669) בתוספת הערות.

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל כשתדלן לטובת יהודים שנקלעו לצרה, הן עבור רבנים שגורשו מאוסטריה מזרחה, והן עבור יהודים חסרי נתינות שגורשו על ידי ההונגרים.

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פרוץ המלחמה שהה באוקספורד. הוא חזר לסלובקיה כשליח מטעם אגודת ישראל. היה חבר במרכז היהודים שהיה היודנרט של יהודי סלובקיה. בשנת 1942 הקים יחד עם נשיאת ויצו ונציגת הג'וינט בסלובקיה, גיזי פליישמן, אופוזיציה למרכז היהודים - קבוצת העבודה. הקבוצה יזמה את תוכנית אירופה להצלת היהודים. הרב ויסמנדל העלה לראשונה את הדרישה מבעלות הברית להפציץ את אושוויץ. כאשר הנאצים גרשו 60 רבנים בבורגנלנד, פעל להסדרת כניסתם לאנגליה.

פעולות בהן הייתה מעורבת קבוצת העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החל באמצע 1942 עודדה הקבוצה בריחת יהודים מסלובקיה להונגריה, בה מצב היהודים היה טוב יותר עד כיבושה במרץ 1944. פעולה זו נוהלה על ידי הרב וייסמנדל עבור יהודים אורתודוקסים, ועל ידי תנועות נוער ציוניות עבור השאר.
  • קבוצת העבודה הייתה מעורבת החל ב-1942 בהקמת מחנות עבודה בסלובקיה עצמה. הקבוצה הצליחה לשכנע את השלטון הסלובקי ואת נציג משרדו של אדולף אייכמן בסלובקיה, שהתועלת שהמדינה תפיק מהעסקתם של יהודים בתוך סלובקיה תהיה גדולה מזו שבשליחתם לעבודה בפולין (הנימוק הרשמי לגירוש). הנימוקים, שהיו מלווים בשוחד, הביאו להקמת שלושה מחנות עבודה – נובקי, סרד וויהינה בהם חיו כ-4,000 נפש עד ספטמבר 1944.
  • בתחילת 1943 סייעו אנשי קבוצת העבודה בשיתוף עם "ועדת העזרה וההצלה" בהברחת יהודים מפולין דרך סלובקיה להונגריה. בשתי פעולות אלו הוברחו להונגריה כ-7,000 יהודים מסלובקיה ולמעלה מ-1,000 יהודים מפולין.
  • שיגור "מרגלים" אל המגורשים לפולין. כבר בסוף יולי 1942 דיווחו שליחי הקבוצה על רעב ועל שיעור תמותה גבוה בקרב המגורשים, באוקטובר דיווחו על היעלמותם של חלק מהמגורשים, בנובמבר דיווחו השליחים על ההשמדה בבלז'ץ ובטרבלינקה.

המשא-ומתן עם דיטר ויסליצני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שאנשי הקבוצה שמעו שדיטר ויסליצני, קצין האס אס שהיה אחראי על שליחת היהודים לאושוויץ, הוציא יהודי ממשלוח לפולין תמורת שוחד, הם פנו אליו באמצעות קארל הוכברגר, יהודי ששימש פקיד במשרדו של ויסליצני והציע לו עסקה של "דם תמורת סחורה".[1] תמורת 50,000 דולר שהג'וינט הבטיח להעביר, יפסיק ויסיליצני את משלוחם של יהודי סלובקיה לאושוויץ. ויסליצני קיבל את הצעת העסקה, שתנאיה היו הקפאת שלושת המשלוחים הקרובים, ובזמן הזה יעבירו יהודי ארצות הברית 25,000 דולר, וכעבור שבעה שבועות יעבירו 25,000 דולר נוספים.

את הסכום הראשוני השיג וייסמנדל מבנימין שטרן - איש כספים מברטיסלאבה. על פי דברי הרב ויסמנדל, תמורת המקדמה הופסקו באוקטובר 1942 המשלוחים למשך שבעה שבועות. "קבוצת העבודה" שלחה שליח לשווייץ, במטרה להשיג את הכסף לתשלום השני. השליח נשא איתו מכתבים אל סאלי מאייר נציג הג'וינט, אל נתן שוואלב מנהל משרדי הסוכנות היהודית והחלוץ בז'נבה, ואל מנהיגות יהדות ארצות הברית. אולם, סאלי מאייר לא הסכים למסור את הכספים הדרושים מהנימוקים שסלובקיה היא מדינה קטנה ו-50,000 דולר הם סכום גדול מדי בשבילה וכן עקב החוק האמריקני, האוסר הוצאת כספים למדינת אויב.

כאשר יתרת התשלום לא הגיעה, ביקשו היהודים ארכה, אולם כשהכסף המשיך להתעכב, חודשו החטיפות והמשלוחים לאושוויץ. לבסוף, בעזרת יהדות הונגריה השיגו את הסכום הדרוש, ובכך קנו ליהדות סלובקיה שקט יחסי.

החוקרים חלקו על תיאור זה. לדברי גילה פטרן הרב ויסמנדל לא דייק בספרו בפרטים ההיסטוריים. גם כאשר ויסליצני הבטיח שלא יהיו משלוחים, יצא משלוח ב-18 בספטמבר. במקביל להבטחה שאם יקבל כסף ייפסקו המשלוחים - המשיך ויסליצני לארגן את המשך ההשמדה. לדבריה, הפסקת הגירושים לא הייתה תוצאה של השוחד, אלא של גורמים אחרים, כמו התנגדות של הממשלה הסלובקית וירידת מספרם של היהודים שניתן היה לגרשם. למעשה ויסליצני רימה את העסקנים היהודים וגבה מהם כסף עבור הפסקת הגירושים שהייתה אמורה להתבצע ממילא.[2] גם פרופ' יהודה באואר בספרו "יהודים למכירה" מטיל ספק בכך שהעיכוב בהשמדת יהודי סלובקיה היה קשור לפעילותם של הרב וייסמנדל וקבוצת העבודה. בנוסף טוען באואר בניגוד לטענת הרב וייסמנדל כי הסוכנות היהודית והג'וינט, כן העבירו את הכספים לצורך הצלת יהודי סלובקיה. עם זאת, תום שגב סבור כי באואר לא הצליח להוכיח את הטענה בדבר משלוח הכספים ליהדות סלובקיה.[3]

תוכנית אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שהופסקו הגירושים מסלובקיה, העביר חבר הקבוצה, אנדרי שטיינר לויסלצני מכתב מ"פרדיננד רוט" (שהייתה דמות בדיונית שהגו אנשי קבוצת העבודה, שנועדה לשכנע את הנאצים בכך שיהדות ארצות הברית תומכת בעסקה), שבו נכתב שמצפים מוויסליצני לפעול להפסקת הגירושים מאירופה כולה. ויסליצני יצא מיד לברלין לדווח על ההצעה להיינריך הימלר, ובמאי 1943 קיבל אישור לנהל משא ומתן.

הדרישה הגרמנית הייתה לקבל שני מיליון דולר תמורת הפסקת הגירושים מארצות אירופה. את הסכום הסכימו לקבל בעשרה תשלומים וניתנה הבטחה כי עם קבלת התשלום הראשון בסך 200 אלף דולר יופסקו הגירושים לחודשיים.

אולם, אף על פי שהמידע על "תוכנית אירופה" היה בידיהם של מנהיגי היהדות, הן בירושלים והן בניו-יורק, ולמרות שוויסמנדל וגיזי פליישמן שלחו עשרות מכתבים, הכספים לא הגיעו אליהם (למרות שנטען שנשלחו) ומכונת ההשמדה לא עצרה.

באחד ממכתביו כתב ויסמנדל: "אין אנחנו מבינים, איך אתם אוכלים ושותים? איך אתם ישנים על מיטתכם? איך אתם מטיילים בחוצות? וזה האחריות מוטל עליכם. זה חודשיים אנחנו צועקים, ועדיין כלום לא עשיתם. אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים?? אתם שומרים את הכסף, למה אתם ממתינים?".

לג'וינט בארצות הברית היו באותם ימים סכומים משמעותיים והם היו יכולים לעמוד בהוצאה, אבל באותם ימים היו חוקים קפדניים בארצות הברית בנוגע להעברת כספים למדינות אחרות, והג´וינט נהג להקפיד שלא לעבור על החוקים הללו.

המכתב, כמו מכתבים דומים, הגיע ל"ועדת ההצלה ליהודי אירופה" בארץ ישראל, אולם בדיון שהתנהל בוועדה הובעה התנגדות להשתמש בכסף שנועד למימוש החזון הציוני לטובת הצלת יהודים. על פי מסמכים מאותה תקופה יצחק גרינבוים, שהיה אז ראש ועדת ההצלה, בתמיכת אליעזר קפלן (הגזבר) אמר שיש לשמור על הכסף שבקופת הוועד לשם הכשרת ארץ ישראל לשרידי היהודים. לעומתו, דוד רמז, מאיר יערי, יוסף שפרינצק ואחרים היו מוכנים לתת כל מה שיש למען ניסיון ההצלה.

על הסיבה שהמנהיגים היהודים לא סייעו לתוכנית באופן נחרץ, חלוקות הדעות. ויסמנדל טען שהמנהיגים הציוניים ראו לנגד עיניהם אך ורק את גורל המדינה היהודית העתידית ולא היו מוכנים להשקיע הרבה למען הצלת יהודי אירופה. אחרים טוענים, שהייתה אי ודאות רבה ביחס לרצינותו של המשא ומתן עם הנאצים. לטענתם, הרעיון שהיה אפשר לבטל את ההשמדה תמורת שוחד נראה דמיוני, ולכן לא היה טעם להקצות לנושא זה סכומים גדולים. כמו כן, חששו מנהיגי הציונות ומנהיגים יהודיים בארצות הברית להסתכסך עם בעלות הברית שמא יואשמו בפשעי מלחמה בשל העברת כספים ואספקה לאויב באמצע המלחמה. על פי טענה נוספת, מנהיגי הסוכנות בררו אצל השלטונות הבריטיים, והבינו שהבריטים לא יאפשרו ליהודים להיכנס לארץ ישראל, ומכאן שהיהודים יקלעו שוב למלתעות הנאצים.

חוקר השואה יהודה באואר כתב בספרו "יהודים למכירה": "המדהים הוא כיצד מנהיגיה הנבונים כל כך של יהדות סלובקיה, ובראשם ויסמנדל, האמינו בו [בויסליצני] ובטחו בו יותר משבטחו בעמיתיהם שמחוץ לאימפריה הנאצית. ויסמנדל לא בטח לא בשוולב [נציג ארגון החלוץ מארץ ישראל] ולא במאייר [נציג הג'וינט בשווייץ], אך בטח בנאצי. הוא היה משוכנע שהמשא ומתן נכשל משום שיהודים לא היו מסוגלים לשלם סכום של 200,000 דולרים".

פרסומי הרב ויסמנדל בעניין והשפעתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 יצא ספרו של הרב ויסמנדל "מן המצר" ובו תיעוד פועלו בתקופת המלחמה. שבתי טבת ייחס בספרו "השנים הנעלמות" חוסר אמינות לספר זה וכתב כי "את הספר ערכו אחיו ותלמידיו לאחר מותו, ואי אפשר לדעת מה חלקו של ויסמנדל בכתוב ומה הוסיפו או שינו יורשיו הקנאים".

אברהם פוקס חקר את פעילותו של הרב מיכאל דב ויסמנדל בתקופת השואה, ואת ממצאיו העלה בספר "קראתי ואין עונה", שיצא בשנת 1983. בספר מכתבים ומסמכים חדשים שלא פורסמו בספרו של הרב ויסמנדל "מן המצר". בשנת 2007 הוציא יעקב פוקס, בנו של אברהם פוקס, את "קינת מן המצר", קינה פיוטית על השואה מאת הרב וייסמנדל, וצירף לה ביאור ופירוש.

ספריו של הרב ויסמנדל משמשים השראה לחוגים אנטי ציוניים כגון חסידות סאטמר ונטורי קרתא. כך למשל, אלחנן אסתרוביץ', שהודה ביולי 2012 בריסוס כתובות נאצה אנטי ציוניות במוזיאון יד ושם ועוד, הצדיק את מעשיו בין היתר על בסיס דברי הרב ויסמנדל.[4]

הצלתו בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בספטמבר 1944 נעצר יחד עם משפחתו, והועבר למחנה סרד, משם נשלחו לאושוויץ. ויסמנדל הצליח לקפוץ מהרכבת, אולם משפחתו נשלחה למחנה ההשמדה. עד תום המלחמה הסתתר במחבוא בעיר ברטיסלאבה. ישראל קסטנר הגיע בחסות ה-SS לעיר והעביר אותו עם כשלושים יהודים נוספים לשווייץ מספר ימים לפני שחרור העיר על ידי הצבא האדום,[5]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם תום המלחמה סבל מהתקף לב ואושפז בבית חולים בשווייץ. בשנת 1946 הגיע לארצות הברית ויסד שם מחדש את ישיבת נייטרא - ישיבה וקהילה שדגלה בתורה ומלאכה, ובייחוד בחקלאות. בתחילה שכנה הישיבה בעיירה סומרוויל ואחר עברה לעיירה מאונט קיסקו בניו יארק. הוא התחתן בשנית עם לאה בת חיים טיטלבום. אחותה סריל נישאה לרב שלום משה אונגר.

ב-1948 (ה'תש"ח) הוציא קול קורא ובו התנגדות להקמת מדינת ישראל ואף נסע לוושינגטון להביע התנגדות זו.

עד סמוך למותו תקף בחריפות את ראשי הציונים ואת הציונות, בטענה שהם נמנעו מסיוע להצלה משיקולים פוליטיים ודתיים ציניים ולא רצו להוציא כסף על הצלת יהודים חרדים ודתיים. הוא האמין שכסף זה יכול היה יכול להציל חיי היהודים.

הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל נפטר בו' בכסלו ה'תשי"ח (29 בנובמבר 1957) ממחלת לב.

הדילוגים בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסמנדל הוא חלוץ העיסוק המודרני בדילוגי אותיות בתורה. בספרו "תורת חמד" הראה דילוגי אותיות היוצרים מילים משמעותיות. דוגמה:

השם הוי׳ ב"ה הוא מספר כ"ו — וישראל הוא בגימטריא מספר תקמ״א — ביחד הוא מספר תקס״ז — ואם תחשוב מן התי״ו של בראשית שהוא התחלת התורה הקדושה, תקס״ז אותיות, תגיע לאות וי״ו — ומן הוי״ו תספור עוד תקס״ז אותיות, תגיע לאות רי״ש — ומן הרי״ש תספור עוד תקס״ז אותיות, תגיע לאות ה״א — היינו תורה,[6]

בהמשך הספר מוצגים דילוגים נוספים היוצרים את המילה "תורה" בדילוג 49 אותיות בתחילת כמה מהחומשים, את ארבעת המינים ועוד.

עבודתו שימשה השראה לחקר דילוגי אותיות בתורה שהחל בשנות ה-80.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מן המצר, עמודים מד-מה
  2. ^ פטרן גילה, האם מאבק על הישרדות, הנהגת יהודי סלובקיה בשואה, 1935-1945, תל אביב, 1992. עמוד 180-173
  3. ^ תום שגבסיפור טרגי של חוסר אונים, באתר הארץ, 18 בפברואר 2002
  4. ^ "שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?"
  5. ^ עדות ד"ר רבס, מובאת אצל: שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124, עמ' 233
  6. ^ חיים מיכאל דב ויסמנדל, תורת חמד, ה'תשי"ח, עמ' 45.