בריטן נורמן איילנדר

**בריטן נורמן איילנדר**
**Britten-Norman BN-2 Islander**
	בריטן נורמן איילנדר
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס תצפית תובלה וקישור דו מנועי
ארץ ייצור	בריטניה
יצרן	בריטן נורמן
צוות	1 או 2
נוסעים	9
יחידות שיוצרו	1,280
משתמש ראשי	בליז
אורך	10.86 מטר
גובה	4.18 מטר
מוטת כנפיים	14.94 מטר
שטח כנפיים	30.2 מטר רבוע
משקל ריק	1,667 ק"ג
משקל המראה מרבי	2,994 ק"ג
מהירות מרבית	273 קמ"ש
טווח טיסה מרבי	1,400 ק"מ
סייג רום	4,024 מטר
	"ארמסטרונג סידלידאבל" מאמבה 100 טורבו-פרופ כפול בעל שתי יחידות הספק, 2,950 כ"ס כ"א

בריטן נורמן איילנדר (באנגלית: Britten-Norman BN-2 Islander) הוא דגם של מטוס נוסעים קל, דו מנועי. האיילנדר נבנה על ידי חברת בריטן נורמן. האיילנדר עדיין מיוצר והוא אחד מדגמי המטוסים המסחריים הנמכרים ביותר מעולם שיוצרו באירופה. למרות שתוכנן בשנות ה-60 של המאה ה-20, למעלה מ-750 מטוסים עדיין היו בשירות מפעילים מסחריים ברחבי העולם בתחילת המאה ה-21. הוא שימש במשך השנים גם כמטוס תובלה קלה עבור למעלה מ-30 חילות אוויר וכוחות צבאיים ברחבי העולם.

המטוס משמש לטיסה המסחרית הקצרה בעולם הנמשכת 53 שניות, טיסה שמחברת בין שני איים בארכיפלג אורקני שמצפון לסקוטלנד, ומחזיקה בשיא גינס^[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953, בריטן-נורמן הוקמה במטרה להסב ולהפעיל מטוסי ריסוס חקלאיים. בשנת 1963, החלה החברה לעבוד על פיתוח מה שיהפוך לאיילנדר, לאחר שחשה שיש דרישה למטוס פשוט וזול. המייסדים, ג'ון בריטן ודזמונד נורמן, הבחינו בצמיחה המהירה של תחום התעופה האזורית, והגיעו למסקנה שלקיבולת יש ערך גבוה יותר עבור מפעילים בתחום זה מאשר טווח או מהירות שיוט, לפיכך האיילנדר פותח בדגש על קיבולת המטען על פני שני התכונות הללו.

ב-13 ביוני 1965, האב הטיפוס הראשון ערך את טיסת הבכורה שלו, מופעל על ידי זוג מנועי בוכנה מדגם רולס רויס/קונטיננטל IO-360B; רק ארבעה ימים לאחר מכן, אב הטיפוס הוצג בסלון האווירי בפריז. ב-20 באוגוסט 1966, אב טיפוס שני ביצע את טיסת הבכורה שלו. ב-24 באפריל 1967 ביצע האיילנדר הראשון מייצור סדרתי את טיסת הבכורה שלו; הוא קיבל את אישור רשות התעופה הבריטנית באוגוסט 1967, וקיבל את אישור רשות התעופה הפדרלית של ארצות הברית בדצמבר 1967.

הייצור הראשוני של האיילנדר החל במפעל בריטן-נורמן בעיירה במברידג' באי וייט; עם זאת, תוך שנים ספורות החברה גילתה שהיא לא יכולה לייצר את המטוס בקצב מספק כדי לעמוד בביקוש מצד הלקוחות. כדי להרחיב את הייצור, נחתם הסכם עם חברת Intreprinderea de Reparatii Material Aeronautic (IRMA) (אנ') מרומניה, בתחילה להרכבת מטוסים בצורת ערכה, שנשלחה לאחר מכן לבריטניה להשלמה. באוגוסט 1969 ביצע האיילנדר הראשון בייצור רומני את הטיסה הראשונה שלו. IRMA הוכיחה את עצמה בייצור כלכלי ויעיל של המטוס, לעיתים בכמות של כ-30-40 מטוסים בשנה, ובסופו של דבר הפכה לאתר הייצור העיקרי של האיילנדר. ב-1977 קיבלה IRMA חוזה לייצור של 100 מטוסים נוספים; מנקודה זו ואילך, החברה ייצרה את כל מטוסים הבאים.

במאי 1970 נערכה טיסת הבכורה של גרסה צבאית של המטוס "בריטן נורמן דפנדר".

למרות ההצלחה המסחרית של האיילנדר, חברת בריטן-נורמן חוותה קשיים כלכליים בסוף שנות ה-60, שבסופו של דבר הוביאו את החברה לפשיטת רגל, באוקטובר 1971. הבעלות על החברה עברה אחר כך דרך מספר בעלים. קבוצת Fairey Aviation רכשה את בריטן-נורמן ב-1973. ב-1978 החברה נמכרה ל-Oerlikon-Bührle (בעליה של Pilatus Aircraft משוויץ, לכן חלק מהמטוסים שייצרו נקראים פילאטוס בריטן-נורמן איילנדר). ב-1998 Oerlikon-Bührle מכרה את החברה לחברת Litchfield Continental . חברה בשם B-N Group רכשה את הנכסים של בריטן-נורמן בשנת 2000.

בספטמבר 2023 הודיעה החברה כי ייצור מבנה המטוס יעבור חזרה למפעל ההיסטורי של החברה בעיירה במברידג' באי וייט, לאחר כ-65 שנה בהם קו הייצור של מבנה המטוס היה ברומניה. החברה מקווה להגיע לקצב ייצור של 12-16 מטוסים בשנה באתר תוך שלוש שנים^[2].

מטוסי איילנדר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס האיילנדר הראשון הגיע לישראל ב-1969 ונכנס לשירות בחברת "יעף", ועד אפריל 1970 כבר היו ברשותה שלושה מטוסים^[3]. "יעף" גם שימשה כסוכנת של היצרנית בישראל^[3]. בנובמבר 1971 חברת תעופה "נתיב" החלה להפעיל טיסות במטוס איילנדר ממנחת בצת בגליל המערבי לנתב"ג ועטרות^[4].

בתחילת שנות השבעים רכשה את האיילנדר "חברת כנף לתעופה כללית", שהפכה לאחר מכן לשותפות כנף-ארקיע. שהפעילה את המטוסים למנחתים ביעדים הקצרים (שדה תימן ליד באר שבע, מנחת בר-יהודה ליד מצדה, סדום, מנחת ספיר ליד עין יהב, מנחת מצפה רמון, מנחת קריית שמונה ושדה תעופה חיפה)^[5]. ביוני 1973 רכשה כנף-ארקיע את פעילות חברות "יעף" ו"נתיב" והיא הפעילה באותה עת 11 מטוסי איילנדר^[6]. בהמשך רכשה מטוסים שלושה מטוסים נוספים^[7], ב-1976 היו ברשותה 14 מטוסים^[8].

ערב מלחמת יום הכיפורים סבל חיל האוויר הישראלי ממחסור במטוסי סיור קלים. עקב כך עם פרוץ הקרבות נחכרה על ידי צה"ל טייסת אזרחית קלה שכללה 11 מטוסים. מטוסים אלו העבירו במשך המלחמה אח"מים ומפקדים מחזית לחזית וכמו כן העבירו דו"חות מודיעין מהמפקדות לחזיתות. המטוסים הגיעו לחיל האוויר מחברת כנף, עשרה מהם היו מסוג "איילנדר" ואחד צ'ייפטין. המטוסים הוטסו בעיקר על ידי טייסים יוצאי חיל האוויר שרובם גויסו למילואים במלחמה. למרות המחסור בכוח האדם הצליחה הטייסת להפעיל את מטוסיה והשתלטה במהלך המלחמה על כ-70 אחוזים מטיסות הטייסות הקלות. הסיבה לנתח הגדול לו זכו המטוסים האזרחיים הייתה נעוצה בכך שהם היו גדולים יותר ממטוסי הטייסת הקלה של חיל האוויר ויכלו לשאת יותר מטען. המטוסים הצטרפו לכוחות חיל האוויר כבר ב-6 באוקטובר והשתחררו בתחילת פברואר, לאחר ארבעה חודשים. המטוסים, שבשלושת הימים הראשונים למלחמה לא פעלו מחשש לפגיעה בהם, טסו שעות רבות ותרמו לחיזוק כוחו של חיל האוויר בטיסות הפנים והקישור.

בחיל האוויר שרתו באופן רשמי ארבעה מטוסים, שני מטוסים שנתרמו על ידי נדבנים מחו"ל, בשנות השבעים ופעלו במסגרת טייסת הסיור והקישור הקלה (כיום טייסת 135 "מלכי האוויר"), ושני מטוסים שגייסו מחברת ארקיע לאחר מלחמת יום הכיפורים^[9]. המטוסים שהופעלו בחיל האוויר התאפיינו במכלי דלק משולשים שהותקנו בקצה הכנף. מאחר שכח האדם הדרוש להטסת המטוסים לא היה מצוי בחיל האוויר, הם הופעלו בעיקר על ידי טייסי מילואים. בשלב כלשהו הועברו המטוסים לאימון תובלה וניווט בביס"ט ובהמשך הוחלט להוציאם משרות.

ב-17 באוגוסט 1995 מטוס איילנדר (4X-CCO מס. יצרן 139B) שהופעל על ידי חברת "ברק שירותי תעופה", ירד מהמסלול בעת שהמריא מנמל התעופה חיפה לקפריסין^[10].

בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 המשיך האיילנדר לשמש בקווי תעופה סדירים בישראל, בין היתר במרץ 1998 החלה חברת ארקיע להפעיל קו תעופה בין מנחת ציקלון שליד כרמיאל לשדה דב, עם מטוס איילנדר^[11]. וב-2002 חברת עיט שירותי תעופה ותיירות החלה להפעיל קו טיסה סדיר ממנחת פיק ברמת הגולן אל מרכז הארץ, עם מטוס איילנדר^[12].