בית אומיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בית אומייה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בית אמיה" מפנה לכאן. לערך העוסק בבניין AMIA בבואנוס איירס, ראו הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה.
הח'ליפות האומיית
התפשטות האסלאם עד אמצע המאה ה-8
ממשל
משטר ח'ליף
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה דמשק. (בגלגול השני קורדובה)
גאוגרפיה
יבשת אירואפרסיה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 660
פירוק המהפכה העבאסית
תאריך 750 (אחר כך קמה מחדש בספרד)
ישות קודמת ראשידון
ישות יורשת בית עבאס
כלכלה
מטבע דינר, דירהאם
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שושלת בֵּית אוּמַיָּה (ערבית: بنو أمية, בני אמיה; الأمويون , האמיים) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אמיה בן עבד שמס, אחד מחשובי המנהיגים בעיר מכה שמלפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק בין 661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד 1031.

על השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט אומיה היה השבט הערבי האריסטוקרטי ששלט במכה, עוד לפני תקופת האסלאם. השבט היה ידוע בעושרו, בהשכלת בניו ובהיותו מי שעיצב את מכה כמרחב הפולחן למקדש הכעבה. בזכות שבט אומיה הפך המקדש למוקד העיקרי לעלייה לרגל בקרב שבטי הערבים, כשלכל אחד מהשבטים הוקצה במקדש אליל מסוים. בני שבט אומיה ניצלו את עונת העלייה לרגל למכה כמקום קדוש לערבים הפגאנים, כדי לקדם את ענייניהם המסחריים (כהקמת שוק מרכזי למסחר) וכדי לבצר את מעמדם הפוליטי והחברתי בקרב הערבים. הופעת הנביא מוחמד סיכנה את מעמדו של השבט, משום השתייכותו של מוחמד לשבט המתחרה - ההאשמי, שעד הופעת מוחמד היה מעמדו חלש. בני שבט אומיה חששו כי קבלת האסלאם תגרום להתחזקות שבטו של מוחמד - ההאשמי - וכך יאבד שבט אומיה את כוחו הכלכלי והפוליטי במכה. רצונו של הנביא להפוך את המקדש למקדשו היחידי של אללה פורש על ידם כניסיון של מוחמד לעצב את המקדש מחדש, כדי לשלוט בתנועת העלייה לרגל ובכך גם לשלוט במכה מבחינה מסחרית ופוליטית, מה שאיים לפגוע באינטרסים שלהם. לכן נודע שבט אומיה כגורם העיקרי שהתנגד לדת החדשה ולמבשרה, הנביא מוחמד. רוב המלחמות המשמעותיות נגד מוחמד נבעו מיוזמת שבט האומיה. לבסוף הצליח מוחמד להשתלט על העיר מכה, מעוזם של בני השבט הסורר.

לאחר מות מוחמד, בחרו האומיים להתאסלם ובדרך זו להשיב את כוחם הפוליטי כמקודם, כפי שאכן קרה. השבט תמך בבחירתם לשלטון של אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב, שלא היו לא מהשבט ההאשמי ולא משבט אומיה; בכך הם קידמו את האינטרס העיקרי של שבט אומיה - לא להחזיר את בני שבט האשם לשלטון. בימי שלטונם של שני הח'ליפים הראשונים החלו האומיים להשתלט על עמדות הכוח בראשות המדינה המוסלמית, שבאותה התקופה התרחבה גם לאזורי מצרים ופרס. בסופו של דבר, רוב המשרות הפוליטיות והמינהליות נמצאו בידי בני שבט אומיה. עם מותו של עומר נוכחו האומיים שבידם הכוח להחזיר את השלטון לשבטם והם אכן תמכו בהכתרתו של עות'מאן בן עפאן, מבני שבט אומיה, כח'ליף.

שלטון בית אומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת בית אומיה הראשונה שלטה בין 661 ל-750 מדמשק, שנהפכה בידי מייסד השושלת, מועאויה בן אבו סופיאן, לבירת האימפריה המוסלמית. הפיכתו של מועאויה לשליט המוסלמים עמדה בסתירה אירונית לעובדה שהיה בן לחמולת באנו עבד שאמס, שרדפה וגרשה את מוחמד ממכה למדינה.

ניתן לחלק את תקופת שלטון בית אומייה לארבעה חלקים:

  • בתחילה שלטה שושלתם של מעאויה ובני אבו סופיאן (661 עד 684), הכוללת אותו, את בנו ואת נכדו.
  • שלטונו של מרואן הראשון מסמן את העברת הכוח בתוך בית אומייה לבני חכם, שושלת הכוללת את מרואן עצמו, בנו ונכדיו.
  • תקופה רצופת מאבקי כוח בתוך שושלת מרואן בין ניניו, החלה עם שלטונו של אל וואליד השני (743-744).
  • לאחר נפילת שלטון בית אומייה מדמשק, התקופה הרביעית מאופיינת בשלטון אמירי בית אומייה באנדלוסיה שבספרד.
כיפת הסלע בירושלים - הוקמה בימי שושלת בני אומייה

בתחילה היה מעאויה נציב בסוריה תחת הח'ליף השלישי, עות'מאן. אחר רצח עות'מאן בידי מי שזוהו כחסידי עלי בן אבי טאלב מבני שבט האשם, הוכתר עלי תחתיו. האומיים התנגדו לעלייתו של עלי ההאשמי לשלטון, מה שעלול היה לפגוע בכוחם, כפי שקרה בימי מוחמד. כשמועאויה מרד בעלי, האחרון לא יכול היה לנצל את האידאולוגיה הדתית להגנתו, כפי שעשה הנביא בשעתו מאחר ששבט אומייה כבר התאסלם. כיוון שאוצר המדינה המוסלמית הוחזק אז בידי בית אומייה, נוצל כוחם הכלכלי לצורך גיוס חיילים והרחבת כוחם הצבאי. השפעתם הקודמת סייעה לאומיים לצרף למחנם שבטים רבים (לימים, רובם ככולם יהפכו לסונים). כך הצליח מועאויה לבסס שלטונו ולהקים את המדינה האומיית. שבט האשם ושבטים ערבים אחרים, בעיקר בעיראק (האזור המתחרה לסוריה, מרכז שלטונם של האומיים), התלכדו סביב צאצאי עלי וניסו להשיב את שבט האשם לשלטון תוך ניצול דמותו הדתית של הנביא ושל עלי במלחמתם נגד בית אומייה. השלטון האומיי הפעיל את מדיניות ההתנקשויות בבכירי מנהיגי שבט האשם (מהם יצאו מאוחר יותר האמאמים השיעים). ב-657 התעמתו שני הצדדים בקרב צפין. הפנייה לבוררות עוררה על עלי את חמת חלק מחייליו, שטענו כי ההכרעה יכולה להינתן רק על ידי האל עצמו; בהמשך הם פרשו והקימו את הכת הראשונה בתולדות האסלאם - הח'וארג'. אנשי עלי ובית אומייה התעמתו פעם נוספת ב-658 ואף שידו של עלי הייתה על העליונה, גם קרב זה לא הכריע סופית מי יהיה הח'ליף המוסכם על כל המוסלמים. ברם, עם רציחתו של עלי ב-661 בידי איש כת הח'וארג', מועאויה הכריז על עצמו כח'ליף האימפריה המוסלמית כולה. עלייתו לשלטון של מועאויה מסמנת את קץ שלטון ארבעת "הח'ליפים הצדיקים", שמרכז שלטונם היה מהערים הקדושות מכה ומדינה, ואת מעבר מרכז האומה המוסלמית לאזור הסהר הפורה.

במשך כל תקופת שלטונו סבל בית אומיה מהיעדר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף מועאויה אבן אבו סופיאן התאסלם, יחד עם אביו אבו סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא, הרבה אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות: המוהאג'רון, הקבוצה שברחה עם מוחמד ממכה לאל מדינה בשנת ההג'רה (622), והאנצאר - תושבי אל מדינה, שסייעו למוחמד והמוהאג'ירון). גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס שאיכלסו הרבה יותר מאמינים מסוריה, ראו עצמן כמחוזות כבושים בידי מיעוט; אי נחת זאת גרמה למרידות אזוריות רבות עד שלבסוף, ב-750 הודחה השושלת האומיית מן השלטון במזרח התיכון.

כעבור זמן התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח, בקרב הזב (750), בו נרצחו רוב בני שבט אומייה בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה. אמיר מבני בית אומייה, עבד א-רחמן, נמלט מחרבם של העבאסים לספרד (דרך צפון אפריקה), כבש את קורדובה, וייסד שם שושלת בית אומייה חדשה, ששלט בממלכה המוסלמית בספרד במשך כ-300 שנה, עד 1031.

קשרי החוץ של הח'ליפות האומיית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות האומיית הייתה אוטרקית כמעט לחלוטין. בניגוד לקשריה עם המזרח, במשך כל תקופת שלטונה לא נוצרו קשרי מסחר או דיפלומטיה בינה לבין העולם המערבי.

בצפון קיימה הממלכה מלחמת התשה מתמדת במחוזות ההרריים של אנטליה כנגד הביזנטים. עם שאר שליטי אירופה הנוצרית - המרובינגים הקרולינגים והלומברדים, לא התקיימו מגעים, מלבד פשיטות ימיות אקראיות.

במזרח קיימה הממלכה קשרים כלכליים עם עמים ומדינות ששכנו לאורך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, כמו סנד (היום בפקיסטן), זנזיבר, אינדונזיה ואפילו סין. מסעות אלו היוו השראה לאגדות סינבד המלח. לעומת קשרי מסחר ימיים עם המזרח, פסק הסחר היבשתי עם המזרח בדרך המשי, בעקבות פלישת השבטים הטורקיים ממרכז אסיה.

בית אומייה היה הראשון שהתייחס לארץ ישראל כאל מחוז. מועאויה עצמו הוכתר בירושלים ושם נשבעו לו אמונים. ארץ ישראל נקראה בשם ג'ונד (מחוז) פלסטין, יריחו שוקמה והפכה לעיר חורף, ונבנה בה ארמון הישאם; גם רמלה, על אם הדרך מיפו לירושלים, הוקמה כעיר חדשה והפכה לבירת המחוז.

כלכלה ומסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית אומייה טבעו מטבעות מוסלמים, היינו מטבעות שלא נשאו דיוקן אלא כיתוב בלבד. היו להם קשרי מסחר וכסף בדרום עם השבטים הנובים שבדרום מצרים. אלו באו לידי ביטוי בעיקר בסחר עבדים אפריקאים ויצוא מזון.

בית אומייה בנו ארבעה ארמונות באזור בו שוכן כיום הגן הארכאולוגי ירושלים, את מסגד עומר, את מסגד אל-אקצא ואת מקדש כיפת הסלע בירושלים, וכן את המסגד האומיי בדמשק, את חאן אל-מיניה על שפת הכנרת, את המסגד הלבן ברמלה וכן את דאר אל חכמה (دار لحكمة), "בית החכמים" וארמון הישאם ביריחו.

השליטים מבית אומייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת היוחסין של בית אומייה

הח'ליפים מבית אומייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון
  • מועאויה הראשון בן אבּו סופיאן, 661-680, מייסד השושלת.
  • יזיד הראשון בן מועאויה הראשון, 680-683 - הרג את חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בקרב כרבלא; זכור על ידי השיעים כשליט חלש אופי ואכזר.
  • מועאויה השני בן יזיד הראשון, 683-684, שלט רק ארבעה חודשים לפני שנפטר.
  • מרואן הראשון בן אל-חכּם, 684-685.
  • עבד אל-מלכ בן מרואן הראשון, 685-705, נחשב לשליט מלומד ומוצלח.
  • אל-וליד הראשון בן עבּד אל-מלכּ, 705-715, הרחיב את גבולות האימפריה.
  • סולימאן בן עבּד אל-מלכּ, 715-717, אחיו הצעיר של אל וואליד הראשון, הח'ליף היחיד שקבע את מושבו ברמלה.
  • עומר אבן עבד אל-עזיז בן עבּד אל-עזיז, 717-720, מונה בידי סולימאן לתפקיד אף על פי שלא היה בנו, בשל כישוריו והשכלתו. על אף שלטונו הקצר נחשב במסורת האיסלמית לאחד מטובי הח'ליפים, שני רק לארבעת הח'ליפים הראשונים (שלא היו מבית אומיה).
  • יזיד השני בן עבּד אל-מלכּ, 720-724, בן דודו של עומר. בתקופתו החלה מלחמת האזרחים עם בני בית עבאס.
  • הישאם בן עבּד אל-מלכּ, 724-743, אחיו של וליד הראשון.
  • אל-וליד השני בן יזיד השני, 743-744, אחיינו של הישאם. עלייתו לשלטון נתקלה בהתנגדות רבה בשל המוניטין שיצאו לו כמי שחי חיים לא מוסריים. נרצח ב-16 באפריל 744.
  • יזיד השלישי בן אל-וליד הראשון, 744, אחיינו של וליד השני. שלט במשך כחצי שנה בלבד, עד מותו. זכה לכינוי "יזיד הגרוע", בין השאר בשל סירובו להעלות את שכר החיילים בצבא בהתאם להבטחת קודמו.
  • אבראהים אבן אל-וליד, 744, אחיו של יזיד השלישי, שלט זמן קצר בלבד, ויתר על הכהונה ונמלט בשל חששו מאויביו הפוליטיים.
  • מרואן השני בן מוחמד, 744-750, בן דודו של אבראהים. ירש אימפריה מתפרקת, והפסיד לבית עבאס בקרב הזב, בו נהרגו מעל 300 מבני בית אומיה.

אמירים מבית אומייה בקורדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון

ח'ליפים מבית אומייה בקורדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית אומיה בוויקישיתוף