בלוטות רוק

**בלוטות רוק**
	מערכת בלטות הרוק שבאדם, מערכת זו היא סימטרית וכפולה, לכן על כל בלוטה המופיעה בתיאור זה קיימת בלוטה נוספת
שיוך	בלוטה אקסוקרינית, lobular organ, particular anatomical entity
מיקום אנטומי	חלל הפה
תיאור ב	המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
מזהים
לטינית (TA98)	glandulae salivariae
טרמינולוגיה אנטומיקה	A05.1.02.002
TA2 (2019)	2798
FMA	9597
קוד MeSH	A03.556.500.760
מזהה MeSH	D012469
מערכת השפה הרפואית המאוחדת	C0036098

בלוטות הרוק הן בלוטות אקסוקריניות בגוף המייצרות רוק, שהוא נוזל השומר על לחות הפה וחלקים אחרים של מערכת העיכול. הוא גם מסייע לפירוק המזון כדי שיחליק, על ידי סיכוך, את ירידת המזון מהלוע אל הוושט וממנו אל הקיבה. החוקר הרוסי איוואן פבלוב (1849–1936) חקר את הגירויים הגורמים הפרשת מיצי העיכול, ובין השאר בלוטות הרוק. על עבודתו הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1904.

ישנם שלושה זוגות עיקריים של בלוטות רוק. בלוטות מֵיצַד האוזן (הפרוטידיות), הבלוטות התת-לסתיות (הסאב-מנדיבולרית) והבלוטות התת-לשוניות. ישנן גם בלוטות נוספות על הלשון, הלחיים, השפתיים, והחך.

מיקום הבלוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוטות מצד האוזן ממוקמות סמוך לאוזן, והן הגדולות שבבלוטות הרוק. הבלוטות התת-לשוניות נמצאות מתחת ללשון. הבלוטות התת-לסתיות נמצאות מתחת לענף הלסת התחתונה בזווית של הסנטר והן בצורת האות האנגלית U.

היסטולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגים של תאי אפיתל בבלוטות הרוק מפיקים ריר או הפרשות נסיוביות (מימיות). הבלוטות התת-לשוניות מייצרות הפרשות משני הסוגים אך בעיקר ריר, בעוד בלוטות מצד האוזן מפיקות הפרשות נסיוביות בלבד. הבלוטות התת-לסתיות מכילות גם הן את שני סוגי התאים, ומייצרות ריר ונסיוב.

פיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשת אלקטרוליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באונית הבלוטה הנסיובית נוצרת ההפרשה הראשונית של הרוק אשר דומה בהרכב האלקטרוליטים שלה לדם. הפרשה זו עשירה ביוני נתרן, כלור וביקרבונט, וכן מכילה עמילאז. תאי האפיתל המרכיבים את האונית קולטים מהדם, באמצעות העברה פעילה שניונית בקוטב הבסיסי של התא, יוני נתרן, כלור ואשלגן. בשלב השני יוצאים מן התאים הללו לחלל הבלוטה בפעפוע כלור וביקרבונט. המטען השלילי שיוצא מהתא גורם לפעפוע של נתרן מהנוזל הבין-תאי אל חלל הבלוטה, אשר גורר אחריו מים בעקבות הלחץ האוסמוטי שהוא יוצר בחלל זה.

כאשר ההפרשה הראשונית של הרוק מגיע אל צינור הבלוטה, יש פעפוע של נתרן וכלור אל תאי האפיתל. במקביל, יוצאים אשלגן וביקרבונט לחלל הבלוטה בהעברה פעילה שניונית. בניגוד לאזור האונית, בצינור הבלוטה תאי האפיתל מחוברים במצמתים, ולכן אין מעבר של יונים או של מים מהנוזל הבין-תאי לחלל הבלוטה או להפך. התוצר הסופי, הרוק, מכיל כ-140 מיליאוסמול נתרן לליטר, כ-100 מיליאוסמול כלור לליטר, מעל 20 מיליאוסמול ביקרבונט לליטר ופחות מ-5 מיליאוסמול אשלגן לליטר.

ככל שקצב הפרשת הרוק עולה, כך יהיו ברוק יותר נתרן, ביקרבונט וכלור, אך יהיה פחות אשלגן, והאוסמולריות של הרוק תגדל. זאת משום שרמת הספיגה חזרה של נתרן בצינור הבלוטה נשארת זהה, ולכן הפרשה מוגברת באונית תגרום לרמה גבוהה יותר בתוצר הסופי.

בקרה עצבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוטת הרוק מבוקרת על ידי בקרה עצבית אוטונומית, כאשר הן הזרוע הסימפתטית והן הזרוע הפאראסימפתטית מעוררות הפרשת רוק. רוב ההפרשה מתבצעת כתוצאה מרפלקס, ואילו הבקרה המרכזית מהמוח היא משנית. גירויים מעודדי הפרשה, דוגמת ריח וטעם פועלים על גרעיני הרוק של עצב הפנים ועצב הלשון והלוע, ואלה מפרישים אצטילכולין, אשר נקשר לקולטנים בבלוטות הרוק ומגביר את ההפרשה. גירויים מדכאי הפרשה, דוגמת פחד, שינה והתייבשות, פועלים על אותם גרעינים.

מחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת סיוגרן היא מחלה אוטואימונית התוקפת את בלוטות הרוק וגורמת לדלדול שלהן. דבר זה מוביל ליובש בפה ובעיניים ולרמת חומציות גבוהה בפה אשר גורמת נזק לשיניים (עששת) ולוושט, וכן לבעיות בליעה עקב סיכוך מופחת.

נגיף החזרת גורם לדלקת חדה בבלוטה.

חצצת בלוטות הרוק גורמת להתנפחות הבלוטה לאחר אכילה ואם הן לא מוצאות, הן יכולות לגרום לדלקות קשות של בלוטות אלה. בעבר היה נהוג ניתוח פתוח להוצאת האבנים שהיה כרוך בנזק לבלוטה ולפגיעה בעצב הפנים העובר בתוך בלוטת מיצד האוזן. בשנים האחרונות שוכללה הטכניקה האנדוסקופית המאפשרת הכנסת צינור דק בקוטר כ-0.6 ס"מ דרך צינור הניקוז של בלוטת מיצד האוזן (Stensen duct) או של הבלוטה התת-לסתית (Wharton duct) המשמש כמצלמה, תאורה ואמצעי ללכידת האבן והוצאתה, סקירה פנימית של צינורות הבלוטה, השארת תומכן (Stent) והחדרת אנטיביוטיקה. כל זאת בהרדמה מקומית.

סרטן בבלוטות הרוק הוא מחלה נדירה^[1]