גדעון האוזנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדעון האוזנר
גדעון האוזנר (עומד) יחד עם רוברט סרווציוס במשפט אייכמן
גדעון האוזנר (עומד) יחד עם רוברט סרווציוס במשפט אייכמן
תאריך לידה 26 בספטמבר 1915
תאריך פטירה 15 בנובמבר 1990 (בגיל 75)
חבר הכנסת
ממשלות 16, 17
כנסות 6‏-9
סיעה ליברלים עצמאיים
תפקידים בולטים

גדעון האוזנר (26 בספטמבר 191515 בנובמבר 1990) היה משפטן ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כחבר הכנסת וכשר בממשלת ישראל. ידוע בעיקר כמי שהיה התובע מטעם מדינת ישראל במשפט אייכמן.

בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון האוזנר נולד בלבוב שבאימפריה האוסטרו-הונגרית, שעברה לפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. שם למד בבית ספר יסודי עברי. ב-1927 עזבה משפחתו את פולין, עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב.

האוזנר למד בגימנסיה הרצליה והצטרף לשורות ההגנה. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטה העברית, בפילוסופיה ובבית הספר הגבוה למשפט בירושלים.

במלחמת העצמאות נלחם במסגרת חטיבת עציוני, ולאחר מכן שירת כתובע צבאי וכנשיא בית המשפט הצבאי. לאחר שעזב את הצבא היה מרצה באוניברסיטה העברית לדיני עסקים ופעיל במפלגה הפרוגרסיבית.

היועץ המשפטי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוזנר התמנה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב-1960, עם מינויו של קודמו חיים כהן לבית המשפט העליון. הוא טיפל בהצלחה בפרשיות רבות שעלו באותו המועד, ובראשן פרשת "העסק הביש". האוזנר הוא שחשף, באמצעות ראיון בפריז עם דליה כרמל, ששימשה מזכירתו של בנימין ג'יבלי, כי ההאשמה שהטיח בן-גוריון בפנחס לבון, כאילו לבון הוא האחראי לפרשת העסק הביש, שבה הוקמה רשת שהופעלו בה יהודים במצרים כדי לבצע פרובוקציות אנטי-אמריקניות כגון פיצוץ הספרייה האמריקנית בקהיר, הייתה עלילת שווא, שמקורה בזיוף. גילוי זה הביא לא במעט להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בשנת 1963, ולעלייתו של לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה.

בשלב מסוים פרץ סכסוך בין האוזנר כיועץ המשפטי לממשלה לבין בן-גוריון ושר המשפטים דב יוסף. יוסף פנה להאוזנר להעמיד לדין את אליעזר לבנה, עיתונאי שההיה קשור למפא"י, בהאשמה הקשורה כביכול בכור הגרעיני בדימונה. האוזנר סירב לבקשתו של שר המשפטים כשמצא כי אין לה בסיס בעובדות והדבר עורר משבר חוקתי בדבר עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. המשבר נבע בין היתר מהתרגום המנדטורי השגוי מהשפה האנגלית של התפקיד "Attorney General", תפקיד עצמאי לחלוטין באנגליה, לביטוי "היועץ המשפטי לממשלה", שנובע ממנו כאילו תפקידו הוא "לייעץ". להכרעה בנדון החליטה הממשלה למנות ועדה בלתי-תלויה בראשות השופט שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון ויו"ר ועדת אגרנט שחקרה את המחדלים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.

ועדת אגרנט פסקה חד-משמעית כי האוזנר צדק בעמדתו בדבר עצמאותו המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה, והקביעה עומדת בתוקפה עד היום ומשמשת אבן יסוד במשפט החוקתי בישראל. נקבע, כי החלטתו של היועץ המשפטי לדין בשאלת העמדת עבריינים לדין היא עצמאית לחלוטין מעמדת הרשות המבצעת הכפופה להנחיות פוליטיות. עוד נקבע, כי קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר המצב המשפטי בכל שאלה היא אשר תנחה את כל רשויות המִנהל במדינה (כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית משפט מוסמך), וכי הוא האחראי הן למערכת התביעה הכללית והן לצד המשפטי של מערכת המִנהל בכלל. האוזנר הוא שהביא בעמידתו האיתנה לכך שהיועץ משפטי לממשלה איננו חושש להעמיד לדין אישי ציבור במקרה המתאים, גם אם מדובר בבכירים ביותר במערכת: שלטון החוק משלים את חוקיותו של השלטון עצמו. בסרט שהפיקה רשות השידור על חייו ופועלו של האוזנר בשנת 2004, אמר נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק, כי לו רק בשל החשיבות החוקתית הזו ראוי לזכור את פועלו של האוזנר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

סכסוך אחר בין האוזנר לבין גוריון היה סביב העברתו לארצות הברית של רוברט סובלן, שנחשד בארצות הברית בריגול לטובת ברית המועצות, וברח לישראל. באותה העת לא היה הסכם הסגרה בין ארצות הברית לישראל. סובלן הועלה, ללא החלטת בית משפט ובכוח, למטוס היוצא לארצות הברית שם חיכו לו סוכני הבולשת הפדרלית האמריקנית. בעת חניית ביניים בלונדון, חתך סובלן את ורידיו והתאבד. האוזנר ראה במעשה זה פעולה שלטונית בלתי חוקית והתריע כנגדה.

פעילותו של האוזנר כיועץ משפטי לממשלה, ועוד על רקע היוקרה הבינלאומית שזכה לה כתוצאה מהופעתו ההיסטורית במשפט אייכמן, היו לצנינים בעיני הממשל. בוצעו כמה מעשי פרובוקציה כנגדו, כגון כאשר בן-גוריון הקריא בישיבת בכנסת מִזכר פנימי שהאוזנר כתב אליו ובו הוזכר מנחם בגין. האוזנר לא יכול היה לשאת זאת והתפטר מתפקידו בראשית שנת 1963, וכשנתיים מאוחר יותר התחיל למלא את תפקידיו כחבר כנסת ומאוחר יותר כשר בממשלה.

משפט אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפט אייכמן

גולת הכותרת של כהונת האוזנר כיועץ משפטי לממשלה הייתה הופעתו במשפטו של אדולף אייכמן ב-1961 כתובע ראשי מטעם המדינה. המשפט, בניהולו של האוזנר, חשף את זוועות השואה לציבור בישראל, שעד אז לא הרבה לעסוק בה. אייכמן הורשע בדין ונידון לתלייה. זכורים במיוחד דברי האוזנר בפתיחת דבר התביעה במשפט: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים... דמם זועק אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

בכנסת ובממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת השישית ב-1965 התמודד האוזנר במסגרת הליברלים העצמאיים, רשימה שהקימו חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר, עם פרישתם מהמפלגה הליברלית, שהצטרפה לגח"ל. הוא נבחר וכיהן בארבע כנסות רצופות. במהלך ימי הכנסת השמינית כיהן כשר בלי תיק, ראשית בממשלתה קצרת הימים של גולדה מאיר ולאחריה בממשלת יצחק רבין הראשונה.

"יד ושם" והנצחת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של האוזנר המשיך להיות קשור בהנצחת השואה שנים רבות לאחר משפט אייכמן. בין 1969 ל-1989 היה יושב ראש המועצה הבינלאומית של "יד ושם". כמו כן פרסם מספר ספרים על המשפט והשואה בתקופה המשתרעת על פני למעלה משני עשורים. בכלל זה רב-מכר באנגלית בשנת 1966 על משפט אייכמן והספר "השואה בראי המשפט" מ-1988.

פטירתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוזנר נפטר ב-15 בנובמבר 1990, הותיר אלמנה, יהודית, בתו של המו"ל הירושלמי נחום ליפשיץ. בן, עו"ד עמוס האוזנר המשמש כיושב ראש המועצה הישראלית למניעת עישון ופרקליט ההסתדרות הציונית. ובת, עו"ד תמי רווה.

על שמו של האוזנר נקרא בית ספר יהודי בפאלו אלטו שבקליפורניה. רחובות נקראו על שמו בשכונת הולילנד שבירושלים, בשכונת נווה גנים שבקריית מוצקין ובשכונת רמות שבבאר שבע.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפט ירושלים, הוצאת בית לוחמי הגיטאות, 1980
  • השואה בראי המשפט, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


דגל ישראל
היועצים המשפטיים לממשלה

יעקב שמשון שפיראחיים כהןגדעון האוזנרמשה בן זאבמאיר שמגראהרן ברקיצחק זמיריוסף חרישמיכאל בן יאיררוני בר-אוןאליקים רובינשטייןמני מזוזיהודה וינשטיין