שריפת הרייכסטאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרייכסטאג בזמן השריפה
החלון שדרכו נכנס לכאורה מרינוס ואן דר לובה לבניין

שריפת הרייכסטאג, שאירעה בערבו של 27 בפברואר 1933, הייתה אירוע מכונן בהתבססות המפלגה הנאצית בשלטון בגרמניה. המשטר הנאצי החדש מיהר לנצל את האירוע על מנת להיפטר ממתנגדיו, ולבסס שלטון עריצות אנטי-דמוקרטי, תוך שהוא מתנער משרידי חוקת הרפובליקה של ויימאר.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 21:14 של ליל ה-27 בפברואר 1933, פחות מחודש לאחר מינויו של אדולף היטלר לקאנצלר, ושבוע לפני הבחירות הכלליות שעמדו להתקיים במדינה, התקבלה הודעה בתחנת מכבי האש בברלין על כך שבניין הרייכסטאג עולה בלהבות. האש נראתה מתפשטת מכמה מוקדים, ועד להגעת הכבאים והשוטרים, הביא פיצוץ עז להריסת אולם המליאה. השוטרים מצאו בחצר המבנה בחור הולנדי צעיר מבולבל וחצי ערום בשם מרינוס ואן דר לובה.

ואן דר לובה, קומוניסט מובטל שהגיע לגרמניה במטרה למחות על עליית הנאצים לשלטון, נחקר במקום ולטענת המשטרה הודה שהצית את הבניין בכוונה לעורר מרד פועלים כנגד הנאצים. בחקירתו בעינויים הודה שוב בהצתת הבניין, אולם הכחיש כי פעל כחלק מקשר קומוניסטי. למרות זאת, מיהר הרמן גרינג להודיע להיטלר ולראשי המדינה שהגיעו למקום שמדובר בקשר קומוניסטי, וציווה לאסור את ראשי המפלגה הקומוניסטית בגרמניה.

היטלר הכריז על מצב חירום, ושכנע את הנשיא פאול פון הינדנבורג לחתום למחרת על מה שכונה "צו שריפת הרייכסטאג" למען "הגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים", אשר ביטל שבעה סעיפים בחוקת רפובליקת ויימאר, ונתן לממשלה אפשרות לפגוע בחופש האישי, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בחופש ההתארגנות, ובזכות לפרטיות, כמו גם לערוך חיפושים, להחרים רכוש, ולהטיל עונש מוות על שורה ארוכה של פשעים. כ-4,000 איש נתפסו בגל מעצרים, רובם קומוניסטים, אך חלקם מנהיגים סוציאל־דמוקרטים וליברלים. בין העצורים היו גם חברי פרלמנט, למרות החסינות הפרלמנטרית שלהם. בין העצורים היה גם הנס ליטן, עורך דין גרמני ממוצא יהודי שייצג קורבנות של המפלגה הנאצית, שאדולף היטלר ראה בו אויב נפש.

הבחירות התקיימו כמתוכנן ב-5 במרץ, כאשר רוב מנהיגי המפלגה הקומוניסטית היו במאסר, וכאשר צווי החירום מנעו מרוב המפלגות, למעט המפלגה הנאצית ובעלי בריתה, גישה לאמצעי התקשורת. למרות זאת, הנאצים לא זכו לרוב מוחלט, אלא רק ל-44 אחוזים מהקולות, בעוד המפלגה הקומוניסטית זכתה ל-8 אחוזים בלבד, על אף שהוצאה אל מחוץ לחוק. לאחר מסע לחצים כבד וסילוק הקומוניסטים, אישר הרייכסטאג ב-23 במרץ, ברוב גדול ותוך התנגדות של הסוציאל־דמוקרטים בלבד, את חוק ההסמכה שהעניק לממשלה סמכויות דיקטטוריות.

במטרה להוכיח כביכול קשר קומוניסטי בינלאומי לשריפת הרייכסטאג, נעצרו בחודש מרץ שלושה קומוניסטים בולגרים: גאורגי דימיטרוב – לימים ראש ממשלת בולגריה, ואסיל טאנב, ובלאגוי פופוב. בין 21 בספטמבר ל-23 בדצמבר נערך בלייפציג משפט לוואן דר לובה, לארנסט טורגלר, מנהיג הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, שהסגיר את עצמו ב-28 בפברואר, ולשלושת הקומוניסטים הבולגרים. המשפט, שציפו שתהיה בו הרשעה קלה ומהירה, שודר ברדיו וזכה לפרסום רב. אולם בגלל שאננות התביעה ודבקות השופטים בכללי בית הדין הקיסרי הגרמני, המשפט גרם למבוכה רבה לשלטונות. דימיטרוב, שייצג את עצמו, חשף סתירות בעדויות, שם את התביעה ועדיה ללעג, והוצא פעמים רבות על ידי השופטים מאולם המשפט. כאשר חקר את גרינג בחקירה נגדית, הוצא שוב מהאולם תוך כדי שצעק לגרינג "האם אתה מפחד משאלתי?". גרינג התפרץ עליו וצעק: "חכה שאתפוס אותך מחוץ לבית המשפט, נבלה!".

לבסוף רק ואן דר לובה נמצא אשם, והוצא להורג בעריפת ראשו ב-10 בינואר 1934, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-25. שאר הנאשמים זוכו מחוסר ראיות. טורגלר שוחרר, אך הוחזק במעצר בית, ולשלושת הבולגרים ניתן לצאת מגרמניה. המשפט הטיל על גרינג והנאצים צל כבד של חשד כי ידם הייתה בהצתת הרייכסטאג, אולם בשלב זה הם כבר היו מבוססים בשלטון. היטלר, שזעם על תוצאות המשפט, תבע שמעתה והלאה האשמות בבגידה יידונו רק בידי "בית הדין העממי" החדש שהקים, שבו השופטים יהיו חברי המפלגה הנאצית.

המשמעות ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות ההצתה המדויקות שרויות עד היום בערפל. רוב ההיסטוריונים מסכימים שוואן דר לובה אכן היה מעורב בהצתה, אולם נראה בלתי סביר שהצליח לבדו להכניס כמות גדולה של חומרים דליקים ולפזר אותם בנקודות רבות בבניין. סברה רווחת היא שהנאצים שכנעו אותו להצית את הבניין, אולם במקביל הטמינו חומרי תבערה נוספים בבניין ללא ידיעתו. ישנן עדויות כי חומרי הדלק הוטמנו על ידי אנשי SA בראשות קארל ארנסט במנהרה שקישרה את הרייכסטאג לבניין לשכתו של גרינג, שהיה יו"ר הבית. ארנסט עצמו, וכן עדים נוספים, נרצחו חודשים ספורים אחר כך.

במשפטי נירנברג העיד הגנרל פרנץ הלדר, ששימש במהלך חלק ניכר מן התקופה הנאצית כראש המטה הכללי של כוחות היבשה, כי ב-1942, בעת ארוחה חגיגית לכבוד יום הולדתו של היטלר, שמע את גרינג מתפרץ בעת שיחה בנושא בניין הרייכסטג וערכו האמנותי, וצועק: "האדם היחידי שבאמת מבין ברייכסטאג זה אני, כי אני הצתתי אותו". גרינג הכחיש את הדברים בעת המשפט, בטענה שהשריפה גרמה לו לאי נוחות רבה, שכן דיוני הפרלמנט הועברו לבניין הקרולאופר, וכי בלאו הכי היו לו סיבות מספיק טובות לרדוף את הקומוניסטים.

על אף הכחשות אלו, נראה כי הייתה זו שריפת הרייכסטאג, אשר סיפקה לנאצים את הנימוקים הדרושים להם לצורך חקיקת "חוקי חירום" מרחיקי לכת, וליצירת אווירה ציבורית הדרושה לביסוס המשטר. מבחינה זו, בין אם היו אלו הנאצים עצמם אשר יזמו וביצעו את השריפה, ובין אם היה זה ואן דר לובה, במעשה של אי שפיות, נופחה חשיבותו של שריפת הרייכסטג על ידי בעלי האינטרס, אנשי המפלגה הנאצית, הרבה מעבר לחשיבותו של המעשה (כפעילותו של אדם יחיד שאינו שפוי בדעתו) או לסכנה בפניה עמדו, כביכול, אזרחי גרמניה. כך הייתה שריפת הרייכסטג לנקודת ציון בהדרדרותה של גרמניה מדמוקרטיה ליברלית אל עבר דיקטטורה נאצית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]