ברל בלטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

בֶּרל בַּלטִי (גם: באלטי) (שמו המקורי: זוּנדֶל אָבִין) (19 בספטמבר 1914, דווינסק, לטביהו' בשבט תשמ"א, 11 בינואר 1981, תל אביב) היה פעיל קומוניסטי ועיתונאי ישראלי, חבר הנהלת המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), מוקד ושל"י. מעורכי "קול העם" (עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית) מ-1944 ועד הפסקת הופעתו ב-1975.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלטי נולד בשם זונדל אבין בסתיו 1914 בעיר דווינסק שבלטביה. בשנת 1930, כשהיה בן 16, הצטרף אל תנועת הנוער הקומוניסטי שבמחתרת, ועקב כך ריצה תקופת מאסר קצרה בבית הסוהר בעירו. ב-1934 עלה לארץ ישראל עם סרטיפיקט כ"בעל הון" (קפיטליסט). בארץ הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. עבד בעבודה חקלאית במושב תל צור שבשרון (לימים חלק מאבן יהודה) עד שב-1937, בימי מלחמת האזרחים בספרד, התנדב לשורות הבריגדות הבינלאומיות. הוא פיקד על חוליית הקשר של מטה גדוד מיוחד של הדיוויזיה ה-45 של הצבא הרפובליקני, והשתתף בקרבות ליד בקרבות ליד טרואל, אראגון, אברו וקטלוניה. לאחר תבוסת הצבא הרפובליקני נעצר ומחודש פברואר 1939 ועד מרץ 1940 שהה במחנות המעצר סן סיפריאן וגירס שבדרום-מערב צרפת. עם שחרורו חזר לארץ ישראל ב-1940 ושב לפעילות במפלגה הקומוניסטית. הוא נמנה עם האופוזיציה במפלגה (שאנשיה, כמותו, היו בעיקר יוצאי הבריגדות הבינלאומיות): בימי מאורעות תרצ"ו ביקר את עמדת המפלגה, בטענה שאין להתעלם מזכויותיו של היישוב היהודי בארץ ישראל, וכן מחה בתוקף נגד הכרוז שהוציא הוועד המרכזי של המפלגה לאחר הטבעת ספינת המעפילים "סטרומה" על ידי ברית המועצות בפברואר 1942. עם הפילוג במפלגה בשנת 1943, שחל על רקע העמדות השונות בעניין הגיוס לבריגדה היהודית ובעניין שיתוף הפעולה עם ההסתדרות בשביתות והפגנות (שהוביל לסילוק המפלגה מהקומינטרן) נבחר לחבר הוועדה המרכזת הזמנית של הסיעה שהתנגדה למדיניותה הלאומנית-ערבית שאפיינה את המפלגה לפני הפילוג. בוועידה ה-8 של המפלגה, שנערכה ב-1944, נבחר כחבר הוועד המרכזי. במלחמת העצמאות שירת ביחידות של יצחק שדה.

בלטי היה חבר מערכת השבועון "קול העם" (ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית) משנת 1944, וב-1947 היה ממייסדי היומון "קול העם". היה חבר מערכת העיתון עד הפסקת הופעתו בדצמבר 1969, וראש מערכת השבועון בשם זה עד הפסקת הופעתו ב-1975. בלטי היה עורך המדור לעניינים בינלאומיים וכתב פרשנות. בין פברואר 1964 לספטמבר אותה שנה היה הכתב הראשון של העיתון במוסקבה; במסגרת תפקידו נכח בישיבות הסובייט העליוןפרלמנט של ברית המועצות), נפגש עם בכירים סובייטים ומומחים לענייני המזרח התיכון וערך סיורים ברחבי המדינה. מלבד מאמריו הרבים ב"קול העם" פרסם מפרי עטו גם ב"על המשמר" ובעיתונים וכתבי עת בחו"ל.

עם הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ב-1965 נמנה עם סיעתם של משה סנה ושמואל מיקוניס. מאותה שנה היה חבר הלשכה הפוליטית של המפלגה עד שב-1973 התאחדה מק"י עם תנועת "תכלת-אדום" במסגרת רשימת "מוקד" לקראת הבחירות לכנסת השמינית. בבחירות הוצב במקום ה-16 ברשימה.[1] בשנים 1975–1976 היה חבר הנהלת "מוקד". לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נטמעה "מוקד" במפלגת של"י, ובלטי היה חבר מועצת של"י, נמנה עם החוג הרעיוני של האירו-קומוניזם (קומוניזם דמוקרטי) בתנועה והיה חבר מזכירות החוג לקומוניזם דמוקרטי בשל"י.

בלטי היה חבר מועצת הפדרציה הבינלאומית של לוחמי תנועת ההתנגדות (International Federation of the Resistance fighters,‏ FIR) וכן ממייסדי ארגון הלוחמים האנטי-נאציים וקרבנות הנאציזם בישראל והיו"ר שלו.

בלטי תואר כאדם ישר מאוד, וכקומוניסט שלא ראה סתירה בין האידאולוגיה הקומוניסטית לזכויות לאומיות. בהספד שהופיע לזכרו ב"ספר השנה של העיתונאים" נכתב:

"הוא היה אדם ישר... יושרו היה אולי קצת מיושן: מן התקופה בה שאיפותיהם האישיות של בני-אדם היו כפופות, באופן מודע ובהתנדבות, למטרות החברתיות שהם ביקשו לשרת. הוא היה חייל במדי-קרב אפורים... היה מוסיף לעשות את המוטל עליו, או ליתר דיוק, את אשר הוא הטיל על עצמו... כך נהג... גם בימי פעילותו העתונאית רבת השנים: בנאמנות, בדבקות שלפעמים גבלה בחוסר-סבלנות ובחיספוס, אך ביסודה היתה מונחת אמונה טהורה ומחשבה מעמיקה.
ברל לא היה קנאי מסונוור. היתה לו יכולת מפליאה של שיפוט עצמאי, אומץ לבחינה מחודשת גם של יסודות-אמונתו המקודשים ביותר, נכונות לשידוד מערכות, לגישה ביקורתית פקוחת-עין.
רעננותו הרוחנית הדהימה לפרקים את הסובבים אותו, כי הם ציפו לגילוייה מבעלי ההגדרות המבריקות והמליצות הנוצצות. היא שימשה יסוד לכושר התחדשות מופלא, ששמר עליו עד סוף ימיו.
ברל היה קומוניסט ועד יומו האחרון נשא בגאווה בשם-תואר זה. הוא נימנה עם אותם קומוניסטים המעניקים למונח זה כבוד ויוקרה גם בימינו... כיוון שהיה קומוניסט כזה, חירותו של כל עם היתה יקרה לו והוא סיכן את חייו בספרד. כיוון שהיה כזה, אחוות-העמים לא העבירה אותו על דעתו ולא הביאה אותו להתכחשות לזכויות של עמו-שלו. כיוון שהיה כזה, העריך בשעתו את בריה"מ, אך לא היסס להתייצב נגדה, כאשר התברר לו, שמנהיגיה מתנכלים לזכויות עמו."[2]

ברל בלטי מת בתל אביב בינואר 1981 מהתקף לב בתום מחלה, בגיל 66. נקבר בבית העלמין הדרום בחולון. הניח אישה, גילה בן-יעקב.

ב-1981, זמן קצר לאחר מותו, הופיע ספרו "במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה", שהביא לדפוס בן-דודתו זלמן חן. באחרית דבר נכתב כי בלטי הלך לעולמו

"ולא זכה לראות את פרי רוחו, ספר זה, יוצא לאור. אין ספק בלבנו, שספר זה, המגולל את דרכו של משה סנה בקומוניזם הישראלי, משקף גם את דרכו הרעיונית – ואת מאבקיו התנועתיים של ברל בלטי עצמו, והספר הוא מבחינה זו לא רק עדות אלא גם וידוי וצוואה. קיווה – ולא זכה – לא רק להציב את ציוני הדרך – שהייתה גם דרכו הוא – אל קומוניזם הומאני ודימוקרטי, אל קומוניזם בצלם אדם ועם, שאיננו מתעלם גם מצרכיו הלאומיים והרוחניים של עמו שלו, המחדש את חייו במולדתו ההיסטורית אלא גם להגן על עמדותיו וחזונו לאחר שהספר יראה אור ויהיה, כפי שהאמין, אתגר – ודרך – לקומוניזם הישראלי."[3]

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה; הביא לבית הדפוס: זלמן חן, ירושלים: י. מרכוס, תשמ"א 1981. (ראה אור לאחר מותו)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י.ל., 'האיש שהקרין יושר ודבקות', בתוך: ספר השנה של העיתונאים תשמ"ב 1982, עמ' 335–336. (הספד)
  • זלמן חן, 'בפתח הספר', בתוך: במאבק על הקיום היהודי (תשמ"א 1981), עמ' 7–8. (נדפס שוב: 'ברל בלטי (זונדל אבין)', בתוך: דן יהב, גם אלה בגיבורים: לוחמים מתנדבים ארצישראלים ב"בריגדות הבינלאומיות" בספרד (1936–1938), אזור: צ’ריקובר, 2008, עמ' 92–93.)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'רשימת המועמדים לכנסת השמינית', ילקוט הפרסומים 1954 (כ"ה בתשרי תשל"ד, 21.10.1973), עמ' 95.
  2. ^ י.ל., 'האיש שהקרין יושר ודבקות', ספר השנה של העיתונאים תשמ"ב 1982, 335–336.
  3. ^ 'ברל בלטי ז"ל', בתוך: במאבק על הקיום היהודי (תשמ"א 1981), עמ' 333.