ביטוח פנסיוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביטוח פנסיוני הוא מכלול דרכים שנועדו להבטיח לאדם העובד (שכיר או עצמאי) מענה בשלושה מצבים של פגיעה ביכולתו להתפרנס (ולפרנס את משפחתו) מעבודתו:

  • נכות, הפוגעת בכושר העבודה או מבטלת אותו כליל.
  • זקנה, המביאה ליציאתו של העובד ממעגל העבודה.
  • מוות, המותיר את השאירים ללא מפרנס.

לביטוח פנסיוני משמשים כלים מגוונים, ובהם:

לעידוד הביטוח הפנסיוני ניתנות הקלות מס בגין כספים המופנים למטרה זו, ולעיתים מוטלת חובה לביטוח פנסיוני.

ביטוח פנסיוני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוח הפנסיוני בישראל מתקיים בשלוש שכבות:

  • במסגרת המוסד לביטוח לאומי פועלים ענפי ביטוח נכות וביטוח זקנה ושאירים, שבהם מבוטחים כל תושבי ישראל.
  • פנסיה תעסוקתית: מכוח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, מחויבים מעסיקים להפריש עבור עובדיהם לחסכון פנסיוני. החובה הפכה לכללית - כלומר הוחלה על כל המעבידים והעובדים בישראל - בשנת 2008[1]. משנת 2017 חייב גם כל עוסק עצמאי להפריש מהכנסתו לביטוח פנסיוני.[2] עד למועד זה הפקדה של עצמאי הייתה וולונטרית, אך ניתנו לה תמריצי מס.
  • ביטוח פנסיוני וולונטרי וחסכון פרטי, בהתאם להחלטתו של העמית.

קופות הגמל הוקמו בסוף שנות ה-50, על ידי הבנקים. במרוצת השנים הוקמו קופות גמל ומכשירי חיסכון רבים אשר חלקם שימשו לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות (קופות גמל סקטוריאליות) וחלקם נפתחו ללקוחות הבנקים כמכשיר חיסכון בנקאי. כתוצאה מתהליך זה, נוצרו במדינת ישראל במהלך השנים מאות קופות גמל שונות, בעיקר בבעלות הבנקים.

להסדרה של הביטוח הפנסיוני היה אחראי עד שנת 2007 אגף שוק ההון, ביטחון וחסכון במשרד האוצר, ששימש גם כמפקח על הביטוח, ומשנה זו רשות שוק ההון, ביטוח וחסכון.

הביטוח הפנסיוני מוסדר בחוקים רבים. העיקריים שבהם:

מאז שנות ה-90 חלו רפורמות רבות בשוק החיסכון לטווח ארוך. בין היתר ניתן למנות את:

  • המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת (תחילת התהליך 1992) – במסגרת זו החלה מדינת ישראל בהעברת כלל העובדים במגזר הציבורי מפנסיה תקציבית, שבה לא מבוצעות הפרשות עובד ומעביד ועל כן נדרש המעביד (בדרך כלל המדינה) לשאת במלוא עלויות הפנסיה מתקציבו, לפנסיה צוברת.
  • הקמת קרנות פנסיה חדשות מאוזנות (1995) – רפורמה שנוצרה להבטיח לבלימתו של משבר קרנות הפנסיה הגרעוניות באמצעות חסימתן של קרנות אלה למצטרפים חדשים תוך הקמת קרנות פנסיה חדשות בעלות מנגנון איזון אקטוארי הולם. אי לכך, קרנות הפנסיה הוותיקות נסגרו לעמיתים חדשים, ונפתחו קרנות הפנסיה החדשות.
  • הלאמת קרנות הפנסיה (2003) - תוכנית זו היא המשכה של הרפורמה של שנת 1995. במסגרת תוכנית הרפורמה נקבעו צעדי הבראה רבים החשובים שבהם היו מינוי המנהלת המיוחדת לקרנות הפנסיה הוותיקות, האחדת שיטת חישוב הפנסיה, ההחלטה על העלאת דמי הגמולים המשולמים על ידי העובד והמעביד והעלאת גיל הפרישה לפנסיה.
  • רפורמת בכר (2005)– שמטרתה העיקרית הייתה הפחתת הריכוזיות הבנקאית בארץ. על מנת לקדם את מטרות הרפורמה נדרשו הבנקים, בין היתר, למכור את קופות הגמל שהיו בבעלותם לגופים המוסדיים ולחברות הביטוח. כתוצאה מרפורמה זו נמכרו כלל הקופות הבנקאיות, ולאחר תקופה מסוימת החל גל של מיזוגים ורכישות חוזרות בשוק.
  • מעבר לחסכון קצבתי (2008)- בוטלה בחקיקה (במסגרת תיקון מס' 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים) האפשרות להמשיך בחיסכון פנסיוני במסלול הוני, ונותר רק המסלול הקצבתי - כלומר חיסכון למתן קצבה חודשית. משיכה הונית מותרת רק בתנאי שלמבוטח יש כבר קצבה מובטחת בסכום של כ-4,000 ש"ח לחודש. לפיכך פוליסות וקופות הוניות הפכו להיות פוליסה או קופה "לא משלמת לקצבה" (אך סכומים שהופקדו בעבר במסלול ההוני נותרו במסלול זה).
  • רפורמת הניוד - משנת 2003 קיימת האפשרות למעבר בין קרנות הפנסיה כאשר בשנת 2008 נפתחה האפשרות למעבר בין המוצרים הפנסיונים השונים (ביטוחי מנהלים, קופות גמל וקרנות הפנסיה).
  • צו פנסיה חובה (2008) - בתחילת שנת 2008 הוציא שר התמ"ת צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, לפיו כל שכיר בישראל זכאי לביטוח פנסיוני. צו ההרחבה מוכר בשם פנסיה חובה. צו ההרחבה מתבסס על הסכם קיבוצי בין הסתדרות העובדים הכללית ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (המעסיקים) ומחיל חובת הפרשה לפנסיה על המעבידים של כל העובדים, כולל כמיליון עובדים, שלפני שנת 2008 לא הפרישו מעבידיהם עבורם לפנסיה. הצו קובע אחוזים מינימליים להפרשה לפנסיה בכל שנה. האחוז הולך וגדל. כך למשל בשנת 2008 חויבו המעביד והעובד להפריש לפחות 0.833% מהשכר הקובע לתגמולים (כל אחד) ו- 0.834% לפיצויים (רק המעביד). ההפרשות עלו בהדרגה, בכל שנה, עד שלבסוף, ביום 1.1.2014, ההפרשות הגיעו ל-6% לגמל על ידי המעביד, 5.5% לגמל על ידי העובד, ו- 6% לפיצויים על ידי המעביד. ביום 20.6.2016 ניתן צו הרחבה, שהגדיל את ההפרשות עוד יותר[3].
  • הגבלת תקרת דמי הניהול (2012) - בפברואר 2012 הגבילה ועדת הכספים של הכנסת את תקרת דמי ניהול בקופות הגמל ובביטוחי המנהלים משיעור של 2% לשנה מהצבירה, לשעור של 1.1% לשנת 2013 ו-1.05% לשנת 2014.

בעקבות המשבר הכלכלי משנת 2008 וגל הסדרי החוב במשק משנת 2009 נמתחה ביקורת ציבורית על אופן ניהול כספי הפנסיה של הציבור, שהגיעו לסך של 928 מיליארד ש"ח בספטמבר 2011. ביקורת זו התייחסה בעיקר לנקודות אלה: גובה דמי הניהול, בעיקר בביטוחי המנהלים וקופות הגמל, וחוסר השוויון בהם, אופן ניהול הסיכונים ברכישת אג"ח קונצרניות על ידי הגופים המוסדיים, וטיפול הגופים המוסדיים בהסדרי החוב ("תספורות"), אופן ניהול כספים שלא מותאם לגיל החוסכים ולרמת הסיכון המתאימה להם, והעדר השפעה חיובית של הגופים המוסדיים בניהול החברות הציבוריות שהם מושקעים בהן. בעקבות ביקורת זו הוקם פורום החוסכים לפנסיה בישראל, עמותה המובילה מאבקים ציבוריים בתחום החיסכון הפנסיוני, פעילות שקיבלה תנופה בעקבות מחאת האוהלים. בעקבות הביקורת בציבור, בכנסת ובעיתונות הכלכלית, החל משרד האוצר בסדרת רפורמות, ביניהן: הקמת ועדת חודק בשנת 2009, שקבעה כללי השקעה באג"ח קונצרניות, ואישור מסקנותיה בשנת 2010, הודעה על כוונה לאמץ את המודל הצ'יליאני, הפחתת תקרת דמי הניהול בפברואר 2012, וגם חלק מתיקון מס' 16 בחוק החברות, שהתקבל בשנת 2011.

פנסיית חובה [עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל הייתה אחת המדינות היחידות בעולם המערבי שלא הייתה לה תוכנית פנסיה חובה הכוללת את כל האוכלוסייה. קיצבת הזקנה של הביטוח הלאומי, המהווה כ-16% מהשכר הממוצע במשק, הייתה ההכנסה היחידה של כ-40% מהשכירים שלא היו מכוסים בביטוח פנסיוני. רק 32% מהשכירים בעשירון התחתון היו מכוסים בביטוח פנסיוני לעומת 82% מהשכירים בעשירון העליון.[4] בתחילת שנות ה-2000 החלו דיונים על החלת פנסיית חובה בישראל.[5] תחילה תוכנן שכל העובדים במשק, שכירים ועצמאים, יבוטחו בפנסיית חובה החל מינואר 2005. ושגובה פנסיית החובה לא יפחת משכר המינימום.[6] תהליכי החקיקה ליישום התוכנית התעכבו,[7] ורק בינואר 2007 הודיע שר האוצר, אברהם הירשזון, על פנסיה חובה אך רק לשכירים, שבמקביל הונהג מס הכנסה שלילי לשכבות החלשות, כפיצוי על הירידה בהכנסת הנטו שלהם עקב הפרשת החובה לפנסייה.[8][9]

החל מ-1 בינואר 2008 קיימת חובת ביטוח פנסיוני לכל השכירים במשק, מכוח צו הרחבה[10][11][12]. החובה מוטלת על המעבידים. כאשר מעביד מפר אותה, הוא עלול להיות מחויב בתשלום פנסיוני לעובד. כך לדוגמה, אישה שהעסיקה עוזרת בית, ארבע שעות בשבוע במשך שנה, חויבה לשלם פיצוי בסך של כ- 100,000 ש"ח לשאיריה של העובדת שחלתה ונפטרה[13].

החוק חל גם על עובדים זרים.[14]

בדצמבר 2009, שר האוצר יובל שטייניץ, יחד עם המפקח על הביטוח ונשיא לשכת העצמאים יהודה טלמון, חתמו על הסכם להשקתה של פנסיית החובה גם לעצמאים.[15][16] אך יישום פנסיית החובה גם לעצמאים התעכב ורק בשנת 2016 הושלמה החקיקה בנושא.[17]

בינואר 2017 נעשה הסכם חדש ומשולב בין ההסתדרות והמעסיקים המקנה שיפור תנאים כמו: תוספת להפרשות (18.5% מהשכר), מתוכם 6% על חשבון העובד והיתר (12.5%) על חשבון המעסיק (6.5% הפרשות מעסיק לרכיב תגמולים ו-6% הפרשות מעסיק לרכיב פיצויים).[18]

חובת ביטוח פנסיוני חלה גם על עצמאים החל משנת 2017.[19]

הפרשת פנסיית החובה חלה על כל עובד לאחר שלושה חודשי העסקה, החל מגיל 21 לגבר ו–20 לאישה. לאחר שלושה חודשי העסקה או בתום שנת המס, המוקדם מביניהם, יש להשלים רטרואקטיבית את תשלום דמי הפנסיה על שלושת חודשי ההעסקה הראשונים. במקרה של עובד שאינו בעל ביטוח פנסיוני קיים, יהיה העובד זכאי לביצוע ההפרשות לאחר שישלים שישה חודשי עבודה.[20]

בשנת 2013 הקים משרד האוצר אתר בשם "הר הכסף", אשר מאפשר לאזרחים לבדוק קיום קרנות פנסיה, גמל, השתלמות וביטוחי חיים.[21]

איתור עמיתים שהקשר עמם נותק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 24 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) קובע: "השר רשאי לקבוע הוראות לעניין הצעדים והפעולות שעל חברה מנהלת לנקוט לשם איתור עמיתים שהקשר עמם נותק ולשם איתור מוטבים לאחר מותו של עמית". לבעיות שאותן בא לפתור סעיף זה גורמים רבים, ובהם:

  • החלפה תכופה של מעסיקים – מאחר שמרבית ההפרשות לביטוח פנסיוני מבוצעות על ידי המעסיק (ובעבר לקופה לפי בחירת המעסיק), הרי שככל שהוחלפו מקומות עבודה בתכיפות רבה יותר כך קיים סיכוי שלאותו עמית תוכניות פנסיוניות בקופות גמל אחדות, ואף כאלה שאינו מודע להן או שאינו עוקב אחריהן ואינו יודע על קיומן.
  • השארת סכומים בקופה – בהתאם לפקודת מס הכנסה יכול שכיר הפורש מעבודתו להשאיר כספי פיצויים בקופה במקום לפדות אותם (על פי רוב על מנת לדחות התחשבנות מיסוי למועד מאוחר יותר). כספים שהושארו עלולים להישכח ובמרוצת הזמן להתנתק מבעליהם.
  • בעלי חשבונות שנפטרו – רכוש בעלי חשבונות שנפטרו ולא השאירו תיעוד מפורט על יורשיהם עלול להפוך לרכוש ללא דורש.
  • שינויים וטעויות בפרטים אישיים – שינויים תכופים במקומות מגורים מקשים על הגופים המוסדיים לשלוח את הדיווחים השוטפים ללקוחותיהם ועל כן מקשה על העמיתים לעקוב באופן סדיר אחר הקופות והקרנות השייכות להם. טעויות ברישום הפרטים אישיים, כגון טעות ברישום הכתובת, במספר הזהות או בשם העמית, מקשים אף הם על איתורו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו פירוט בהמשך.
  2. ^ בהתאם לפרק ב לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו־2018), התשע״ז–2016
  3. ^ הגדלה של 0.25% על חשבון המעביד ו- 0.25% על חשבון העובד ביום 1.7.2016, והגדלה בשיעורים זהים נוספים ביום 1.1.2017. הצו פורסם בילקוט הפרסומים 7287, התשע"ו, 20.6.2016, עמ' 7974. הוא הרחיב הסכם קיבוצי כללי (מסגרת), שהצדדים לו הם נשיאות הארגונים העסקיים וההסתדרות הכללית, ושנחתם ביום 3.4.2016.
  4. ^ אריה כספי, זיקנתם תבייש, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2001
  5. ^ בעד פנסיית חובה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2003
  6. ^ חיים ביאור, פנסיית חובה לכל עובד - לפחות על שכר מינימום, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2003
  7. ^ צבי לביא, ‏אושר בקריאה ראשונה: פנסיית חובה לכל עובד, באתר גלובס, 25 בינואר 2005
  8. ^ מוטי בסוק, רפורמות האוצר: מס הכנסה שלילי עוד שנה וחצי, פנסיית חובה מ-2009, באתר הארץ, 29 בינואר 2007
  9. ^ מירב ארלוזורוב, האם פנסיית החובה תבוא על חשבון קצבאות הזיקנה?, באתר הארץ, 29 בינואר 2007
  10. ^ ראו הצו שפורסם ב ילקוט הפרסומים 6302, התשע"א, 27 בספטמבר 2011, עמ' 6938 (אשר החליף את הצו שפורסם בילקוט הפרסומים 5772, התשס"ח, 29 בינואר 2008, עמ' 1736)
  11. ^ צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, באתר כל זכות
  12. ^ צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, באתר משרד התמ"ת
  13. ^ ע"ע 6471-03-21, רינה עם רן - יונתן שי תירוש ואח'; ניתן ביום 22.2.2023.
  14. ^ חן מענית, ‏לידיעת המעסיקים: גם לעובד זר מגיעה פנסיה, באתר גלובס, 14 באפריל 2016
  15. ^ רון שטיין, ‏שנתיים אחרי הסכם פנסיית חובה לשכירים: האוצר מקדם חוק דומה גם לעצמאים, באתר גלובס, 30 בנובמבר 2009
  16. ^ מירב ארלוזורוב, תיאורית הקונספירציה של פנסיית החובה, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2009
  17. ^ חן מענית, ‏חוק פנסיה חובה לעצמאים: חשוב אבל בעייתי, באתר גלובס, 11 בפברואר 2016
  18. ^ חיים ביאור, נחתם הסכם על הסדר פנסיה חובה משופר, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2010
  19. ^ פנסיה חובה לעצמאים, GOV.IL
  20. ^ מדריך ביטוח פנסיוני כללי לעובד, באתר כל זכות
  21. ^ משרד האוצר, הר הכסף, מנוע לאיתור חסכונות פנסיוניים ופוליסות לביטוח חיים