בית חפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שחזור של בית חפור באותאוזן (Authausen) בגרמניה

בית חפוראנגלית: Pit house, בגרמנית: Grubenhaus) הוא מבנה החפור חלקית בקרקע ומכוסה בגג.[1] בנוסף להגנה ממזג אוויר קיצוני עשויים מבנים אלו לשמש גם לאחסון מזון (כמו מזווה או מרתף לאחסון מזון לחורף), ולפעילויות תרבותיות כמו לספר סיפורים, ריקודים, שירה וחגיגות. מילונים כלליים מתארים גם בית חפור כמחפורת או כמחפורת למחצה.

בארכאולוגיה מכונה בית חפור לעיתים קרובות כ"בניין שקוע" (Sunken featured building).[2] בתים חפורים מצויים במספר רב של תרבויות ברחבי העולם, כולל התושבים הקדומים של דרום-מערב ארצות הברית, תושבי הפואבלו הקדמונים, ובני תרבויות פרימונט ומגיון הקדמונים, הצ'רוקי, האינואיטים, תושבי הרמה, התושבים הארכאיים של ויומינג באמריקה הצפונית, אנגלו-סקסונים באירופה ובני תקופת ג'ומון ביפן. ייתכן שבתים חפורים של אנגלו-סקסונים שימשו למטרות אחרת ולא למגורים.

בדרך כלל, כל מה שנותר מהבית החפור העתיק הוא חלל חפור באדמה והגומחות באדמה שבהם נקבעו במקור העמודים שתמכו בגג. במאה התשע-עשרה האמינו שרוב העמים הפרהיסטוריים חיו בבתים חפורים, אם כי מאז הוכח כי רבים מהמבנים שנחשבו כבתים היו למעשה בורות פרהיסטוריים לאחסון מזון או ששימשו למטרה אחרת.

מגורי עצמות הממותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגורי עצמות הממותה

המגורים החפורים העתיקים ביותר נתגלו במז'ריץ' (Межиріч) במרכז אוקראינה ב-1965. הבתים, שתוארכו לפני 15,000 שנים (התקופה הפלאוליתית העליונה), היו בנויים מעצמות ממותה. צורת הבסיס הייתה עגולה או סגלגלה בקוטר 3.7 עד 4.3 מטרים, כשעצמות הגפיים שימשו לקירות והעצמות השטוחות הקלות יותר שימשו לגג. משערים שעורות בעלי חיים נמתחו מעל החלק החיצוני לבידוד. במרכז כל מבנה מגורים היה מקום למדורה. קבוצות של בתים סודרו סביב מחנה בסיס, ובהם התגוררו משפחות או קרובי משפחה במשך שבועות או חודשים.[3]

אירופה של תחילת ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיצות של בתים חפורים מרוסטל בגרמניה ומסאסקס באנגליה
שחזור של בית חפור באתר שהיה קרוי "עולמו של בדה" (Bede's World), כיום "מוזיאון בדה", בג'ארו (Jarrow) בצפון-מזרח אנגליה, המוקדש לחייו ופועלו של בדה ונרביליס

בתים חפורים נבנו בחלקים רבים של צפון אירופה בין המאה ה-5 למאה ה-12 לספירה. בגרמניה הם מכונים Grubenhäuser, ובבריטניה grubhuts‏, grubhouses או מבנה שקוע.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים שהמבנים נבנו בתוך בור מלבני רדוד שעומקו היה שונה בין בית לבית (כשלעיתים הוא מעיד על מידת השימור של האתר). חלקם היו בעומק של 25 סנטימטרים, באורך 2 מטרים וברוחב 1.5 מטרים, בעוד שדוגמאות משנות ה-50 ואילך בכפר האנגלו-סקסוני וסט סטואו (West Stow Anglo-Saxon Village) באנגליה היו באורך 3.7–4.44 מטרים, ברוחב 2.72–3 מטרים ובעומק 0.58–0.97 מטרים. בתוך הבור הוצבו שני (אבל לעיתים 0, 4 או 6) עמודי עץ חסונים בבורות בכל צד של ציר האורך. כמה ארכאולוגים העלו השערה שמעל הבור הותקנה רצפת עץ צפה ושהחלל מתחת שימש כמחסן או כאמצעי לשלוט על לחות, אף שאחרים חולקים על כך, ומשערים כי לבית החפור לא היו כלל רצפות צפות. תקרה עם גמלונים שנתמכה על ידי עמודי עץ כיסתה את הבקתה, שככל הנראה לא כללה חלונות והייתה לה כניסה בודדת מצד אחד. חפירות בווסט סטואו בשנות ה-70 של המאה ה-20 חשפו עדות ללוחות עץ חרוכים, המרמזים על רצפה תלויה. נמצאו גם לעדויות לכירה, שנבנתה בקצה של הבור ונראה שהתמוטטה מטה כאשר המבנה שתמך בחלקים התלויים (ככל הנראה רצפה תלויה) הוסר ושגג בסגנון אוהל לא היה מעשי.

בדרך כלל משערים שבתים חפורים שימשו למגורים. עם זאת, השימושים בהם עשויים להיות מגוונים, במיוחד על בסיס אזורי. במערב אירופה הגודל הקטן שלהם, העובדה כי הם היו יכולים להימצא ליד מבנים אחרים, וממצאים קשורים של משקלות של נולים, גרמו להשערות שהמטרה שלהם הייתה ייעודית כדוגמת סככות לאריגה. באזורים הסלבוניים של מזרח אירופה היה הבתים החפורים גדולים יותר ולעיתים קרובות כללו אח. במרבית היישובים לא היו מבנים בגובה הקרקע.

יש שחזורים של בתים חפורים בכמה מוזיאונים פתוחים, כדוגמת "המרכז הארכאולוגי היצאקר" (Archäologisches Zentrum Hitzacker), "המוזיאון והפארק קלקריזה" (Museum und Park Kalkriese), "המוזיאון הארכאולוגי הפתוח אורלינגהאוזן" (Archäologische Freilichtmuseum Oerlinghausen) ו"המוזיאון הקלטי בהוכדורף" (Keltenmuseum Hochdorf).

באמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות פרהיסטוריות רבות נהגו להתגורר בבתים חפורים. בין התרבויות בדרום-מערב ארצות הברית שהתגוררו בבתים חפורים כלולים: תרבות פרימונט, פואבלו, אנסאזי, תרבות הוהוקם, ותרבות מגיון. מקבצים של בתים חפורים גדולים נחפרו בקולומביה הבריטית בקנדה, כדוגמת האתר הארכאולוגי קיטלי קריק (Keatley Creek Archaeological Site).

ברחבי אזור הפסיפיק נורת' וסט, היו הילידים נוהגים לנדוד במהלך הקיץ וליקטו מזון ומשאבים במקומות שונים על פי העונה והמסורת, אך בחורף שהו בבתי קבע חפורים תת-קרקעיים למחצה במקומות נמוכים יותר. החורף היה לעיתים קרובות הזמן היחיד שבו נפגשו משפחות - גם אם הן היו מאותו הכפר ומאותו השבט - והתכנסו במספר משתנה של מבנים לפני הגעתן של תחנות המסחר של האירופאים. לעיתים קרובות היו בתים אלה ממוקמים לאורך נהרות גדולים ויובלים כמו הקולומביה והפרייזר. מבנים אלו היו בדרך כלל עגולים וקטנים למדי וכוסו בשכבות של מחצלות מהמין Schoenoplectus acutus (מין קרוב או תת-מין של אגמון האגם הקרוי באנגלית Tule) כדי למנוע ממזג האוויר הקר לחדור פנימה ולשמור על החום. במרכז הגג היה חור לעשן ופנים המבנה, אף שהיה חם בחורף, הכיל עשן רב.[4]

שחזור של בית חפור בחורבות ה-Step House בפארק הלאומי מסה ורדה, ארצות הברית. מתחת לפני השטח נחפר בור, הגג עשוי עץ ובוץ נתמך בארבעה עמודים והכניסה הייתה דרך הפתח בגג.
אלו הם העתקים משוכפלים של בתים חפורים בחורבות פואבלו גרנדה (Pueblo Grande) בפיניקס באריזונה. הם מייצגים כיצד נראו בתים חפורים של תרבות הוהוקם לפני 1,000 שנים

במישורים הגדולים הצפוניים-מערביים ובאזור הרמה הסמוכה, שינויי האקלים וטמפרטורות קיצוניות ותנאי מזג אוויר קיצוניים הקשו על מגורים באותו מקום כל ימות השנה. קיצים חמים גרמו לבניית מבנים פשוטים של אוהלים המכוסים בעורות שהיו ניידים ואפשר היה לארוז אותם כדי לנוע. במשך חודשי החורף הקרים, היוו הבתים החפורים מקלט חם ומוגן ההכרחי להישרדות.[5]

דפוסים חוצי תרבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרישה גילמן (Patricia Gilman) מהמחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת אוקלהומה[6] ערכה מחקר השוואתי על בתים חפורים[7] תוך שימוש באטלס האתנוגרפי (Ethnographic Atlas) שהכין ג'ורג' מורדוק (George Murdock) ב-1967, ומצאה ש-82 מתוך 862 חברות המתועדות באטלס משתמשות בבתים חפורים כמגורים ראשיים או משניים.

כל 82 החברות, למעט שש, חיות צפונית לקו הרוחב 32° צפון, וארבע מתוך שש החברות שחיות דרומית לקו הרוחב 32° הן מאזורים גבוהים במזרח אפריקה, פרגוואי ומזרח ברזיל. החברה האחרונה הם היאמי (Yami) ששכנו באי קטן דרומית לטאיוואן.

בקבוצות שנדגמו היו תמיד שלושה אלמנטים משותפים:

  1. אקלים שאינו טרופי בתקופה שבה שוכנים במבנים החפורים.
  2. דפוס מגורים דו-עונתי לכל הפחות.
  3. הסתמכות על מזון אגור בתקופה שבה שוכנים במבנים החפורים.

גורמים אלו עשויים להיות קשורים לגורמים אחרים בחברה והנוכחות של חלק או כל שלושת האלמנטים בחברה אינה מחייבת בהכרח מגורים בבתים חפורים. עם זאת, שלושת האלמנטים היו קיימים בכל המקרים של משכן בבתים חפורים כפי שתועדו באטלס האתנוגרפי. דפוסים תרבותיים אחרים היו נפוצים, אבל לא היו קיימים בכל החברות. הדפוסים המשותפים האחרים הנפוצים כוללים: מגורים בבתים החפורים בתקופה הקרה, אוכלוסייה דלילה ומערכות כלכליות פוליטיות פשוטות.

המחקר מתבסס כמעט לחלוטין על מחקרים קודמים של חברות השוכנות בקווי רוחב צפוניים. התקופה של המגורים במבנה החפור היא בדרך כלל התקופה הקרה, קרוב לוודאי בשל היעילות התרמית שלהם. בין היתרונות של בתים חפורים: תכונת הבידוד של הקרקע, כמו גם צללית נמוכה המגינה עליהם מחשיפה לאובדן חום בשל הרוחות. מכיוון שפחות חום אובד מאשר ממבנים שעל פני הקרקע, נדרשת פחות אנרגיה לשמר טמפרטורה יציבה בתוך המבנה.

מתוך 82 החברות שבאטלס האתנוגרפי קיימים הערכות של גודל האוכלוסייה ב-50 חברות. מתוכן, ב-64% היו פחות מ-100 תושבים להתיישבות. רק ב-6% מהמקרים היו יות מ-400 תושבים להתיישבות. המקרים שבהם הייתה צפיפות האוכלוסייה הגבוהה ביותר היו שבטי האריקרה (Arikara) וההידטסה (Hidatsa) מהמישורים הגדולים של אמריקה הצפונית והקונסו (Konso) באתיופיה. גילמן מייחסת את ריכוזי האוכלוסייה הגדולים שבקרב בני האריקרה לזמינות של הביזון האמריקאי.

מגורים בבתים חפורים מקושרים בדרך כלל עם מערכות פוליטיות וכלכליות פשוטות. עבור 86% מהחברות דווח כי לא נתגלו שיכוב מעמדי או הבדלים חברתיים המבוססים על עושר שלא נצבר בירושה. עם זאת, כמה חברות שהתגוררו בבתים חפורים אופיינו על ידי רמת מורכבות של משטר צ'יף. במונחים של התארגנות כלכלית הייתה כלכלת 77% מהחברות ששכנו במבנים חפורים מבוססת על ליקוט וציד. מספר זה מהווה חלק גדול מכמות החברות, אבל אלמנט זה לא נחשב כמאפיין אוניברסלי עקבי כדוגמת ההתיישבות הדו-עונתית וההסתמכות על מזון אגור בתקופת המגורים במבנה החפור.

בחלק בשנה שבו התושבים לא התגוררו במבנים חפורים היו הפעילויות ממוקדות באגירת מזון לאחסון. בהסתמך על האטלס האתנוגרפי היו פעילויות אלו מבוססות על ציד, ליקוט או חקלאות.

בתים חפורים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהגדרות תקניות רבות של בתים חפורים נוטות לתאר אותם כמבנים "פרימטיביים" או "קדם-מודרניים", עדיין קיימות דוגמאות – יחד עם מבנים מאדמה נגוחה ומבנה מבאלות קש (straw-bale) – של אדריכלות אלגנטית ובת קיימא וטכנולוגיות עיצוב הפועלות בהרמוניה עם התכונות האקולוגיות והסביבתיות של המקום או האתר. בקנדה מסמלים בתים חפורים את הידע והנוהגים של הילידים המקומיים, הבונים עם הטבע ולא כנגדו.

אסם על מרתף עץ בגלורינגן בוואלה בשווייץ

דוגמה עכשווית וסמלית הוא בית חפור שנבנה ב-Unist'ot'en Camp, קהילה אוטונומית השוכנת על התוואי המוצע של צינור הנפט של השער לצפון (North Gateway Pipeline) לרוחב הטריטוריה המסורתית של שבט ה-Wet'suwet'en במרכז קולומביה הבריטית. הבית נבנה על ידי חברים מהשבט יחד עם פעילים ובני ברית החיים ביישוב. הבית הוא ביטוי לחלופות בינוי בנות קיימא.[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Farwell, R. Y. (1981), "Pit Houses: Prehistoric Energy Conservation?", El Palacio 87: 43–47 
  • Gilman, P. (1987), "Architecture as Artifact: Pit Structures and Pueblos in the American Southwest", American Antiquity 52: 538–564, doi:10.2307/281598 
  • Gonzalez, A. R. (1953), "Concerning the Existence of the Pit House in South America", American Antiquity 18: 271–272, doi:10.2307/277052 
  • Kano, T. & Segawa, K. (1956), An Illustrative Ethnography of Formosan Aborigines, Tokyo: Maruzen 
  • Smith, C. S. (2003), "Hunter-gatherer Mobility, Storage, and Houses in a Marginal Environment: an Example from the mid-Holocene of Wyoming", Journal of Anthropological Archaeology 22: 162–189, doi:10.1016/s0278-4165(03)00017-5 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית חפור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Pit house" in the online Merriam Webster's Dictionary
  2. ^ Dr Neil Faulkner, Hidden Treasure Fact Files
  3. ^ Hoffecker, John A Prehistory of the North: Human Settlement of the Higher Latitudes, Rutgers, 2005, ISBN 0-8135-3468-2
  4. ^ Lithic design and Technoloigical Organization in Housepit 1 of the S7istken Site, Middle Fraser Canyon, British Columbia By Matthew Mattes "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2016-03-15. 
  5. ^ Snow, Dean (2010). Archaeology of Native North America. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall. עמ' 261. ISBN 013615686X. 
  6. ^ Patricia Gilman
  7. ^ Patricia A. Gilman, Architecture as Artifact: Pit Structures and Pueblos in the American Southwest
  8. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2016-03-03.