הדרך ההיסטורית יפו–ירושלים

בית המכס העות'מאני בנמל יפו 1887

דרך יפו-ירושלים (דרך ירושלים ההיסטורית, דרך עולי הרגל) היא דרך עתיקה בארץ ישראל המקשרת בין נמל יפו (שהיה שער הכניסה הראשי לארץ ישראל מימי קדם ועד הקמת נמל חיפה ב-1933) דרך השפלה והרי יהודה ועד לשער יפו שבעיר העתיקה של ירושלים. הדרך שימשה את עולי הרגל היהודים, מקיימי מצוות הזיארה המוסלמים ואת התיירות צליינית לארץ ישראל וזאת לצד שימוש מסחרי וצבאי. חנוכת מסילת הרכבת יפו-ירושלים ב-1892 הפכה את הרכבת לאמצעי התחבורה המועדף על העולים לירושלים על פני מסע בעגלות על דרך שנסללה רק במחצית השנייה של המאה ה־19. מתקופת המנדט ידוע ככביש תל אביב-ירושלים, כיום חלקו המערבי של כביש 1.

העת העתיקה

דרך יפו–אמאוס–ירושלים בנתיב יפו–רמלה (כביש 44)–לטרון (אמאוס)–שער הגיא–אבו גוש–ירושלים נסללה בתקופה הרומית בארץ ישראל ושימשה כדרך סלולה לירושלים, לצד דרך מעלה בית חורון (כביש 443) הצפונית, ודרך אשקלון–עמק האלה–בית לחם הדרומית שעלתה מעמק האלה בתוואי הנוכחי של כביש 375. לצד הדרך שנסללה בתקופה הרומית נבנו מבצרים לשמירה ששרידיהם נמצאו בחורבת מצד ובקסטל. בתקופות שונות עברה הדרך מעט מצפון לשער הגיא בתוואי נחל אילן (דרך דיפנבייקר).

בשונה מימינו, בתקופות שונות הייתה דרך מעלה בית חורון הדרך הראשית לירושלים, מאחר שזו הייתה נוחה יותר לנסיעה, אגב טיפוס מתון, וללא צורך בחציית נחל שורק. מנגד, תוואי כביש 1 קצר יותר מדרך מעלה בית חורון. נראה שהפך עם הימים לדרך עיקרית ומשמעותית עקב רצון הצליינים הנוצרים לעבור בדרכם באמאוס ניקופוליס, אתר צליינות חשוב בדרך לירושלים (הנמצא בפארק קנדה בסמוך ללטרון)^{[דרוש מקור]}.

כביש רמלה-ירושלים שב ונסלל בימי שלטון הח'ליפים האומיים במאה ה-8 בתוואי הדרך הרומית אך הוא השתבש ונהרס ורק אבני מיל אחדות ועליהן כתובות ערביות שימשו עדות לבנייתו.

בתקופה הצלבנית נבנו בסביבות הדרך מבצרים ומבני שמירה, ששרידיהם נמצאים עד היום בלטרון, הקסטל, עין חמד וצובה.

עם השנים והעדר התחזוקה הלך והתדרדר מצב הדרך, ועד אמצע המאה ה־19 הייתה התנועה בדרך אפשרית רק באמצעות רכיבה על בעלי חיים.

במאה ה־19

בראשית המאה ה־19 תוארה דרך זו כדרך שבה משתמשים בעיקר נוסעים, בעוד שיירות משא העדיפו את מעלה בית חורון הנוח יותר לתנועה, אך מסלולו ארוך יותר. הנסיעה בתוואי הדרך באמצעות רכיבה על בעלי חיים ארכה כ־13 שעות בעלייה, כאשר הנסיעה פוצלה על פי רוב ליום וחצי, ורמלה נבחרה בדרך כלל כמקום לינה באמצע הדרך בין יפו לירושלים. בירידה הייתה הדרך מתקצרת בשעתיים. מלבד התוואי הקשה הייתה הדרך מסוכנת עקב שודדים תושבי הכפרים ששדדו את עוברי הדרך, או שליטים מקומיים שגבו דמי חסות, מלבד מס מעבר שנגבה במספר מקומות עבור השלטון הטורקי. עקב כך היה צורך באבטחה חמושה בצמוד לשיירות הנוסעים. הכפר אבו גוש התפרסם בגביית דמי חסות מהעוברים בדרך, ועל רקע זה אף הוגלה ראש הכפר ב־1846.

בסוף שנות ה־50 של המאה ה־19 הוחל בשיפוץ הדרך על ידי סוראייה פחה והמהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי שעבד בשירותו. לאורך התוואי מיפו לירושלים נבנו 17 מצדיות בהם שהו פרשים טורקיים שנועדו לסייע באבטחת הדרך. מצדיות אלו פעלו עד תחילת העשור האחרון של המאה ה־19, אז השתפר מצב הביטחון בדרכים.

בין השנים 1867–1869 נסללה הדרך מחדש כדרך עפר והוכשרה למעבר עגלות, על רקע הגידול בתיירות הצליינית שבא עקב משטר הקפיטולציות ושיפור מעמדה של האוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל. הפקודה לסלילת הדרך הוצאה על ידי הסולטאן עבד אל־עזיז, והסלילה נעשתה במימון השלטון יחד עם עבודת כפייה של תושבי הכפרים בסמוך לדרך. הדרך נסללה באיכות נמוכה, ועל כן נדרשו פעולות תחזוקה שוטפת זמן קצר לאחר סיום סלילת הדרך. הנסיעה בדרך ארכה כ־10 שעות. אחד הנוסעים הראשונים בעגלה בדרך החדשה היה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, שביקר בארץ ב־1869. סלילת הדרך פתחה תקופה של תחרות בין משכירי בעלי חיים לרכיבה ובין בעלי עגלות, אך בהדרגה דחקו בעלי העגלות את משכירי בעלי החיים, למעט בתחום המשא שם נשמרה העדיפות של הגמל כבהמת משא.

זמן הנסיעה בעגלה מיפו לירושלים היה נמשך כיום וחצי על פי רוב, כאשר תחנות בדרך היו ברמלה, לטרון (מלון המכבים), שער הגיא ובמוצא. מטעמי אבטחה, היו מספר עגלות נוסעות בשיירה. בדרך נגבה מס מעבר, שנגבה על ידי גובה מיוחד שקנה את תפקידו בחכירה. מס המעבר היה דיפרנציאלי לפי אמצעי התחבורה (מחמור ועד עגלה). המס נגבה ב־4 מקומות – ביפו, רמלה, שער הגיא וירושלים. ב־1873 נבנה ח'אן בשער הגיא לטובת הנוסעים. הלינה בח'אן הייתה ללא תשלום, אך כל נוסע היה מחויב לרכוש כוס קפה במקום, ובדרך כלל, הנוסעים היו מחליפים שם את הסוסים העייפים שלהם בסוסים רעננים של הח'אן. הלינה בח'אן החליפה את הלינה ברמלה שהייתה מקובלת עד אז, כאשר בח'אן זה התחרה גם מלון המכבים בלטרון. נקודת הריכוז של העגלות בקו יפו-ירושלים הייתה בשער יפו, שהפך לתחנה המרכזית הראשונה של ירושלים.

מאז סלילתה ועד ימינו הפכה דרך זו לדרך הראשית לירושלים. סמוך לזמן סלילת הדרך נבנה קו טלגרף שעבר בסמוך לה, קו שחיבר את ירושלים עם יפו, ומשם אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

התוואי המקורי של הדרך שנסללה יצא מיפו בתוואי כביש 44 של ימינו, ועבר דרך יאזור, בית דג'אן, סאפריה, סרפנד ורמלה. מרמלה המשיכה הדרך בתוואי כביש 424 דרך אל-קובאב ולטרון. חלק זה של הדרך מבוסס במלואו על הדרך הרומית יפו–אמאוס ניקופוליס. מלטרון נכנסה הדרך לתוך נחל נחשון (ואדי עלי) דרך דיר איוב (שער הגיא) עד סאריס (שואבה) (חלק זה עובר בתוואי שונה מהדרך הרומית, שעלתה לאזור שואבה דרך נחל אילן הצפוני יותר). מסאריס עברה הדרך על השלוחה הצפונית של נחל כסלון עד אבו גוש. בהמשכה חצתה הדרך את חלקו העליון של נחל כסלון, עלתה לרכס הקסטל, וירדה לאפיקו של נחל שורק עד קאלוניה (מוצא) בקטע דרך תלול ומעוקל שכונה מאוחר יותר "שבע האחיות". מקאלוניא עלתה הדרך בתלילות במעלה רומאים (חלק נוסף של התוואי הרומי העתיק) לאזור גבעת שאול של ימינו, והמשיכה ברחוב יפו עד לשער יפו.

תוואי דרך זה מכיל שני קטעים קשים מבחינה טופוגרפית – החלק הראשון הוא קטע הדרך העובר בנחל נחשון משער הגיא עד שואבה, במהלכו עולה הדרך כ־400 מטרים לאורך כשישה קילומטרים. מלבד המעלה הקשה, קטע זה הוא גם המסוכן ביותר מבחינה ביטחונית היות שהדרך עוברת בתוואי נחל עמוק, כאשר משני צדדיו מתנשאים בגובה ניכר שלוחת משלטים ושלוחת שיירות השולטים על הדרך המתפתלת למרגלותיהם, דבר שהיווה סיכון ביטחוני שבא לידי ביטוי בתקופת המרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות בשיירות לירושלים. קטע הדרך השני הוא חציית אפיק נחל שורק באזור מוצא, קטע בו ישנה עליה תלולה לכיוון מבשרת ציון והקסטל, כאשר הנסיעה היא לכיוון מערב, ועליה תלולה לאזור גבעת שאול במעלה רומאים, כאשר הנסיעה היא לצד מזרח.

במהלך השנים נוספו קטעים עוקפים לחלקים קשים בחלק המזרחי של הדרך. כך למשל עוד לפני 1890 נסלל התוואי הנוכחי החולף מצפון להר המנוחות והר תמיר בשיפוע נוח יותר, כתחליף לעלייה התלולה של מעלה רומאים. בתקופת המנדט הבריטי, החל מ־1925 הוחל בזיפות הדרך והפיכתה מדרך עפר לכביש. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוחלף קטע הדרך המפותל של שבע האחיות בקטע התוואי הנוכחי העוקף אותו מצפון.

סלילת מסילת הרכבת יפו–ירושלים ב־1892 פגעה באופן משמעותי בהיקף התנועה בדרך, היות שזמן הנסיעה ברכבת היה שליש מזמן הנסיעה בעגלות, והנסיעה ברכבת הייתה נוחה יותר.

תחנות עולי הרגל

בתוך החומות

נמל יפו. על קו המים בקדמת התמונה בית המכס המנדטורי בנמל ביפו, שנבנה על חורבות בית המכס העות'מאני, בשעריהם נכנסו העליות ועולי הרגל. נהרס ב-2020. מעליו כנסיית פטרוס הקדוש (יפו) אבן דרך בצליינות הנוצרית

תחנתם הראשונה של הבאים בשערי הנמל הייתה בית המכס. משסיימו את ההסגר בקרנטינה פנו לבתי התפילה, היהודים לבית הכנסת לעולי לוב, הנוצרים לכנסיית פטרוס הקדוש ובית שמעון הבורסקאי והמוסלמים למסגד מחמודיה. בזמן שהותם בתוך העיר העתיקה לנו הבאים באכסניות העיר, היהודים בבית אג'ימן ולקראת סוף המאה ה-19 בחאן מנולי מחוץ לחומות.

מחוץ לחומות

בפינה הימנית התחתונה שער ירושלים בחומות יפו

חאן מנולי ברחוב בית אשל של ימינו

הדרך יצאה משער ירושלים בחומת יפו העתיקה בסמוך אל כיכר השעון של היום ומשם נמשכה הדרך ברחוב עולי ציון (כיום האזור שבו נמצא שוק הפישפשים) אז הגיעו ללב האזור המסחרי מחוץ לחומות, חאן מנולי, מרכז פוליטי וציבורי של היישוב היהודי ביפו בעת החדשה ממנו יצאו השיירות אל המושבות. משם חצתה הדרך את כיכר עיריית יפו בפינת שדרות ירושלים אל דרך בן-צבי (כביש 44) של ימינו, הירוו את צמאונם וצמאון הבהמות בסביל אבו נבוט והמשיכו דרך הסכנאת והפרדסים ממזרח ליפו על גבול הכפרים יזור ובית דג'אן, היכן שעוברת היום דרך השבעה. משם המשיכה דרך בית דגן אל גבול הערים רמלה ולוד עד לאזור שעל יד מחלף נשרים של ימינו. לאחר מכן המשיכה הדרך בתוואי של כביש 424 לאזור מחלף לטרון ומשם המשיכה על תוואי כביש מספר 1 אל שער הגיא שעובר בערוץ נחל נחשון, עד לכניסה המערבית של ירושלים של ימינו. משם המשיכה הדרך ברחוב יפו עד לשער יפו.

אתרים היסטוריים לאורך הדרך

• 
  סביל אבו נבוט באבו כביר
• 
  מצודת המישור הצלבנית באזור
• 
  אנדרטת שבעת הנוטרים באזור
• 
  בית הקרן הקיימת על יד בית דגן ב-1948
• 
  המצדית העות'מאנית במחלף השבעה
• 
  משטרת לטרון
• 
  מלון המכבים בלטרון
• 
  חאן שער הגיא
• 
  המצדית העות'מאנית בשער הגיא
• 
  משטרת אבו גוש

ראו גם

• עלייה לארץ ישראל
• תיירות צליינית לארץ ישראל
• הדרכים הרומיות בארץ ישראל
• דרך עזה (יפו)
• הדרך ההיסטורית יפו-שכם

לקריאה נוספת

• זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, 1975, (ואדי עלי) עמודים 7949–7952
• כל מקום ואתר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור והוצאת כרטא, תשל"ח 1978, עמוד 430
• מיכל הלוי-בר, מתווה לקריאת המשמעות התרבותית של "דרך עולי הרגל" מיפו לירושלים כמקרה מבחן, הטכניון, 2017

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הדרך ההיסטורית יפו–ירושלים בוויקישיתוף

• דב גביש ורחל קלינמן, "שער ירושלים בדרך הגיא", קתדרה 15, 1979, עמודים 3–20