ג'ון בראון
ערך זה עוסק במתנגד לעבדות אמריקני. אם התכוונתם לשחקנית האנגלייה, ראו  | |
| לידה |
9 במאי 1800 טורינגטון, ארצות הברית  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
2 בדצמבר 1859 (בגיל 59) וירג'יניה המערבית, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
צפון אלבה |
| מקום מגורים |
טורינגטון, הדסון, צפון אלבה |
| ידוע בשל | מאבק בעבדות השחורים, |
| השכלה |
המכון הצבאי וירג'יניה |
| תפקיד |
מפקד עליון |
| צאצאים |
Frederick Brown, Watson Brown, Oliver Brown, Owen Brown |
| חתימה |
 |
  | |
ג'ון בראון (באנגלית: John Brown; 9 במאי 1800 - 2 בדצמבר 1859) היה מתנגד לעבדות אמריקני, אשר הוביל פשיטה על מחסן נשק בהארפר'ס פֵרִי, ואשר קורבנו האישי ומותו היו בין הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית.
תוכן עניינים
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון בראון נולד בטורינגטון, קונטיקט בשנת 1800. אביו, אוואן בראון, היה קלוויניסט אדוק, אשר התנגד לעבדות מטעמי דת. הוא היה זפת, ולימד את בנו את המקצוע וחינך אותו כי עבדות היא פשע בעיני האל.
ב־21 ביוני 1820 נישא בראון לדיאנת' לאסק. ב־1826 עברו לפנסילבניה שם עסק בזיפות. דיאנת' מתה בשנת 1832 לאחר לידה, שהסתבכה. ב־14 ביוני 1833 בראון נישא למרי דיי בת השש עשרה, אשר במהלך חייהם המשותפים ילדה לו שלושה עשר ילדים, בנוסף לגידולם של חמשת ילדיו מדיאנת'. ב־1836 עבר בראון לאוהיו ורכש שם חלקת אדמה. הוא סבל ממשבר כלכלי בשנת 1837, שהביא להכרזה על פשיטת רגל ב-1842.
התחלת התנגדותו הפעילה לעבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1847 בספרינגפילד פגש בראון בפרדריק דאגלס. דאגלס, מראשי הפעילים השחורים כנגד העבדות ומחנך דגול, כתב על בראון: "למרות שהיה ג'נטלמן לבן, היו בו מרגשות האדם השחור והיה מעוניין בהגשמת מטרתנו, כאילו נפשו נצרבה בברזל הלוהט של העבדות". בפגישה זו פרש בראון בפני דאגלס לראשונה את רצונו לפתוח במלחמה לשחרור העבדים.
בראון עבר למדינת ניו יורק לעיירת השחורים נורת' אלבה, בשנת 1849. הקהילה הוקמה כאשר מתנגד לעבדות בשם גריט סמית' תרם 486 קמ"ר מרכושו בהרי אדירונדק למשפחות שחורות, שהיו מעונינות בעיבוד האדמה. רבים מהחקלאים החדשים לא היו בקיאים בעיקרי החקלאות, ובראון סייע להם בכך. היה זה דבר יוצא דופן באותה תקופה, שאדם לבן יתחבר עם קהילה שחורה.
ביוני 1855 עבר בראון לקנזס שם התיישבו חלק מבניו. חוק קנזס נברסקה משנת 1854 קבע, כי תושבי קנזס ונברסקה יוכלו להכריע אם ברצונם להפוך את העבדות לחוקית במדינתם. תומכי העבדות הטילו טרור על האזור, ובאיומים לאלימות הטו את הבחירות בניסיון להפוך את קנזס למדינת עבדים.
הטבח בפוטאווטומי קריק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־24 במאי 1856 הרג בראון חמישה מתומכי העבדות בפוטאווטומי קריק באמצעות חרב פרשים. בראון אמר לאחר מכן כי לא השתתף ברצח, אך הסכים לו. מאבקו של בראון בתומכי העבדות בקנזס הביא לתשומת לב לאומית למאבקו, והוא הפך לגיבור בעיניהם של רבים ממתנגדי העבדות. בראון בילה את השנתיים הבאות בנסיעות בניו אינגלנד, כשהוא מתרים כספים למטרתו. תומכים עשירים בבוסטון איפשרו לבראון להקים צבא פרטי קטן. בינואר 1858 רכבו בראון ואנשיו למיזורי והתקיפו שתי חוות. לאחר ששחררו אחד עשר עבדים, רכבו במשך 82 ימים על מנת להעבירם לקנדה, שבה העבדות הייתה אסורה על פי חוק.
הפשיטה על הרפר'ס פֵרִי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 באוקטובר 1859 הוביל בראון 18 אנשים בפשיטה על נשקייה צבאית פדרלית בהרפר'ס פֵרִי, וירג'יניה. בכוונתו הייתה להשתמש בנשק על מנת לחמש צבא של מאה אלף עבדים מקומיים, כשאז יוביל אותם דרומה ויפתח במהפכה כללית. 18 הפושטים כללו: עבד נמלט, סטודנט במכללה, וכמה שחורים משוחררים, כמו גם שלושה מבניו.
בתחילה הצליחה הפשיטה. קווי הטלגרף נחתכו, והנשקייה נתפשה בקלות יחסית, שכן היה מוצב עליה רק שומר אחד. הם אספו בני ערובה. אלא שאז הגיעה לעיירה רכבת, וכשבראון סימן לה לעצור, פתחו אנשי הביטחון שעליה באש. הממונה על המזוודות ברכבת, הווארד שפארד, הפך לקורבן הראשון במלחמתו של בראון, כשנהרג בחילופי האש. באופן אירוני היה שפארד עבד שחור משוחרר. הרכבת חלפה דרך העיירה והמשיכה, וכך נודע לממשל הפדרלי על הפשיטה.
בינתיים, חוואים, אנשי מיליציה וחנוונים מקומיים, אשר התמקמו על הגבעות שמסביב, לא איפשרו לבראון ואנשיו לצאת ממתחם הנשקייה. בשעת הצהריים השתלטו אנשי המיליציה על הגשר, וחסמו את נתיב ההימלטות לבראון. הפושטים, שנותרו במתחם הנשקייה הסתתרו בבניין סמוך, אשר עד מהרה כותר בידי אנשי צבא, שהונהגו על ידי לוטננט קולונל רוברט לי ועל ידי לוטננט ג'ב סטיוארט, לימים שניים ממנהיגי צבא הקונפדרציה. סטיוארט ניגש אל בראון ואנשיו עם דגל לבן, ומסר להם שאם ייכנעו, יחוסו על חייהם. בראון סירב, והמארינס הסתערו על הבניין. שנים עשר מהפושטים, ואחד מאנשי המארינס, נהרגו, ובראון נתפס בעודו חי.
ב-2 בנובמבר לאחר משפט שארך שבוע, קבע חבר מושבעים לאחר התייעצות של 45 דקות, כי בראון אשם ברצח, בגידה והסתה למרידת עבדים. בראון סירב לניסיון של אחד מידידיו להבריחו (הידיד כבר היה בתוך חומות הכלא) והעדיף למות כקדוש מעונה (דבריו האחרונים שנאמרו בבית המשפט - "כפי שאני מניח, בית המשפט הזה מכיר בתוקפו של חוק האלוהים המורה לי כי 'כל אשר תרצו שיעשו לכם בני האדם עשו להם גם אתם'.")
בראון נתלה ב-2 בדצמבר 1859. ביום מותו כתב בראון על פתק שנמצא בכלא: "אני, ג'ון בראון, סמוך ובטוח עתה לגמרי, כי הפשעים של ארץ זו לעולם לא יכופרו אלא בדם. עתה אני יודע שהשליתי את עצמי כשהאמנתי שניתן לעשות זאת בלי שפיכות דמים רבה." באירוע זה נכח ג'ון ווילקס בות', מי שעתיד לרצוח את אברהם לינקולן. לאחר מלחמת האזרחים כתב פרדריק דאגלס: "האם ג'ון בראון נכשל? בראון החל במלחמה, שסיימה את העבדות באמריקה, והפך את המדינה לרפובליקה של אנשים חופשיים. קנאותו למטרה של הגזע שלי, הייתה גדולה יותר משלי. אני יכולתי לחיות למען העבדים. הוא מת למענם".
ג'ון בראון נקבר בחוות ג'ון בראון בצפון אלבה, ניו יורק.
תוצאות מותו של בראון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפשיטה על הרפר'ס פֵרִי נחשבת לאחד מהאירועים, שהובילו את ארצות הברית אל מסלול מלחמת האזרחים. בעלי העבדים, שחששו מפשיטות דומות, התחמשו והקימו מיליציות, שהפכו לשלד ממנו הוקם צבא הדרום. הצפון קיבל את הקדוש המעונה, ואת האתוס, שהיה דרוש כדי להצעיד את האנשים אל הקרב.
השיר "גוויתו של ג'ון בראון"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1862 התפרסם השיר, שהפך לאחד מהשירים המזוהים ביותר עם מלחמת האזרחים, ולצלילו צעדו חיילי צבא האיחוד ממדינות הצפון בדרכם אל הקרב. מילות השיר הינן כי 'גוויתו של בראון מרקיבה בקברו, אך רוחו ממשיכה לצעוד'. לאחר מכן עברו מילות השיר עיבוד נוסף, והפכו ל"מזמור הקרב על הרפובליקה", שלצליליו צועדים חיילי צבא ארצות הברית עד היום.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ג'ון בראון - תוכנית ראשונה, 15 במאי 2011- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ג'ון בראון - תוכנית שנייה, 16 במאי 2012
