ג'רי בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'רי בראון
Jerry Brown
Edmund G Brown Jr.jpg
ג'רי בראון
לידה 7 באפריל 1938 (בן 80)
סן פרנסיסקו, קליפורניה
מדינה ארצות הברית
עיסוק משפטן, פוליטיקאי, בלוגר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
www.jerrybrown.org
מושל קליפורניה ה-39
3 בינואר 2011 – מכהן
(8 שנים)
סגן גווין ניוסם
התובע הכללי של קליפורניה ה-31
9 בינואר 20073 בינואר 2011
(4 שנים)
ראש עיריית אוקלנד ה-44
4 בינואר 19998 בינואר 2007
(8 שנים)
מושל קליפורניה ה-34
6 בינואר 19753 בינואר 1983
(8 שנים)
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדמונד ג'רלד "ג'רי" בראון, הבןאנגלית: .Edmund Gerald "Jerry" Brown, Jr; נולד ב-7 באפריל 1938) הוא פוליטיקאי אמריקאי המכהן כמושל קליפורניה משנת 2011. בעבר כיהן בתפקידו הנוכחי בשנים 19751983, כשהוא היחיד בהיסטוריה של קליפורניה שנבחר לארבע כהונות.

קודם לכן כיהן בראון בתפקידים רבים, בהם מזכיר המדינה של קליפורניה (19711975), התובע הכללי של קליפורניה (20072011) וראש עיריית אוקלנד (1999–2007). בראון הציג שלוש פעמים את מועמדותו במפלגה הדמוקרטית להיות מועמד המפלגה למשרת נשיא ארצות הברית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולד בסן פרנסיסקו לברניס ופט בראון. אביו היה עורך דין, תובע מחוזי, ובשנים 19591967 כיהן כמושל קליפורניה. מוצאו של אביו היה אירי וגרמני. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1955 והחל ללמוד באוניברסיטת סנטה קלרה הישועית. כעבור שנה עזב את לימודיו והחל בהכשרה לכמורה, אך בהמשך חזר ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וסיים בשנת 1961 תואר בלימודים קלאסיים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת ייל וסיים ב-1964.

הוא חזר לקליפורניה ועבד בלשכתו של השופט מתיו טוברינר בבית המשפט העליון של קליפורניה והצטרף למשרד עורכי דין בלוס אנג'לס. בשנת 1969 נבחר לתפקידו הראשון: חבר בוועד המחוזי המפקח על המכללות המקומיות. ב-1970 נבחר לתפקיד מזכיר המדינה של קליפורניה (תפקיד הדומה לשר הפנים של המדינה).

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון, 1978

מושל קליפורניה ה-34[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 התמודד בהצלחה על תמיכת המפלגה הדמוקרטית במועמדותו למשרת המושל ובבחירות הכלליות ניצח את מועמד המפלגה הרפובליקנית יוסטון פלאורנוי. בשנת 1979 נבחר לכהונה נוספת כשמולו התמודד התובע הכללי במדינה אבל יאנגר, והוא זכה ברוב גדול עם הפרש קולות שעמד על יותר ממיליון מצביעים. בשמונה שנות כהונתו, עד 1983, ניהל מדיניות כלכלית שמרנית והקפיד לעשות זאת גם בדוגמה אישית כשהוא מוותר על מגורים במעון המושל ועל נהג פרטי. לאחר שאושר בשנת 1978, למרות התנגדותו של בראון, התיקון ה-13 לחוקת קליפורניה שהפחית את גביית מס הרכוש, העודף התקציבי שנשמר בעקבות מדיניותו היה בעל חשיבות גדולה בשמירה על היציבות הכלכלית.

בתקופת כהונתו הראשונה כמושל הוא פעל רבות בתחום איכות הסביבה והציג הטבות מס לשימוש באנרגיה סולרית. כמו כן הוגדל תקציב מועצת האמנויות של קליפורניה במאות אחוזים ומונו אליה בעיקר אמנים. הצעות אחרות שקידם הייתה רכישת לוויין תקשורת לאספקת אמצעי תקשורת בשעת חירום. בתחום המשפט בראון התנגד לעונש מוות וניצל את סמכות החנינה לביטול עונשים כאלה, כמו גם מינוי השופטת רוז בירד שהתנגדה לעונש מוות לנשיאת בית המשפט העליון של קליפורניה. בשנים 1979 ו-1981 הוא מינה לראשונה בתולדות ארצות הברית גבר ואישה בעלי נטיות הומוסקסואליות מוצהרות למשרת שופט.

בשנים 1976 ו-1980 הציג את מועמדותו במפלגה הדמוקרטית למועמד לנשיאות ארצות הברית. בהתמודדות הראשונה זכה ל-14 אחוזי תמיכה והיה השני במניין הקולות לאחר המועמד לנשיאות ג'ימי קרטר. מלבד יוזמות כלכליות חדשות, בשנת 1980 הוא הציג בקמפיין חובת שירות לאומי לכל אזרחי ארצות הברית וביקש לקדם ביטוח בריאות. עמדותיו משכו תמיכה מצד אישים שהיו שנויים במחלוקת כמו ג'יין פונדה וג'סי ג'קסון ואחוזי התמיכה שניתנו לו היו נמוכים. בשנת 1982 בחר בראון להתמודד לסנאט של ארצות הברית ולא לכהונה נוספת. הוא נכשל בבחירות וסיים את תפקידו כמושל בשנת 1983.

פעילותו הציבורית בין כהונות המושל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש עיריית אוקלנד ג'רי בראון עם הסנאטורית דיאן פיינסטיין, ועם ראש עיריית סן פרנסיסקו גווין ניוסם, 2007

לאחר סיום הכהונה כמושל בראון נסע ליפן ולמד בודהיזם אצל יאמאדה קאון. בהודו ביקר אצל אמא תרזה ולקח חלק בפעילות סעד לנזקקים. בשנת 1988 חזר לארצות הברית ובשנת 1989 נבחר ליו"ר המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה, בראשה עמד עד 1991 ולזכותו נזקפה עלייה במספר התרומות הכספיות למפלגה. הוא הצהיר על כוונתו להתמודד פעם נוספת לסנאט מטעם קליפורניה והוביל בסקרים, אך החליט לנטוש את ההתמודדות ולהציג מועמדותו בפעם השלישית להיות מועמד המפלגה לנשיאות ב-1992. למרות החלטתו שלא לקבל תרומות מעל מאה דולר ומצע בחירות שלא פנה לקהלים רחבים, מועמדותו תפסה תאוצה והוא נחשב לאחד משלושת המועמדים המובילים עד להופעה בפני קהל בוחרים יהודי שבה הצהיר על האפשרות שימנה את ג'סי ג'קסון, שהיה מקורב להנהגת הרשות הפלסטינית, למועמד לתפקיד סגן הנשיא. לאחר הופעה זו הפסיד בכל ההצבעות במדינות הנותרות להכרעה המפלגתית. עם זאת, בוועידה המכרעת להחלטה על המועמד היה השני במניין התומכים לאחר המועמד הנבחר ביל קלינטון.

בראון החל לשדר בשנת 1999 את תוכנית הרדיו היומית "We the people" ובה דן עם מאזיניו בנושאי אקטואליה.

ראש עיריית אוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 התמודד בראון כמועמד עצמאי לראשות עיריית אוקלנד וזכה לתמיכת 59% מהמצביעים. עוד קודם לבחירתו החל לארגן את השינויים הנדרשים בסמכויות ראש העיר ולתת בידו את הכוח הניהולי הנדרש. בכניסתו לתפקיד סבלה העיר מנטישת תושבים ומצב כלכלי רעוע ובשמונה שנות כהונתו הוא גייס למעלה ממיליארד דולר והצליח בשיקום תדמיתה של העיר. שיקום תשתיות העיר כללו חידוש של נמל אוקלנד ומימוש של התוכנית שאושרה על ידי קודמו בתפקיד לבניית מרכז עסקי. שיעור הפשיעה בעיר ירד ב-13 אחוז.

התובע הכללי של קליפורניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 20072010 היה התובע הכללי של קליפורניה. נושאים שמשכו תשומת לב רבה בתקופה זו נגעו לעונש מוות ולנישואים חד-מיניים.

מושל קליפורניה ה-39[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2010 הכריז בראון כי היא מתמודד לכהונה שלישית ובלתי רציפה (לאחר כהונתו הראשונה והשנייה בשנים 1983-1975)[1]. בקליפורניה יש חוק המגביל את כהונת המושל לשתי כהונות בלבד, אולם הוא נחקק לאחר כהונותיו הקודמות כמושל, ולכן יכול היה בראון להיבחר מחדש לשתי כהונות נוספות. יריבתו הרפובליקנית במירוץ זה הייתה מג ויטמן, נשיאה ומנכ"לית חברת היולט פקארד לשעבר. בראון נתמך על ידי עיתונים כלוס אנג'לס טיימס וסן פרנסיסקו כרוניקל[2]. בנובמבר 2010 נבחר בפעם השלישית למושל המדינה, לאחר שהביס את יריבתו מג ויטמן. בינואר 2011 נכנס לתפקידו, יחד עם סגנו גווין ניוסם, לאחר שירש את ארנולד שוורצנגר.

עם תחילת כהותנו, היה חלק מהובלתה של רפורמה מנהלית, שכללה שורה של קיצוצים בהוצאות המדינה, שסייעה למדינה להגיע מגרעון של כ-60 מיליארד דולר ב-2010, לעודף תקציבי שעמד בשנת 2017 על מיליארד דולר[3]. במהלך כהותנו עלה לכותרות כאשר העביר חוק שאוסר על ערים במדינה להעביר חוקים שיאסרו ברית מילה[4], ולקראת סוף כהונתו הפך את קליפורניה למדינה הראשונה שאוסרת על חלוקה חינמית של שקיות ניילון במרכולים משיקולים סביבתיים[5].

בנובמבר 2014 נבחר לכהונה רביעית כמושל, לאחר שהביס את ירבו הרפובליקני, ניל קשקרי, ברוב של 66.35% מן הקולות[6]. כהונתו החלה בינואר 2015.

בתקופת כהונתו השנייה זכה לכותרות בעקבות מהלכים רבים, ביניהם איסור כניסתם למוסדות חינוך של ילדים שלא מחוסנים כנגד מחלות מידבקות (2015)[7], איסור על המדינה לקיים עסקים עם ארגונים השותפים לחרם על ישראל (2016)[8], הפיכת קליפורניה למדינה הראשונה בארצות הברית שמכירה במגדר שלישי (2017)[9], חוקרים המגבילים גידול של בעלי חיים לצורכי מכירתם (2017)[10], חתימה על מחויבות של קליפורניה לעבור ל-100% אנרגיה מתחדשת עד 2045 (2018)[11], הפיכת קליפורניה למדינה הראשונה בארצות הברית שמחייבת תאגידים למנות נשים לדירקטורונים שלהם (2018), איסור הסכמי השתקת הטרדות מיניות[12].

באוקטובר 2018 הציב עצמו בראון בעיצומה של סערה תקשורתית סביב ביטול נייטרליות הרשת של ארצות הברית, כאשר מדינת קליפורניה בהנהגת בראון החליטה לא לכבד את ההחלטה הפדרלית, ולחוקק חוק מדינה שימשיך בה את נייטרליות הרשת. בעקבות החקיקה נתבעה קליפורניה על ידי ממשלת ארצות הברית[13].

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון לא נישא שנים ארוכות ונודע בקשריו הרומנטיים עם נשים בולטות, בהן לינדה רונסטאדט. בשנת 2005 התחתן עם חברתו אן גאסט, תחילה בטקס אזרחי שערכה הסנאטורית דיאן פיינסטיין ולאחר מכן בטקס דתי בכנסייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'רי בראון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]