באבכ ח'ראמדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
באבכ ח'ראמדין
بابک خرمدین
אנדרטתו של באבכ ביישוב באבכ (טזקנד לשעבר) ברפובליקה האוטונומית נחצ'יבאן באזרבייג'ן.
אנדרטתו של באבכ ביישוב באבכ (טזקנד לשעבר) ברפובליקה האוטונומית נחצ'יבאן באזרבייג'ן.
לידה 1 ביולי 798
בילאלאבאד, באזור ארדביל באזרבייג'ן בח'ליפות העבאסית, כיום באזרבייג'ן האיראנית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג ינואר 838 (בגיל 39)
סאמרא בח'ליפות העבאסית, כיום בעיראק, עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מצביא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפת אזרבייג'ן במאה התשיעית

באבכּ ח'ראמדיןפרסית: بابک خرمدین, השם "באבכּ" מקורו בפרסית האמצעית - פאפכּ= "אב קטן", "אבא'לה", נולד בסביבות 795 או 798 - ינואר 838)[1] היה מנהיג ממוצא פרסי[2][3] של המורדים בני התנועה ח'רמיה, שנלחמה בשטחי אזרבייג'ן ואיראן של ימינו נגד שלטון הכיבוש הערבי של הח'ליפות העבאסים ונגד האסלאם הסוני הרשמי. התנועה ח'רמיה - חסידי "דת השמחה" - הייתה תנועה דתית ששילבה יסודות שיעים ויסודות של הדת הזורואסטריות[4], ונחשבת לפיתוח של הנאו-מזדקיות, דת בעלת מסרים חברתיים רדיקליים. בסיס המרד היה בשטח האזרבייג'ן האיראני של היום - בצפון-מערב איראן. בהנהגתו של באבק קראו המורדים לתחיית גדולתה של איראן[5]. ההתקוממות התפשטה לדרום מערב ולאזורים הכספיים של איראן ובמזרח ארמניה ונמשכה מעל עשרים שנה. הצטרפו אליה כורדים ופרסים, במיוחד ממעמד האיכרים וייתכן גם דהקאנים (אצולה קטנה)[6]. מלחמת הח'ליפות הערבית נגד האימפריה הביזנטית והמרד במצרים בשנים 830–833 הפריעו לשלטון לדכא את המרד. באבכ הביס ארבעה מהגנרלים של הח'ליפה אל מאמון. רק הח'ליפה אל-מעתצם (842-833) הצליח לגייס מספיק כוחות כדי לשים קץ להתקוממות. באבכ סבל אבדות כבדים בקרב על יד המדאן ובהמשך בעזרת סיוע מבעלי אחוזות מקומיים הצליח הגנרל אל-אפשין (חיידר אבן קווס) לנצח את באבכ ובשנת 837 לכבוש את מעוזו הכמעט בלתי נגיש בהרי אזרבייג'ן, באז. באבכ הוצא להורג בשנת 838 בסמארא, בירתו של הח'ליפה אל-מעתצם. המרד של באבכ היה לסמל לחוזקת הזהות המקומית בפרס ובאזרבייג'ן. המידע המפורט ביותר על באבכ הגיע מספרו האחרון של ואקיד אבן אמר תמימי " אחבאר באבכ", המצוטט בספר "כיתאב אל-פהרסת" של אבן א-נדים ושימש גם את אל-מסעודי. מקורות אחרים הם פחות מפורטים וכוללים מידע שלא ניתן לאמת.

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באבכ הוא גרסה של השם הפרסי פאפק/פאבאג = "אב צעיר", "אבא'לה" בשפה הפרסית האמצעית. הוא היה נהוג באיראן הטרום-אסלאמית. כך קראו, למשל, לאביו של מייסד האימפריה הפרסית הסאסאנית, ארדשיר הראשון (242-224)[7].

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באבכ בשמו בלידה " אל-חסן", נולד בשנת 795 או אולי 798 ביישוב בילאלאבאד במחוז מימאד שבחבל ארדביל, בחלק המזרחי של האזרבייג'ן האיראני שבצפון-מערב איראן. בימי הפלישה הערבית-מוסלמית בפרס בשנים 633–654 סיפק מחוז מימאד כוחות צבאיים למושל (מרזבאן) הססאני של ארדביל. בסופו של דבר שלטון הססאנים בפרס נפל וגם אזרבייג'ן נפלה גם בידי הערבים המוסלמים. בשנים 730–731 נכבשה ארדביל לזמן קצר על ידי הכוזרים. החל מאמצע המאה ה-8 התנחלו באזור ערבים מן הקלאן רוואדיד. באותה תקופה אזרבייג'ן הייתה מאוכלסת בעם איראני בשם "אד'רים" המקורבים לפרסים. הם דיברו באד'רית או אזרית עתיקה, שלפי דברי הגאוגרף מוקדסי מן המאה ה-10, הייתה דומה לפרסית[7]

קורב לוודאי שבאבכ לא היה פרסי אלא אד'רי[7]. אמו מהרו (שמשמעות שמה הוא "פני ירח") הייתה מינקת לא מוסלמית ילידת אזרבייג'ן. מקורות מוסלמים עוינים וא-טברי תיארו אותה כ"בעלת עין אחת" וטענו שבנה נולד בכתוצאה מאונס שלה על ידי שכיר חרב[8][9]., באשר לאביו, נפוצו עליו סיפורים רבים וסותרים. אל-ואקדי, מצוטט על ידי אבן אל-נדים, טען שהיה מוכר שמן מאל-מדאין (קטסיפון) שהתיישב באזרבייג'ן[10]. . פטרישה קרון סברה שהוא היה ממוצא ארמי . עם זאת אבו חניפה דינווארי, בן זמנו של באבכ, טען שמקורות רבים מעידים כי היה צאצא של אבו מוסלם באמצעות בתו, פאטמה. בוסוורת' תמך בהשערה זו, בעוד שמקורות אחרים, עוינים, מהרו ליחס לו מוצא נחות או פחות מכובד. שמו היה, לפי מקורות שונים, עבדאללה, מרדאס, מאטא, אמיר אבן עבדאללה או אמיר אבן אחאד, קרוב לוודאי שם מוסלמי[4][9].

לא ברור מה הייתה דתו המקורית של באבכ. הוא נולד עם השם המוסלמי אל-חסן, בעוד אחיו נקראו גם כן בשמות מוסלמים: מואווייה, עבדאללה ואיסחק. שם מוסלמי אינו בפני עצמו עדות להשתייכות דתית, מכיוון שלעיתים קרובות גם בני דתות אחרות, כולל יהודים או נסיכים ארמנים נשאו שמות מוסלמים או גרסה ערבית של שמות תנ"כיים, כתופעת הסתגלות לחברה המוסלמית הסובבת[11] לפי קרון, בעקבות אל-ואקדי, הוריו של באבכ היו כפריים חסרי אדמה. הם גידלו את בניהם בדת האסלאם, על מנת להבטיח להם עתיד טוב יותר באזור שנשלט על ידי הכובשים הערבים[11].

כילד התיתם באבכ כשאביו נרצח על יד סבלאן בעת מסע[9]. עד גיל שתים עשרה עבד באבכ כבוקר ואחר כך הועסק כשרת וסייס אצל מפקד ערבי בשם שיבל אבן אל-מותאנה אל -אזדי ביישוב סרב. העבדים (גילמן) של שיבל לימדו את האהאכ לנגן בע'וד. הוא למד גם לדלקם שירים, ייתכן בניב האד'רי המקומי[9]. לפי דיווחו של הסופר אבו ל-מאעלי שחי במאה האחת עשרה, באבכ ניגן בע'וד ושר שירים בפני קהל מקומי ובו בזמן מכר פירות בכפר[4].

מאוחר יותר התיישב בעיר תבריז. שם עבד במשך שנתיים בשרות מפקד ערבי נוסף. מוחמד אבן ארוואד אזדי. אחרי שהגיע לפרקו שב באבכ לכפר הולדתו, בילאלאבאד. הוא פגש בו בעל אחוזות אמיד ומשפיע בשם ג'אוידאן שהתרשם מפקחותו וגייס אותו לשירותו. ג'אוידאן היה איראני מקומי שהנהיג אחד הפלגים של תנועת הח'רמייה באזרבייג'ן[12][4]. הוא נקלע לעימותים צבאיים עם מנהיג אחר מבני הח'רמייה, בשם אבו עמראן. באחד הקרבות ביניהם הובס אבו עמראן ונהרג, בעוד ג'אוויד'אן נפצע אנושות ומת כעבור שלושה ימים. באבאכ, שאימץ את אמונת הח'רמייה ירש את מקומו כמנהיג. ייתכן שבאותה תקופה שינה באבאכ את שמו מאל-חסן לבאבאכ[13]

הנוף שנשקף ממעוזו של באבכ
מעוזו של באבכ בבאז, כיום קלייבאר
מעוזו וטירתו של באבכ

ההתקוממות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגש בין באבכ לבין אפשין חיידר, במיניאטורה בספר "תאריך-נאמה" של מוחמד בלעמי, המאה ה-14

בשנת 755 נרצח אבו מוסלם. אף-על-פי שהוא סייע לעבאסים לנצח את בית אומאיה, הח'ליפה הורה לרצוח אותו, ייתכן בגלל עליית הפופולריות שלו בקרב האיראנים והלא מוסלמים[4]. איראנים רבים, שציפו ליותר חופש וליותר זכויות מהשליטים החדשים, התקשו להאמין שגיבורם נרצח על ידי הח'ליפה שנחשב לידיד של איראן ושל האיראנים[14]. הרצח הביא למרידות רבות, רובן בקרב אנשי הח'רמייה וחסידי זרואוסטר. הח'ליפה הרגיש צורך להגיב עם יתר אלימות נגד האוכלוסייה האיראנית על מנת לחזק את שליטתו במחוזות המזרחיים של האימפריה הערבית. המרידות התמשכו בקביעות למשך העשורים הבאים והתושבים האיראנים של הח'ליפות נמצאו תחת דיכוי מתמיד.

באבכ הצטרף לח'רמייה (ח'וראם-דינאן). ואקד דיווח בכרוניקה על סיפור הצטרפותו של הצעיר לתנועה זו. שני אנשים אמידים בשם ג'אוידאן בן שהראק (או שהראק) ואבו עמראן חיו אז ברמה שמסביב להר באז והתחרו על הנהגת תושבי הרמה הח'וראמים. ג'אוידאן נתקע פעם בשלג בדרכו בחזרה מן העיר זנג'אן לבאז, ומצא מקלט בבלאלאבאד ,שם נקרה אל ביתה של אמו של באבכ. היא הייתה ענייה ויכלה רק להדליק אש עבורו בעוד שבנה בבאכ דאג להביא מים למשרתיו ולסוסיו. ג'אוידאן שלח אז את באבכ לקנות מזון, יין ותבן. בשובו הביתה שוחח האבכ עם ג'אוידאן ואף על פי שמיעט בדיבור הרשים אותו בפיקחותו ג'אוידאן ביקש מאמו רשות להעסיק את בנה באחזקת חוותיו ואחוזותיו והבטיח לשלוח לה חמישים דירהם לחודש כתמורה לעבודתו. האישה הסכימה והרשתה לבאבכ ללכת[4]. ג'אוידאן דאג לחינוכו של באבכ שלמד בהשגחתו היסטוריה, גאוגרפיה ואת החידושים באמנות הלחימה. בהדרגה הפך באבכ לראוי להיות מפקד במלחמות הראשונות נגד הכובשים הערבים. הוא נעשה גם אדם רוחני מאוד שכיבד את מורשתו של זרתושת - זרוארסטר. עשה כל מאמץ אפשרי כדי לאחד את האיראנים וליצור יחד עם מפקדים אחרים כמו מזיאר חזית מאוחדת נגד הח'ליפות הערבית. לפי ההיסטוריון אבן אספנדיאר, מחבר הספר "תולדות טבריסטן", אמר מזיאר:

מזיאר, ח'יידר אפשין , בן קאווס, ובאבכ כרתו ברית ונשבעו לגרש את הערבים מהשלטון ולהחזיר את השליטה בארצם לשושלת החוסרואית (הססאנית)

ن (مازیار) و افشين خيدر بن کاوس و بابک هر سه از دير باز عهد و بيعت کرده ايم و قرار داده بر آن که دولت از عرب بازستانيم و ملک و جهانداري با خاندان کسرويان نقل کنيم

[15] מנהיגותו של באבכ כתבה בשנים 816–837 את אחד הדפים הדרמטיים ביותר בתולדות איראן. הוא ואנשיו לחם באותה תקופה לא רק נגד שלטון הח'ליפה אלא גם למען שימור השפה והתרבות הפרסית. אחרי מות ג'אוידאן נשא באבכ את אלמנתו לאשה ובשנים 816–817 בימי הח'ליפה אל-מאמון הפך למנהיג תנועת הח'רמייה. באבכ האיץ את העם למרוד במשטר הח'ליפי. קרא לפרסים לקחת כלי נשק, לכבוש טירות ומבצרים ולחסום את הדרכים בפני האויב. העם הצטרף אליו בהמוניו[4]. החוקר ולדימיר מינורסקי[16] מציין שבאזרבייג'ן של המאה ה-9–10 הייתה האוכלוסייה המיושבת המקורית מורכבת מאיכרים שהערבים כינו אותה בזלזול מסוים "אולוג'", כלומר "לא ערבים", מונח הדומה במקצת לזה של "ריאיה" שבו השתמשה האימפריה העות'מאנית לגבי ה"לא טורקים" . הנשק היחיד שעמד לרשותה היה הקלע[17]. התושבים דיברו מספר ניבים - אזרית קדומה (אד'רית), טלישי וכו', המדוברות בימינו על ידי איים בודדים בתוך האוכלוסייה הדוברת שפות טורקיות. אוכלוסייה זו היוותה את בסיס ההתקוממות של באבכ נגד הח'ליפות הערבית.

אז פעלו כבר מזמן קבוצות של ח'וראמים באספהאן, אזרבייג'ן, ריי, המדאן, ארמניה, גורגן ובאזורים שונים באיראן[4]. בגורגן בימי הח'ליפה אל-מהדי בשנים 778–779 פעלו ה"באטנים" נושאי "הדגל האדום" (סורח-אלאמאן) ודוכאו על ידי מושל טבריסתאן, עמר בן עלא. בעת שלטונו של הארון א-רשיד פרצו מרידות באספהאן, ריי והמדאן ובמקומות נוספים ודוכאו על ידי עבד אללה בן מאלכ ואבו דולף עג'לי. אולם אף אחת ממרידות אלה לא הצליחו להימשך ולהתפשט כמו התקוממותו של באבכ שהתגרתה בצבאות הח'ליפות למשך עשרים שנה. בימי האבכ התרכזה תנועת הח'רמייה באזרבייג'ן וחוזקה במתנדבים מאזורים אחרים, שכללו ככל הנראה צאצאים של תומכי אבו מוסלם וגורמים איראניים אחרים שהתנגדו לשלטון העבאסים. מניחים שההערכות לגבי מספר הלוחמים של באבכ - כמו 100,000 (לפי אבו ל-מעלי), 200,000 (לפי מסעודי) או "אין ספור" -של בגדאדי - היו מוגזמות מאוד אבל הן מצביעות על הממדים הגדולים של המרד[4]. באותה תקופה התפזרו ח'וראמים גם מחוץ לאזרבייג'ן - בטבריסטן, ח'וראסאן, באלח, אספהאן, קאשאן, קום, ריי, קאראג', המדאן, לורסתאן, ח'וזסתאן וכן בארמניה ובאזור בצרה[4] לפי טברי התעצם כוחו של באבכ בשנים 816–817 והוא טען שבתוכו שורה רוחו של ג'אוואדאן. בשנים 819–820 נשלח נגדו יחיא אבן מועד', מושל ארמניה וג'זירה, אבל לא הצליח לנצחו. כעבור שנתיים הב יס באבכ את כוחותיו של עיסא אבן מחמד אבן אבי ח'ליד. כשב-824–825 נלחם נגדו הגנרל אחמד אבן אל-ג'ונאיד, באבכ הביס גם אותו ולקח אותו בשבי. בשנים 827–828 הגיע עוד צבא ערבי בפיקודו של מוחמד אבן חומייד טוסי. עלה בידו לנצח בקרב ולקחת בשבי מספר מורדים ושלוח אותם לאדונו, הח'ליפה אל -מאמון, אבל באבכ חמק מידיו. יתרה מזו כעבור שנתיים נוספות ב-9 ביוני 829 מחל באבכ ניצחון מכריע על גנרל זה בקרב השתאדסר. מוחמד אבן חומייד איבד את חייו. רבים מחייליו נהרגו. והשורדים שבהם נמלטו באי סדר מחפיר. ב־836-835 החליט הח'ליפה אל-מעתצם את הגנרל המוכשר שלו, חיידר אבן כּווס אל-אפשין (אינו זהה למנהיג מבני ח'רמייה בן ברית של באבכ) להילחם בבאבכ. אפשין שיקם מספר מבצרים. ארגן מערכת תגבורות כדי להבטיח אספקה שוטפת לקרוונים. באבכ פשט כדי לתפוס את משלוחי הכסף אל צבאו של אפשין נקלע בעצמו במארב, איבד רבים מאנשיו ונמלט בעור שיניו. עם זאת בהזדמנויות אחרות הצליח לשדוד כמה ממשלוחי האספקה של אויביו ולגרום להם אבדות בנפש. עם המפקדים שלחמו בפיקודו נמנו לוחמים כמו אזין, רוסטם, ,תרחאן, מעאוויה ואחיו, עבדאללה[18].

בשנה הבאה הביס באבכ את אחד מפקודיו של אפשין, בוגה אל-כביר. ב-837–838 שלח הח'ליפה אל-מתעצם תגבורות אל אפשין וסיפק לו הוראות צבאיות מפורשות. אפשין פעל בהתאם בסבלנות והצליח לתפוס את באבכ במעוזו בבאז. אולם באבכ נמלט. אז צייד הח'ליפה את אפשין באגרת שבה הבטיח לבאבכ ערבות לביטחונו. באבכ דחה אותה באומרו: "מוטב לחיות יום אחד נוסף כשולט מאשר עוד ארבעים שנה כעבד שפל". הוא החליט לעזוב את המדינה ולהימלט אל האימפריה הביזנטית. בדרכו פגש באבכ את סהל אבן סונבט, או סהל סמבטיאן, נסיך חאצ'ן (בנגורנו קרבאך של ימינו) שהיה ארמני, לפי ההיסטוריונים הארמנים או "אלבני של קווקז" לפי ההיסטריונים האזרים. סהל מסר את באבכ לידי אפשין תמורת גמול גדול. אל-מתעצם הורה לאפשין להביא את באבכ אליו. אפשין הודיע לבאבך על כך ואיפשר לו ערב אחד לנסוע לבאז ולהתבונן בפעם האחרונה עד שחר במעוזו - "גאליי באבכ" ההרוס שבו שהו הוא, אשתו ולוחמיו למשך 23 שנים של מלחמות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאמרא, העיר שבה הוצא באבכ להורג. המינרט הלולייני.

באבכ הוצא להורג בפמבי בעיר סאמרא ב-4 בינואר 838 למען יראו וייראו. הובא למקום ההוצאה להורג על גבו של פיל כדי שהל העם יראה אותו. הח'ליפה הורה על כירורגים לכרות לו את הידיים והרגליים, לפתוח את בטנו ולשחוט אחר כך את גרונו. האגדה מספרת שבאבכ הספיק לשטוף את פניו בדם שזרם מפצעיו כדי שאויביו לא ייהנו ממראה לובן פניו בעקבות הדימום הרב[4][14] בהמשך העונש נתלה באבכ בעודו בחיים תפור בתוך עור של פרה כשהקרניים בגובה אוזניו כדי למעוך לו את הראש בהדרגה במקביל להתייבשות [19]. לבסוף הראו את ראשו בחוצות כל ערי עיראק ואחר כך נשלחו אותו לחבל ח'וראסאן כדי לחשוף את מראהו בפני כל התושבים שם. התחנה האחרונה הייתה נישפור בה הועלה ראשו על עמוד קלון. אחיו של באבכ נשלח לבגדד והוצא שם להורג בצורה דומה על ידי מושל העיר.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המרד של באסכ למשך מאתיים שנה נהנה חבל אזרבייג'ן מחצי-אוטונומיה ואף משליטה של שושלות מקומיות במסגרת הח'ליפות העבאסית עד למאה ה-11 כשנכבש על ידי הטורקים הסלג'וקים[20]. דמותו של באבכ יחד עם הנושאים ה"פרוטו-סוציאליסטיים" של תורת מזדק עוררו עניין מיוחד בימי בניית ברית המועצות הוכרז באבכ לגיבור לאומי של אזרבייגן הסובייטית. בעידן הסובייטי היה זה בעיקר המלומד זיה בוניאדוב שטען שבאבכ הוא גבור לאומי של העם של אזרבייג' ן, טענה שלא הייתה מקובלת על האתנולוג, ההיסטוריון והאנתרופולוג ויקטור שפירלמן. שפירלמן מתח בקורת על בוניאדוב על שלא הזכיר כי באבכ היה דובר פרסית והתעלם מעדויות בני תקופתו שקראו לו "פרסי"[21]. עם זאת, ברפובליקה האסלאמית של איראן נשאר באבכ דמות שנויה במחלוקת ופולחנו עורר בקורת בקרב כהני דת שיעים[22]. באזרבייג'ן של ימינו באבכ המשיך להיות דמות פולחן והוא נחגג כגבור לאומי[23]. גם באיראן המודרנית דמותו נתגלתה מחדש בימי שלטונו של רזא שאה פהלווי ונחגג אז גם כן כגבור לאומי[24][25].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abu'l-Faraj Muhammad bin Is'hāq al-Nadim Kitab al-Fihrist mit Anmerkungen herausgegeben von Gustav Flügel. Leipzig 1872. .(הטקסט של "אל-פהריסט" בערבית, עם מקדמה והערות בגרמני, לייפציג 1872)

כולל ציטוטים מתוך Waqid al Amr at-Tamimi - Akhbar Babaq

  • Abū Ḥanīfah Aḥmad ibn Dāwūd Dīnawarī Kitāb al-Aḥbār aṭ-Ṭiwāl (Ignace Krachkovsky (ed.) in Arabic and French). E. J. Brill, Leiden 1912:.

Abbas Amanat, Farzin Vejdani (ed)- Iran Facing Others:Identity Boundaries in a Historical Perspective ,Palgrave MacMillan, New York 2012

  • Kathryn Babayan, "Mystics, monarchs, and messiahs ", Harvard CMES, 2002. :
  • Ali Bahramian, Stephen Hirtenstein and Rahim Gholami, “Bābak Khurram-Dīn”, in: Encyclopaedia Islamica, (Editors-in-Chief: Wilferd Madelung and, Farhad Daftary) 2013
  • C.E.Bosworth "Azerbaijan iv. Islamic History to 1941". Encyclopaedia Iranica. III, Fasc. 2-3. 1987 pp. 224–231.
  • 1902, Edward Browne, A Literary History of Persia: From the Earliest TImes until Firdawsi Elibron Classics London .
  • , Patricia Crone. "Bābak". In Kate Fleet; Gudrun Krämer; Denis Matringe; John Nawas; Everett Rowson (eds.). The Encyclopedia of Islam. 3. Brill 2011.\
  • Arthur Goldschmidt, Lawrence Davidson, A concise history of the Middle East, Eighth Edition, Westview Press 2005 . p.81
  • Dabashi, Hamid . The World of Persian Literary Humanism. Harvard University Press 2012. ISBN 0674067592.
  • Bernard Lewis The Arabs in History, Oxford University Press 2002
  • Daniel Pipes, Slave soldiers and Islam: the genesis of a military system, Middle East Forum, 1981.
  • History of al-Tabari, Vol. 33: Storm and Stress along the Northern Frontiers of the Abbasid Caliphate (Translated and annotated by C.E. Bosworth) SUNY Press Albany NY 1991
  • ,1996 ,Mark Whittow The Making of Orthodox Byzantium, 600-1025. New studies in medieval history.Macmillan, London: .
  • , GH. -H. Yusofi "Bābak Ḵorramī". Encyclopaedia Iranica, Vol. III, Fasc. 3. 2011 pp. 299–306

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא באבכ ח'ראמדין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A.Dabashi 2012 עמ' 49
  2. ^ 2005 A.Goldschmidt, L. Davdison עמ' 81
  3. ^ 1981 D.Pipes עמ' 153
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 2011 Yusofi עמ' 299-306
  5. ^ K.Babayan 2002 עמ' 138
  6. ^ B.Lewis 2002 עמ' 111
  7. ^ 1 2 3 Bahramian et al 2013
  8. ^ History of al-Tabari, Vol. 33 1991 עמ' 91
  9. ^ 1 2 3 4 P.Crone 2012 עמ' 48
  10. ^ E.Browne 1902 עמ'324
  11. ^ 1 2 P.Crone עמ' 51
  12. ^ P.Crone 2012 עמ' 49
  13. ^ P.Crone 2012 עמ' 50-49
  14. ^ 1 2 CAIS News, Restoration of Fortress of Babak Khorramdin to Continue
  15. ^ Nafisi - Babak Khorramdin Delawar-e-Azerbaijan, Tehran, Tabesh 1955 עמ' 57
  16. ^ V. Minorsky, Studies in Caucasian History, Cambridge University Press, 1957, עמ' 112
  17. ^ Tabari II עמ' 1389-1379
  18. ^ S.Nafisi 1955
  19. ^ The golden age of Islam by Maurice Lombard, page 152, ISBN 1-55876-322-8, ISBN 978-1-55876-322-7
  20. ^ A.Amanat, F.Vejdani
  21. ^ V. A. Shnirelman, The value of the Past: Myths, Identity and Politics in Transcaucasia 2001
  22. ^ Ahmed Hashim, International Institute for Strategic Studies, p. 80
  23. ^ David Menashri "Central Asia Meets the Middle East Portland Frank Cass1998
  24. ^ Michael M. J. Fischer, Mehdi Abedi, Debating Muslims: cultural dialogues in postmodern and tradition, University of Wisconsin Press,1990. p. 191
  25. ^ Zabiollah Safa , Daliraan-i Jaanbaaz [Brave Heroes], Tehran: Firdawsi 1998
Flag of Azerbaijan.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אזרבייג'ן ובנושא איראן. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.