יאיר קוטלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יאיר קוטלר (14 בדצמבר 1927 - 23 במאי 2016) היה עיתונאי-תחקירן, פובליציסט ומחבר ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוטלר עבד כעיתונאי ב"הארץ" משנת 1954[1]. בשנת 1967 היה כתב לענייני תחבורה ובהמשך 1967 היה כתב "הארץ" בארצות הברית. בדצמבר 1967 נקרא על ידי גרשום שוקן לשמש כמזכיר המערכת של העיתון. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את הארץ עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמעט מחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו להארץ. קוטלר גם ערך שינוי עמוק בעמוד האדיטוריאלי וחילק את העיתון לשני חלקים. עורכים וכתבים ב"הארץ" מחו בחריפות לפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר, ושבתאי טבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם גם ארגנו מחאה המונית של קוראים, עצומה של מנויים הדורשים להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו.

קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף "ידיעות אחרונות" ל"תחקיר 7 ימים". כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה ל"מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של "הארץ", אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר.

בהמשך הידרדר מעמדו של קוטלר בעיתון ובאביב 1971 הוא שב להיות כתב, ובעיקר פרסם ראיונות. בשנת 1976 הגיע סכסוך שלו עם שוקן למועצת העיתונות[2]. במאי 1978 פנה לבית המשפט כנגד עורך הארץ בדרישה שלא לפרסם ראיון שלו עם יגאל ידין שנערכו בו שינויים שהוא אינו מרוצה מהם. בתגובה אמר שוקן שקוטלר אינו פרשן אלא מראיין ומכיוון שכלל בדבריו פרשנות פוליטית, הדברים קוצרו[3]. בעקבות זאת פרש קוטלר מהארץ ועבר למעריב[4]. לאחר מספר שנים הסתכסך עם מעריב ועבר בשנת 1982 לכהן כעורך ראשי של המקומון התל אביבי של רשת "רחוב ראשי"[5]. לא חלף זמן רב וקוטלר פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה נגד העיתון, לבל יופעלו עליו לחצים מפלגתיים[6][7]. תקופה קצרה עבד קוטלר בגלובס, אולם לאחר שלא פרסמו כתבה ביקורתית שלו על יעקב לוינסון, עזב[8]. בשנת 1985 ניהל מלחמת תלונות למועצת העיתונות עם מעריב[9][10]. נפטר ב-23 במאי 2016, בגיל 88.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955 התחתן עם תמר ליס[11], לה היה נשוי עד למותה ב-2008. אחיו הוא עודד קוטלר.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקרב על התעלה, עורך עם שלמה פרנק (עיצוב גרפי), הוצאת שוקן, 1969
  • ההלם, הוצאת שוקן, תל אביב, 1974 , 214 עמ' (ביקורת-תחקירית על צה"ל במלחמת יום הכיפורים)
  • כח להשחית, הוצאת ירון גולן, תל אביב, תשנ"א, 381 עמ' (ביקורת על העיתונאות הישראלית)
  • לא לפרסום, הוצאת י. שור, תל אביב, 1984 ,295 עמ' (על פרשת יעקב לוינסון)
  • העלילה, הוצאת י. שור, תל אביב, 1984 ,200 עמ' (על פרשת ניצב אברהם תורג'מן)
  • הייל כהנא, הוצאת מודן, תל אביב, 1985 ,432 עמ' (על תנועת כך ומאיר כהנא)
  • ג'ו חוזר אל האור, הוצאת מודן, תל אביב, 1988 ,303 עמ' (ביוגרפיה של יוסף (ג'ו) רענן)
  • הנבחרת הלאומית, כרך א' - ב', הוצאת י. ירדן, תל אביב, 1988 , 399 עמ' (דיוקנאות של 27 שרי ממשלת האחדות- הלאומית 1984 - 1988)
  • שדה של קוצים, הוצאת י. גולן, תל אביב, 1990 , 126 עמ' (על שחיתות פוליטית)
  • סופר לכל עת (דו-שיח אקטואלי עם הסופר אברהם ב. יהושע), הוצאת י. גולן, 1999 ,80 עמ'
  • הנחש: המשמיץ הלאומי, הוצאת אופק, 1999 , 248 עמ' (ביוגרפיה של יוסי שריד)
  • הפולט - עזר ויצמן כמות שהוא, הוצאת י. גולן, תל אביב, 2000 , 199 עמ' (ביוגרפיה של עזר ויצמן)
  • המבצר חן יונס, מתוך מלחמת 6 הימים - פרשיות גבורה, כרך ב', פרק 2 , הוצאת מטכ"ל - קצין חינוך ראשי ענף הדרכה והסברה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ח (על גבורתו של קפוסטה, מיכה בן-ארי)
  • הזרזיר והעורב, הוצאת ירון גולן, תל אביב, 2002, 248 עמ' חלק א'-ממשלות ישראל בסרט נע (1988 - 2002 ) (על אריאל שרון ושמעון פרס ועל השותפות שלהם בממשלת האחדות החדשה )

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של קוטלר הייתה חריפה[1] ועוקצנית. סדרת כתבות שלו על הקיבוץ בשנת 1971 תוארה על ידי אניטה שפירא[12]:

"קוטלר היה חסר רחמים: הוא חשף כל פצע וחבורה ומכה טרייה בקיבוץ הנהנה מפריחה כלכלית"

ב"דבר" נכתב עליו[13]:

"לו נהג קוטלר בכבישי הארץ ובכבישי תל אביב כפי שהוא נוהג במדור בעיתון הארץ ... היה נשלל רישיונו לצמיתות. קוטלר נוהג ללא רסן, ללא אחריות, ללא שיקול דעת."

קוטלר ביקר את מה שראה כחוליי החברה הישראלית בתחומים רבים. הוא ביקר את מה שראה כאפליה עדתית ב-1954[1], את היחס החמור לאסירות בנווה תרצה ב-1958[14], את חוליי הדואר והטלפוניה ב-1960[15] ואת הקיבוצים[12][16]. הוא טען לפרוטקציה בבית החולים העירוני בתל אביב[17] וביקר את רמת הרופאים[18]. יונה יגול בדבר כינה אותו "המומחה לשערוריות"[19]

תביעות דיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוטלר היה מעורב במשפטי דיבה לא מעטים, מהם שיזם[20] ובאחרים הוא היה הנתבע.

במרץ 1967 כתב קוטלר, שהיה אז כתב "הארץ" לענייני תחבורה, מאמר בו סיפר שחברת החשמל רכשה למנכ"לה יעקב פלד רכב שרד מפואר, בעת שהחברה הייתה בגרעונות, ובעקבות לחץ ציבורי מסרה אותה למכירה, אך בעצם הכוונה הייתה לשכך את זעם הציבור ולא למכור את הרכב. פלד וחברת החשמל תבעו את קוטלר והארץ ושופט המחוזי, יוסף חריש, פסק להם פיצויי לשון הרע. אולם בית המשפט העליון ברב דעות הפך את ההחלטה וקבע שהעובדות היו נכונות ושהבעת הדעה על כוונות חברת החשמל הייתה בתום לב ועל כן מוגנת מתביעת לשון הרע[21]. פסק דין זה נהפך בדיון נוסף[22].

באחד מפרקי הספר "שיחות עם יוסי שריד" של ישעיהו בן-פורת, טען יוסי שריד שקוטלר פוטר ב-1982 מ"מעריב", לאחר שפרסם בטורו האישי דברי שקר בגנות שריד. קוטלר תבע את שריד, את בן-פורת ואת הוצאת ספרית פועלים, ובאוקטובר 1998 קבע בית המשפט שקוטלר יזכה בפיצויים בסך של 50,000 ש"ח, וחייב את הנתבעים בעוד 20,000 ש"ח למימון מודעות התנצלות בעיתוני הערב[23][24]. שנה לאחר מכן פרסם קוטלר ספר על שריד, בשם "הנחש: המשמיץ הלאומי"[25].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יעל גרינפטר, רצח על רקע עדתי, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2013
  2. ^ נחום ברנעעיתון חופשי ומאושר, דבר, 2 ביוני 1978
  3. ^ יאיר קוטלר השיג צו נגד פרסום, דבר, 25 במאי 1978; המשך
  4. ^ טייסי אל על מאיימים במלחמה, מעריב, 14 בדצמבר 1978
  5. ^ המפכ"ל מתכוון להגיש תביעת נזיקין, דבר, 21 ביוני 1983
  6. ^ יאיר קוטלר קיבל צו מניעה נגד "רחוב ראשי", דבר, 14 ביוני 1983
  7. ^ מדוע נסגרה רשת המקומונים?, דבר, 30 בנובמבר 1983
  8. ^ ברוך נאה"עשרות אנשי ציבור טענו שקוטלר אינו דובר אמת, מעריב, 2 באוקטובר 1984
  9. ^ שקר להשכיר, מעריב, 7 באוגוסט 1985
  10. ^ מסקנות מועצת העיתונות, מעריב, 6 בנובמבר 1985
  11. ^ נרשמו לנישואין בתל אביב, הצופה, 16 בינואר 1955
  12. ^ 12.0 12.1 אניטה שפירא, הקיבוץ והמדינה, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 201
  13. ^ יומנו של נהג ללא רסן, דבר, 21 בינואר 1963
  14. ^ א. שמאי, לא על שטה אלא על נווה תרצה, חרות, 19 באוגוסט 1958
  15. ^ עבר מחתרתי והנהלת הדואר, דבר, 27 ביוני 1960
  16. ^ הלהיטים של יאיר קוטלר, דבר, 28 בינואר 1972
  17. ^ בענין בית החולים העירוני בת"א, דבר, 24 בינואר 1961
  18. ^ שמעון פינס, רופאים־עולים : רמת הרפואה בברה"מ אינה , דבר, 13 בנובמבר 1975
  19. ^ יונה יגולהנסיון לשיתוף העובדים בחברת החשמל ולקחו, דבר, 15 בפברואר 1959
  20. ^ במשפט קוטלר נגד דבר, חרות, 25 בנובמבר 1965
  21. ^ הארץ" וכתבו יאיר קוטלר זכו בערעור בבמ"ש העליון נגד חברת החשמל, דבר, 25 בפברואר 1977
  22. ^ דיון נוסף מס' 9/77, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ
  23. ^ יואב יצחקהזיגזג של יוסי שריד, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 27 בנובמבר 1998
  24. ^ תומר גנון, חשבון? בבקשה!, באתר התנועה הקיבוצית, 1 במאי 2003
  25. ^ הנחש: המשמיץ הלאומי / יאיר קוטלר, באתר הספרייה הלאומית