חוסיין בן עלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השריף חוסיין בן עלי
דגל המרד הערבי מתנוסס מעל מצודת עקבה
שטר של דינר ירדני עליו מופיע דיוקנו של השריף חוסיין ואיור של המרד הערבי.

השריף חוסיין בן עלי בערבית: حسين بن علي (חֻסַין בן עלי) (1853-1931) שימש כשריף ואמיר של מכה בין 1908 ל־1917, בשנה זאת הכריז על עצמו כמלך חג'אז ומלך כל הערבים, וקיווה לקבל את הכרת בריטניה בתמורה למרד שינהיג נגד האימפריה העות'מאנית. בשנת 1924 הכריז על עצמו כח'ליף. בשנה זאת גם הובסו כוחותיו שבמכה על ידי המלך עבד אל-עזיז אל סעוד. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז, אך גם הלה נאלץ לברוח מחג'אז מפני משפחת סעוד.

היה ראש השושלת ההאשמית המלכותית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין בן עלי נולד באיסטנבול בסביבות 1853-1854 למשפחה שאבות-אבותיה שימשו מאז המאה ה-13 כמנהיגי הערים הקדושות מכה ומדינה - השריפים. בשנת 1856, בוא ביקר במכה את סבו מוחמד, שהחל לכהן בשנית כשריף. לאחר מות אביו עלי הוא עבר למכה לחיות עם דודו‏[1].

בשנת 1893 הוא נקרא חזרה לאיסטנבול, לאחר שהגיעו שמועות לסולטן שחוסיין בן עלי מחזיק בדעות מסוכנות‏[2]. בנובמבר 1908 מונה בידי השולטן עבדול חמיד השני לשריף ואמיר של מכה. על פי חלק מהמקורות, הגם שהשולטן לא בטח בחוסיין בן עלי, הוא העדיף אותו על פני המועמד האחר, שנחשב מקורב לטורקים הצעירים והצליח להעביר את המינוי שלו לשריף‏[3]. על פי מקורות אחרים, כולל ספרו של לורנס איש ערב[4], מונה חוסיין בן עלי לשריף על פי דרישות הטורקים הצעירים למרות מחאותיו של הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני[5].

לאחר הצטרפות האימפריה העותמאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, נקט חוסיין בן עלי בטקטיקת השהיה אל מול הלחצים עליו לסייע בגיוס הבדואים לעזרת האימפריה, בעת שהתלבט באיזה צד לתמוך‏[6]. בשנת 1916, עם התעצמות מלחמת העולם הראשונה בזירת המזרח התיכון, כרת השריף חוסיין ברית עם בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית. בתמורה למרידתו בטורקים, הידועה בכינויה "המרד הגדול במדבר", הובטחה לשריף חוסיין השליטה באזורים שישוחררו על ידי בעלות הברית. חשיבותו של המרד הערבי במדבר בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את הממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף-על-פי שכוחות ערביים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח-תיכונית היו זניחות ביחס למאמץ הבריטי.

לאחר המלחמה, הומלך חוסיין כמלך על ערב הסעודית ובניו הומלכו על עבר הירדן ועיראק. למרות עליית קרנה של השושלת ההאשמית ברחבי הסהר הפורה אחרי מלחמת העולם הראשונה, חצי האי ערב היה עדיין מפולג ושבטי וחוסיין התקשה לשמר את שלטונו. למשפחת סעוד היתה היסטוריה ארוכה של סכסוך עם המשפחה ההאשמית עוד מימי הטורקים. הכרזתו של חוסיין בן עלי על עצמו כ"מלך כל הערבים" ולאחר מכן הכרזתו כח'ליף גרמה לחיכוך עם המשפחה הסעודית שראתה עצמה חופשית מכל שליטה. בתום מאבק בין השבטים הובס בשנת 1924 השריף חוסיין. עקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז ועבר מחג'אז לעקבה. בלחץ משפחת סעוד דרשו הבריטים מחוסיין לעזוב את עקבה‏[7], והוא עבר לקפריסין. בהמשך עבר חוסיין לעבר הירדן, שם שלט בנו האמיר עבדאללה הראשון. בשנת 1931 נפטר חוסיין בן עלי כאשר הוא נושא את התואר חסר המשמעות "הח'ליף של עמאן". מעמאן בה נפטר הובאה גופתו לירושלים, ונקברה בהלוויה טקסית על הר הבית.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריף חוסיין בן עלי נחשב ביחד עם בנו פייסל למייסד הלאומנות הפאן-ערבית. בראייה היסטורית אפשר לראות את השריף חוסיין כאבטיפוס למלכים רבים במזרח התיכון, ובייחוד בחצי האי ערב ובמפרץ הפרסי: שלטון אבסולוטי המשלב סמכויות דתיות וחילוניות, תלות רבה בסיוע מעצמות זרות, שימוש בתארים שאין להם אחיזה במציאות תוך כדי התרפקות על מסורות ערביות ואסלאמיות קדומות, וחוסר יכולת לצור מדינה מודרנית עם הפרדה בין הקופה הציבורית לפרטית.

ד"ר נסים מלול הביא מספר סיבות לאובדן שלטונו של חוסיין בערב‏[8]:

  • הסתמכותו על מינויים של אפנדים מסוריה וארץ ישראל לשריו במקום למנות לתפקידים הבכירים את בני ארצו
  • חקיקת חוקים דתיים של הריגת נואפים, מאסר שותי יין וקטיעת ידי גנבים
  • השתת מיסים על נתינים זרים שבאו לשם מסחר, שהרגיזו את המעצמות הזרות
  • האדרת שמו המוגזמת שהרגיזה את בני ארצו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Joshua Teitelbaum, The Rise and Fall of the Hashimite Kingdom of Arabia, C. Hurst & Co. Publishers, 2001, page 37
  2. ^ Joshua Teitelbaum, The Rise and Fall of the Hashimite Kingdom of Arabia, C. Hurst & Co. Publishers, 2001, page 38
  3. ^ Timothy J. Paris, Britain, the Hashemites and Arab Rule: The Sherifian Solution, page 36
  4. ^ T. E. Lawrence, Seven Pillars Of Wisdom
  5. ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140
  6. ^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141
  7. ^ גירוש המלך חוסין מעציון גבר, דואר היום, 14 ביוני 1925
    ההתראה האחרונה למלך חוסין, דואר היום, 19 ביוני 1925
  8. ^ נסים מלולגלות חוסין, דואר היום, 2 ביולי 1925