סטרומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה המיוחסת לאוניה סטרומה שצולמה סמוך לאיסטנבול ב-1942
האוניה סטרומה בהיותה יאכטה בשלהי המאה ה-19, בטרם היותה אוניית העפלה
אנדרטה למעפילים שנספו בים, ובהם מעפילי "סטרומה", מוזיאון ההעפלה על שם משה סנה, עתלית
מגבית של הוועד הלאומי לכנסת ישראל, לטובת המאבק על ההעפלה
אנדרטה באשדוד לניספים באניות סטרומה ומפקורה
קטע מהאנדרטה באשדוד-האניה הטבועה סטרומה
אנדרטה לניספים באניה סטרומה, ב"כיכר סטרומה" בחולון
נתיב ההפלגה של "סטרומה" ו"מפקורה"
כתובת לזכר הניספים בסטרומה ומפקורה באנדרטה באשדוד
שלט הסבר באנדרטה ל"סטרומה" ו"מפקורה" באשדוד

סטרומה היא אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה 768 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית. האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

'סטרומה' הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1867 בניוקאסל, אנגליה, כספינת נהר, ורוב הפלגותיה היו בעיקר בדנובה.

בשנת 1941 ארנגנו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה, את הפלגת האונייה כדי לברוח מרומניה הפשיסטית, לאיסטנבול מרחק 14 שעות הפלגה. ב־11 בדצמבר 1941 עלו על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. באונייה היו עשרה אנשי צוות, חלקם יהודים. חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד ויועד לעד 400 נוסעים בלבד[1]. ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה עם דגל פנמה, התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול. המארגנים קוו לקבל בטורקיה סרטיפיקטים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל. בין הנוסעים היו שישה בעלי סרטיפיקטים שהורשו לעלות לחוף ולהמשיך בדרך היבשה לארץ ישראל[2].

הסטרומה עגנה באיסטנבול במשך כעשרה שבועות. ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האונייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האונייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.[3] הלורד מוין התערב אישית כדי למנוע הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל הסטרומה.[4]

הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. ניסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. השלטון הבריטי בארץ ישראל חשש מפריצת הסכר ומגל של פליטים יהודים שינהר בדרך האחורית לחופי ארץ ישראל וביקשו לחסום את דרך העלייה מארצות הבלקן דרך טורקיה. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 16-11 את הכניסה לארץ ישראל[5] (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ ישראל עיכבו את ביצוע ההחלטה.

כדי למנוע את שילוחם חזרה לרומניה חבלו הנוסעים במכונות האונייה[6]. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 'סטרומה', עם מנוע מקולקל ובלא עוגן, נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.[7]

למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, הוטבעה הסטרומה על ידי טורפדו במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה הישנה והרקובה. קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות. ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל הצעיר דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. במשך הזמן ניסו שני הניצולים לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים וגופם יקפא. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת, והוא נותר הניצול היחיד מן האונייה. דייגים טורקים גילו במקרה את הניצול והעלו אותו לספינתם. דוד סטוליאר נכלא בידי הטורקים ולאחר מאמצים של הקהילה היהודית במקום שוחרר ועלה לארץ ישראל בדרך היבשה. לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי עד לסוף מלחמת העולם השנייה. עם שחרורו הצטרף להגנה ובמלחמת העצמאות לחם כמקלען. מספר שנים לאחר הקמת מדינת ישראל עבר ליפן במסגרת עסקיו ומשם היגר לבסוף לארצות הברית[8], שם גם נפטר ב-2014 בגיל 91[9].

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. הוכרז על יום אבל וחצי יום של שביתה ממלאכה ועוצר. דגלים שחורים הונפו והתקיימו עצרות אבל[10].

בעקבות פרשה זו פירסמו המחתרות את הכרוז הבא, הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, בנוסח כרוזי ה"מבוקש" שפורסמו באשר ללוחמי המחתרות עצמם וקבעו בלשון חריפה: "רצח! סיר הארולד מק מייכל, הידוע כנציב העליון לפלסטינה (א"י), 
מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה". ב־8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל שראו בו את האחראי הישיר לסירוב לתת למעפילי ה'סטרומה' להיכנס לארץ ישראל, אך הוא הצליח לשרוד. רצח הלורד מוין נומק גם הוא בסירוב שלו לקלוט את פליטי סטרומה.[4]

השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה.

זהות המטביעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר האסון נטען ברדיו רומא שהסטרומה טובעה על ידי צוללת רוסית. הרוסים לעומת זאת טענו שההטבעה בוצעה בידי צוללת גרמנית. הבריטים פרסמו שמדובר בצוללת גרמנית או במוקש ימי[11].

במשך כעשרים שנה, ההנחה היתה שהסטרומה, כמו המפקורה, טובעה על ידי כלי שיט גרמני. היו גם שמועות שהאנגלים הם שטבעו את האונייה[12].

בשנת 1965 פרסם חוקר גרמני מחקר על פיו הסטרומה, וגם המפקורה, טובעו בידי הסובייטים. על פי המחקר, האונייה הוטבעה על ידי צוללת סובייטית, שסברה שמדובר ב"אוניית אויב", שיגרה אליה טורפדו, על פי הוראה של הצי הסובייטי לפגוע בכל אונייה לא מזוהה שנכנסת לים השחור. בין השאר הביא החוקר עדות של הסובייטים שהם טבעו ב-24 בפברואר אונייה בלתי מזוהה. כן טען החוקר שאונייות גרמניות כלל לא היו בים השחור בעת הטבעת הסטרומה[13]. יצחק ארצי הגיב בפקפוק על מחקר זה[14]. אולם בשנת 1978 נמצא מסמך סובייטי שדיווח על טיבוע הסטרומה וציין לשבח את צוות הצוללת תוך ציון שמותיהם, על ההטבעה המוצלחת[15].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוזיאון סטרומה

ברומניה הוקמה אנדרטה לזכר הנספים בבית הקברות בבוקרשט. האנדרטה שופצה לקראת יום השנה ה-30 לאסון[16].

באחדות מערי ישראל נקראו רחובות על שם "סטרומה". בחולון נקראה כיכר מרכזית בשם "כיכר סטרומה", ובשנת 1968 נחנכה בה אנדרטה לניספים.[17]

בשכונה א' בבאר שבע הוקם בית כנסת אשכנזי ע"ש סטרומה, בקומתו העליונה של בית הכנסת ישנו מוזאון לזכר הפליטים. בית כנסת אשכנזי נוסף בשם זה פועל בשכונת גיורא ברמלה.

כ־60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של 'סטרומה' ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ־3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האנייה סטרומה. ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האנייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הניספים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטרומה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נוסע מסטרומה ליהודי ארצישראלי: מגפות, מחלות מידבקות וכליה צפויות לנו - אם לא תצילונו לאלתר, המשקיף, 17 בפברואר 1942; המשך
  2. ^ פליטים מרומניה הגיעו בסירת מפרש רעועה לנמל קושטה, המשקיף, 13 בפברואר 1942
  3. ^ הפעולות שנעשו לפני האסון להציל אנשי "סטרומה" ולהביאם לארץ, דבר, 6 במרץ 1942
  4. ^ 4.0 4.1 ‏ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982.‏
  5. ^ מבין המעונים בסטרומה יורשו לעלות רק בני 11-16, דבר, 18 בפברואר 1942
  6. ^ ב"כ הצ"ח אצל הקונסול האמריקני, המשקיף, 15 בפברואר 1942
  7. ^ הסוכנות הטורקית על עניין "סטרומה", דבר, 23 במרץ 1942
  8. ^ מ. ז., סיפורו של עד-הזוועה היחיד שניצול מ"סטרומה", דבר, 30 באפריל 1942
  9. ^ עופר אדרתמת הניצול היחיד מטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", באתר הארץ, 4.5.2014
  10. ^ אבל כבד בארץ - עוצר ושביתה, דבר, 27 בפברואר 1942
  11. ^ חיים לזרהניצול היחיד של סטרומה מספר, חרות, 11 במרץ 1962
  12. ^ רפאל בשןארבעים הימים של האנייה סטרומה, מעריב, 14 במאי 1965
  13. ^ ספינות העולים סטרומה ומפקורה טובעו על ידי צוללות סובייטיות, מעריב, 10 במאי 1965
  14. ^ מ. מייזלס, מחקרו של ההיסטוריון הגרמני על טיבוע ספינות המעפילים - מעורר חשד, מעריב, 12 במאי 1965
  15. ^ European Studies Foundation Publishing House ,Efraim Ofir, With No Way Out, 2003, pages 171-174
  16. ^ נערכה אזכרה בבוקרשט, מעריב, 6 במרץ 1972
  17. ^ נחנכה אנדרטת "סטרומה" בחולון, דבר, 22 באוגוסט 1968