גמגום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גמגום
Tartamudez escrita.png
תחום phoniatrics עריכת הנתון בוויקינתונים
סיווג
 ‑ ICD-10 F98.5 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D013342
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גמגום הוא הפרעת דיבור הפוגעת בשטף הדיבור בדרכים שונות. למשל: חזרתיות בלתי רצונית, הארכת צלילים, הברות או מילים והיתקעויות בדיבור. מקורן של אלו נובע מחוסר שליטה רגעי ספונטני במערכת הדיבור (בייחוד על מיתרי הקול) תוך כדי הדיבור. כלומר החוויה של המגמגם היא חוויה של חוסר שליטה בדיבור. הגמגום אינו מוגדר כמחלה אלא כתסמונת[1].

הגורם לתופעת הגמגום אינו ידוע, ההשערה היא שלגמגום ייתכנו כמה יסודות ביניהם תורשה ונוירופיזיולוגיה. לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.

בין הידועים שלקו בהפרעה הם משה רבנו (קיימת מחלוקת על כך), דמוסתנס, ג'ורג' השישי, קלאודיוס קיסר ולואיס קרול.

לואיס קרול, שסבל מגמגום

מהות הגמגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "גמגום" מתייחס לקשת רחבה של דרגות חומרה הכוללת אנשים עם הפרעת דיבור אשר כמעט ואיננה ניתנת להבחנה, אנשים שהפרעת הדיבור שלהם היא "קוסמטית" בעיקרה ומנגד אנשים עם ביטויים קשים ביותר של גמגום, עד כדי קושי ממשי לתקשר באופן מילולי. גמגום מאופיין פעמים רבות על ידי חזרתיות בלתי רצונית על צלילים, אך כולל לעיתים גם היסוס בדיבור, הפסקה לפני תחילת הדיבור, אליו מתייחסים כ"חסם" (בלוק), וכן הארכת צלילים מסוימים, בדרך כלל הברות.

המנגנונים הכושלים בהפקת השפה הוא תהליך מורכב הכולל תיאום בין מספר מערכות האחראיות על השפה. תכנון וביצוע דיבור במוח המגמגם עלול להיות בעייתי עקב השינויים המהירים והמדויקים הנדרשים מן הפה, הלשון, השפתיים והלסת וכן של הנשימה ותפקוד הסרעפת וההיגוי בשעת הדיבור. רוב תופעות הגמגום אינן ניתנות לזיהוי על ידי המאזין. אלה כוללות פחד מפני צלילים ומילים מסוימות, פחד מדיבור במצבים מסוימים, חרדה, מתח, רחמים עצמיים, בושה וכן תחושה של "איבוד שליטה" במהלך הדיבור. הפרעת דיבור זו עשויה ליצור פגיעה קשה במצבו הרגשי של האדם המגמגם. הגמגום שונה באופן מהותי ממצב חולף של קושי בשטף הדיבור ונשמע בצורת גמגום קל שיכול להיות קיים ונורמלי בשלבי התפתחות השפה אצל ילדים הלומדים לדבר. גמגום התפתחותי קל המוגדר כנורמלי עשוי להופיע בין גיל כשנה וחצי ועד לגיל חמש שנים. בעיות הדיבור ההתפתחותיות (הגמגום הנורמלי) משתפרות לרוב תוך כחודשיים ולעיתים עד להחלפת שיני החלב בפה. בגמגום האמיתי צריך לטפל בגיל הילדות, מוקדם ככל האפשר. התופעה מחמירה בגיל המבוגר אם אינה מטופלת בילדות[2]. גמגום בדרך כלל איננו נובע מבעיה פיזית בהפקת צלילי הדיבור או קושי בניסוח מחשבות בשפה מדוברת (ראו ערך דיסלקסיה). הפרעת דיבור המתבטאת בגמגום איננה יציבה - הגמגום עשוי להתבטא במידה רבה יותר במצבים מסוימים, כגון שיחה בטלפון, מאשר במצבים אחרים, בהתאם למידת החרדה המלווה את הפעילות. ישנם מגמגמים המסוגלים, למשל, לשיר, לקרוא או לדבר לעצמם ללא כל פגם. גמגום הוא תופעה מורכבת ברמת החברתית, הפסיכולוגית, ההתנהגותית והנוירולוגית.

למרות השגיאה הנפוצה, לא נמצא כל קשר בין גמגום לבין רמת האינטליגנציה של הפרט המגמגם. להוציא את הקושי בדיבור, אנשים מגמגמים הם בעלי יכולות רגילות בכל שטח אחר. בעבר סברו כי חרדה, ביטחון עצמי נמוך, עצבנות ומתח, עלולים לגרום לגמגום, אך כיום, בעקבות מאות מחקרים לא מצאו קשר בין מצב נפשי להתפתחות גמגום. מצב נפשי עלול להחמיר גמגום, אך על פי מחקרים, לא לגרום להיווצרותו.

תאוריות שונות על הגמגום שהתפתחו עם חקר הגמגום:

חקר הגמגום התפתח סביב תאוריות שונות שהתפתחו במהלך השנים. בעבר תאוריות הגמגום היו תאוריות התנהגותיות התומכות ברעיון שגמגום הוא התנהגות נלמדת ונמשכת בעקבות גורמים אישיים ואף רצוניים. עם התקדמות חקר הגמגום, התפתחו התאוריות המשפחתיות, הרואות במשפחה כגורם העיקרי לגמגום. תאוריה זו הייתה מקובלת עד סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. עובדים סוציאליים נטו למקד את הטיפול במשפחה ולא במגמגם עצמו. בשנים אלו החלו לראות בגמגום גם בעיה פסיכולוגית והתפתחו התאוריות הפסיכואנליטיות. לאחר מכן התפחתו תאוריות אורגניות ועד אמצע המאה ה-20 התמקד חקר הגמגום בניסיון לאתר גורמים אורגניים. התאוריות האורגניות מייחסות את הגמגום לבעיות שליטה של עצבים ושרירים, גורמים גנטיים, תורשתיים ואף בעיות נירולוגיות. מחקרים רבים פורסמו בנושא והתמקדו בשרירים הקשורים לדיבור, תפקודי מערכת העצבים ואפילו הרכב דם (ביניהם: טראביס 1931, ווסט 1958, גראהם 1965 וג'ונאס 1978).

בשנים האחרונות נוטים לראות בגמגום שילוב של גורמים אלו יחדיו ולא תולדה של גורם אחד בלבד.

זיהוי הגמגום ככרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמות רבה מהמקרים, קיים סיכוי סביר שהתופעה תחלוף מעצמה תוך מספר חודשים או יותר. עם זאת, כאשר חוסר השטף בולט ומפריע לילד ולהוריו או במידה ומופיעות התנהגויות של מאמץ או תסכול כדאי לפנות לייעוץ של קלינאי/ת תקשורת העוסק/ת בטיפול בגמגום. בטרם תחילת הטיפול חשוב להקשיב לילד בסבלנות, להתרכז בתוכן דבריו, לא לקטוע אותו ולא להשלים עבורו מילים או משפטים. בנוסף, מומלץ שלא לתת לו עצות הקשורות לגמגום כמו "דבר לאט" וכדומה.

ישנן שיטות אבחון וגישות שונות התלויות בגיל הילד. אבחון מקיף של קלינאי/ת תקשורת משלב מדדים אובייקטיביים, כגון ספירת הברות מגומגמות ומדדים סובייקטיביים כגון שאלונים. בשאלונים אלה נבדק התפקוד התקשורתי וכן ישנה התייחסות למרכיב הרגשי המלווה את הגמגום: עמדות כלפי הגמגום, מידת ההימנעות מדיבור, תיאור מצבים בהן מופיע גמגום וכו'.

בקרב ילדים קטנים יותר, האבחון מבוסס בעיקר על ראיון הורים ובחינת האינטראקציה התקשורתית של הילד עם ההורה ועם קלינאי/ת התקשורת. לסיכום, ניתן לזהות גמגום כרוני רק לאחר אבחון מקיף המבוצע ע"י בעל מקצוע.[3]

סיבות לגמגום באוכלוסיות יעד שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגמגום יש נטיה משפחתית בחלק מהמקרים. אך יכול להופיע גם ללא סיפור משפחתי. לעיתים קרובות ישנה השפעה של מעורבות רגשית על חומרת הגמגום ומאפייניו. החל ממצב כללי של התרגשות ומתח וכלה במצבים רגשיים מורכבים יותר והימנעות מדיבור. יש קשר בין מצבי לחץ לבין גמגום. לעיתים ישנה החמרה הן בחוסר שטף הדיבור והן בתופעות הלוואי הקשורות בגמגום. מטופלים מדווחים על  החמרה/הופעה של גמגום בזמן שיחה עם אדם חדש, אדם בעל סמכות, דיבור בפני קהל וכדומה.

נכון להיום, עדיין לא ידוע לחלוטין מה הגורמים לגמגום. יחד עם זאת, חוקרים ופסיכולוגים מסכימים על שילוב סיבתי בין יסודות תורשתיים, נפשיים ופיזיולוגיים.

השפעת הגמגום על אופי האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה ביולוגית אין הפרעות או הבדלים באופי,[1] אינטליגנציה או בבריאות הנפשית של אדם בעל גמגום. עם זאת, אנשים עם גמגום לעיתים מתאפיינים בערך עצמי נמוך. מתוך מחקרים עלה כי ילדים בעלי גמגום מעריכים את עצמם בביצועים אקדמיים וספורטיביים נמוך מאשר הם יכולים לבצע. בנוסף, גם בתמיכת ההורים וביכולתם לקבל את עצמם כבעלי גמגום ילדים אלו הראו ערך עצמי נמוך. מה שבלי פעולה הבאה לשפר זאת ממשיך איתם גם לגילאי בגרות. כמו כן מגמגמים מפתחים לעצמם אסטרטגיות הימנעות. לדוגמה, מגמגמים נמנעים ממילים שיכולות לתקוע את המשך הדיבור או הימנעות ממצבי דיבורי המעוררים לחץ. כך שבמקום להגיד את דעתם ולבטא את עצמם תקשורתית באופן הטוב ביותר הם אומרים בעיקר את מה שמתאפשר להם להגיד בצורה החלקה ביותר. גם שגם בתחומי העניין, היחסים הבין-אישיים והקריירה שלהם נוצרים קיצוצים משמעותיים. לעיתים בעקבות הימנעות מסיטואציה מאיימת נוצר מצב בו אי אפשר לבדוק מחדש את התקרית, וזאת מתקבעת כאירוע מחריד עד להודעה חדשה. מה שיכול להתבטא בסיטואציות שונות במהלך חייו של המגמגם. לכך יש השפעה על התפקוד החברתי, מה שמעלה את הקשר בין גמגום לבין חרדות חברתיות. (חרדה חברתית היא הפרעת חרדה המאופיינת בידי פחד וחשש מהשפלה, מבוכה, והערכה שלילית במצבים חברתיים שונים). מבוגרים מגמגמים רבים מתמודדים במקביל גם עם חרדה חברתית, עם קשיים פסיכולוגיים במרחב הבין-אישי והם נוטים למבט שלילי וביקורתי יותר על יכולת הדיבור. כל אלו משפיעים על המגמגם ועל אופי התנהגותו.

הבדלים בין אדם מגמגם לאדם לא מגמגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מאדם לא מגמגם שיכול לדבר באופן רציף ושוטף ולבצע מספר פעולות מוטוריות במקביל, אדם מגמגם הוא אדם שיש לו קושי בהפקת דיבור ולכן הדיבור שלו אינו רציף. ישנם הבדלים בהתנהגויות המוטוריות המתבטאות באיחור בהפקת הקול ובפעולות של איברי ההיגוי ותיבת הקול, דבר המתבטא גם בתנועות איטיות יותר של השפתיים והלסת. ממחקרים באמצעות מכשירי הדמייה מתקדמים כמו MRI ו- PET Scan נמצא שיש גם תפקוד מוחי שונה בזמן דיבור. חשוב לציין שלא קיימים הבדלים באופי או באינטליגנציה או בתחומים שאינם קשורים להפקת הדיבור בין אדם מגמגם לאדם שאינו מגמגם.

חשיבות הגיל באבחון וטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחון בגיל הרך (שנתיים עד גיל חמש) בו בדרך כלל מתחיל להתבטא גמגום וטיפול בזמן זה מביא למוטיבציה גדולה מצד הילד והוריו מה שבתורו מביא לפוטנציאל שיפור משמעותי.[1]

אצל ילדים צעירים הדרך בה הם מפיקים דיבור אינה מקובעת עוד ולכן האפשרות להפסיק לגמגם יותר גדולה מאשר אצל אנשים מגמגמים לאחר שנים רבות. נמצא כי ברוב המקרים ילדים שמתחילים לגמגם לפני גיל 4 מפסיקים לגמגם. מכיוון שקשה לדעת אם ילד יפסיק לגמגם באופן ספונטני, יש לעזור לילדים ללמוד לדבר נכון, ויפה שעה אחת קודם.

ילדים עם הורים חסרי מוטיבציה יפיקו תועלת מעטה מן הטיפול ויש האומרים שהמוטיבציה חשובה מן הגיל. במקרים בהם הגמגום נתפס מוקדם ניתן לספק שיחות הרגעה להורים מה שמעצב את יחסם לעניין בהווה ובעתיד וכתוצאה מכך גם את יחס ילדיהם. במקרים בהם גמגום מופיע כתוצר למקרה טראומטי חשוב להתחיל את הטיפול מוקדם ככל הניתן לאירוע בלי קשר לגיל המדובר כדי שרמת הפוטנציאל לשיפור תהיה רבה ביותר.

בגיל מבוגר הסיכויים להתחיל לדבר שוטף ללא התערבות חיצונית נראים קטנים. לאחר שאדם בונה מערכת של הרגלים, רגשות ואמונות סביב גמגום התהליך הטיפולי ארוך, דורש כוח רצון וברוב המקרים הדרכה מקצועית גם שם הוא בהחלט אפשרי, אם כי קשה ונדיר יותר.

ממדי התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתונים שנאספו בארצות הברית, 2.5% מכלל הילדים בגילאי טרום-חובה מגמגמים, בממוצע אחד מכל ארבעים ילדים. בגילאי ילדות מסוימים אחוז המגמגמים הוא גבוה יותר ומגיע עד כדי 5%[4].

במחקרים שנעשו באוכלוסייה הבוגרת נמצא כי כמעט 1% מן האוכלוסייה מגמגמים[5]. תופעת הגמגום נפוצה בקרב גברים פי ארבעה מאשר בקרב נשים[6]. בעבר היו חוקרים שטענו כי בארצות מסוימות אחוז המגמגמים גבוה מאשר בארצות אחרות בעולם, אולם הדעה הרווחת היום היא כי אין בסיס להנחה זו. אולם, סביר יותר להניח כי התופעה בולטת יותר בארצות שבהן לא מפותח הטיפול בהפרעות תקשורת.

השפעותיו של הגמגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות הגמגום ניכרות בעיקר בתחום החברתי.

ישנו קשר בין גמגום לבין חרדות חברתיות שכן האדם המגמגם מנסה להימנע ממפגשים ואינטראקציות חברתיות ובכך מתחמק מתקשורת ונמנע מחשיפת בעייתו והתמודדות איתה, להימנעויות הללו קיימות השלכות על התפיסה העצמית ועל התפקוד החברתי של האדם; חרדה חברתית מתאפיינת בפחד וחשש מהשפלה, מבוכה והערכה שלילית במצבים חברתיים.

בגילאים הקטנים יותר, ילד מגמגם מושך אליו תגובות שליליות מהסביבה, ילדים נוטים ללעוג ולנהוג בחוסר סבלנות ואלו דברים שמשפיעים על בנייה וחיזוק הדימוי העצמי המתפתח בגיל זה. בגילאים מבוגרים יותר ישנה התמודדות שונה עם חרדה חברתית ובמקביל גם עם קשיים פסיכולוגיים במרחב הבין-אישי, המגמגמים מפתחים לעצמם אסטרטגית הימנעות ויש להם נטייה למבט שלילי וביקורתי יותר על יכולת הדיבור.

אסטרטגית ההימנעות כוללת הימנעות ממצבי דיבור מעוררי לחץ כמו למשל שיחות עם אנשים שגרמו להם להרגיש לא בנוח במהלך שיחה או שהתעוררה בהם בושה להמשך השיח, ישנה הימנעות של מגמגמים ממילים שעלולות לתקוע להם את רצף הדיבור והימנעות ממילים מסוימות העלולות להקשות על ביטוי המילה הבאה; בכך בעצם נוצר פער בתקשורת שלהם עם הסביבה בין להביא את עצמם לידי ביטוי כמו שהם מרגישים לבין מה שמתאפשר להם להגיד בפועל. ההימנעות היא אחת מהתופעות המגבילות בחייהם של המגמגמים והיא גורמת לצמצום בשלל תחומי עניין, ביחסים חברתיים ובחיי הקריירה.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע גורם בודד או בלעדי לגמגום. קיימות תאוריות שונות באשר למקורו של הגמגום ולגורמים התורמים לו ולא נמצא כל הבדל ברור בין אנשים מגמגמים לבין אנשים שאינם מגמגמים (ג'ונאס, 1978). עם זאת ישנם מס' גורמים שמסבירים חלק ממקרי הגמגום והם:

  • גורם גנטי, אך גורמים סביבתיים יכולים להחמיר או לעזור לילדים להתגבר על נטייתם הגנטית לגמגם. (הגורם התורשתי מפורט בהמשך)
  • אנומליה (סטיה) מבנית באזור מסוים בצד השמאלי במוח של אנשים מגמגמים.[דרוש מקור]
  • שני אזורים של הקליפה שהוכח כי הם מעורבים במישרין בדיבור, אזור ברוקה ואזור ורניקה הנמצאים בצד המוח השמאלי שהוא העיקרי לדיבור. אנשים בעלי גידולים או פציעות באזורים האלה מתקשים לטפל במלים כסמלים, מצב הידוע בשם אפאסיה, היינו אובדן כושר הדיבור. אדם הסובל מאפאסיה יתחיל לפעמים במשפט ואחר כך יפסיק במבוכה, כשאין ביכולתו להעלות את שמו של החפץ הרגיל ביותר, כגון כיסא או כף (ג'ונאס, 1978).
  • בעקבות טראומה שחווה הילד בגילאים מאוחרים יותר. כלומר, הנטייה לגמגם תפרוץ כביטוי, לדוגמה, לאלימות המופנית נגד הילד במשפחה או כתוצאה מאירוע חד פעמי טעון, ועוד (ג'ונאס, 1978).
  • נזק מוחי מולד - על פי בדיקת PET ו-MRI (בדיקה לפעולת סריקת המוח) הילדים והמבוגרים הלוקים בגמגום, תהליכי הדיבור והשפה הם באזורים מוחיים שונים מאשר ילדים שאינם מגמגמים.
  • גורמים התפתחותיים - גישות פסיכולינגוויסטיות (חקר תהליכים פסיכולוגיים בשפה) טוענות שתהליכים לשוניים אחראים לקשיי דיבור ורכישת השפה וחוקיה עלולה לגרום לגמגום בגיל הרך.
  • גורמים סביבתיים - יש חשיבות רבה לדרישות ולציפיות שההורים דורשים מהילד, עם ההתפתחות של הילד דרישות ההורים גדלה במיוחד בארגון שפתי גבוהה ולכן הילד רואה בזה כמטלה קשה, נוסף לכך כאשר הילדים מנסים לחקות את ההורים מבחינת השפה הגבוהה מתפתח בעקבות כך גמגומו של הילד. את תופעת הגמגום ניתן להסביר בעזרת מודלים התנהגותיים, יהיה ניתן לראות את ההורים כגורם משמר או מעורר משמעותי לתופעה זו אצל הילד (אמיר, 2011).
  • גורמים תקשורתיים - המגמגם חווה את קשיו במיוחד ברגעים מלחיצים או מרגשים. בנוסף לכך לחץ של זמן משפיע באופן שלילי על המגמגם.
  • גמגום על רקע נפשי נובע מאירועים טראומטיים שאדם חווה כמו: הולדת אח, מעבר דירה, מוות של איש יקר וכדומה (רום, 2009) .המגמגמים אינם חשים שליטה על גופם, סביבת חייהם, וחייהם בכלל ובעקבות זאת הגמגום נוצר מניסיונות לא מוצלחים של שליטה.

תורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקרים נמצאה קורלציה בין גמגום לבין גנים מסוימים[7]. אולם, עדיין לא הוכח קיומו של גורם גנטי לגמגום. מחקרים רבים חקרו את תופעת הגמגום המשפחתי, אולם תוצאות מחקרים אלה יכולות להיות מוסברות על רקע גנטי כמו גם רקע סביבתי.

נוירולוגיה של גמגום אצל מבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סריקות מוח של מגמגמים מבוגרים חשפו מספר מבנים לא רגילים מבחינה נוירולוגית:

  • אצל מגמגמים מבוגרים, בעת הדיבור, קיימת פעילות מוגברת באונה הימנית של המוח, הפעילה יותר בעת פעילות רגשית, לעומת האונה השמאלית. אצל מבוגרים לא מגמגמים, בעת הדיבור קיימת פעילות מוגברת באונה השמאלית. אין זה ידוע האם דפוס זה של פעילות מוחית אצל מגמגמים נובע מפגם כלשהו באזורי הדיבור באונה השמאלית, אשר כתוצאה ממנה ממלאים את תפקיד הדיבור אזורים באונה הימנית שאינם מתאימים לפעילות זו. ייתכן אף שהפעילות המוגברת באונה הימנית קשורה לפחדים, חרדות, או רגשות אחרים הבאים יחד עם הדיבור אצל מגמגמים.
  • בעת הדיבור, אצל מגמגמים מבוגרים קיימת תת-פעילות במרכזי הבנת הנשמע. מחקר אחד מסיק כי מגמגמים אינם יכולים לבצע אינטגרציה של הנשמע עם הפעילות הפיזית, זאת אומרת, להשוות כיצד קולם נשמע עם האופן שבו הם חשים את תנועת השרירים המעורבים בדיבור[8].
  • מחקר שהתמקד בבחינת אזור הפלנום טמפורל (planum temporale), אזור אנטומי במוח האחראי לעיבוד השמע. בדרך כלל אצל בני האדם אזור זה גדול יותר באונה השמאלית וקטן יותר באונה הימנית. אצל מגמגמים נמצאה תופעה הפוכה ולפיה אזור זה גדול יותר באונה הימנית מאשר בשמאלית[9].
  • אצל מגמגמים מבוגרים נמצאה פעילות-יתר של האזור במוח האחראי לבקרת הפעילות המוטורית שבדיבור. ממצא זה אינו מפתיע היות שהגמגום מתבטא במתח-יתר ובגירוי-יתר של נשימה, מיתרי הקול ושרירי האיברים המעורבים בהגיית המילים (שפתיים, לסת, לשון).

לא נעשו מחקרים של סריקות מוח בילדים מגמגמים ועל כן לא ידוע האם תופעות נוירולוגיות דומות קיימות גם בגיל הילדות.

דעה מובילה נוספת באשר למקור הגמגום גורסת כי הוא נגרם על ידי בעיה בתיאום עצבי במוח. מחקרים שנעשו לאחרונה מצביעים על כך שקיים קשר בין גמגום לבין מוליכים עצביים פגומים בין אזורי הדיבור והשפה, שניהם באונה השמאלית של המוח. פגמים כאלה עשויים להיגרם כתוצאה מנזק מוחי בשלבי ההתפתחות המוקדמים או מפגם גנטי.

מחקרים הדמיה שונים אף הדגימו כי אצל מגמגמים קיימת זרימת דם מופחתת לאזורים מסוימים במוח. במחקרים אלה נבחנה השפעתה של התרופה הלופרידול (haloperidol) אשר לה נמצאה השפעה חיובית הן בשיפור זרימת הדם והן בהפחתת הגמגום.

שינויים כתוצאה ממתח בגמגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצבים מסוימים, למשל בעת שיחת טלפון, הגמגום עלול להתגבר, או לפחות, בהתאם למידת החרדה הנוצרת אצל המגמגם כתוצאה מפעילות זו. בעת מצבי מתח, קול האדם משתנה. השרירים המעורבים בהגיית הדיבור מתוחים יותר וכך עולה טון הדיבור. אנשים מנסים לדבר מהר יותר, חוזרים על מילים או חלקי משפטים. אנשים אף מוסיפים הברות הממלאות "חללים" בין המילים, כגון "אה". אלה הן הפרעות דיבור רגילות. מחקר אחד מצא כי במצבי מתח, אנשים שאינם מגמגמים, אשר דיבורם הרגיל מכיל 0% של הפרעות דיבור, בעת מצב מתח, כאשר נתבקשו למלא משימה פשוטה ולנקוב בשמות צבעים, דיבורם הכיל 4% של הפרעות דיבור. אצל מגמגמים שבדיבורם 1% של הפרעות דיבור, תחת מתח דיבורם הכיל 9% של הפרעות דיבור[10]. הגמגום עצמו מפחית את מידת המתח אצל האדם ב-10%, כפי שנמדד בלחץ הדם[11]. אולם הוא מגביר את המתח אצל המאזין. נראה שהגמגום מפחית את המתח אצל הדובר רק באופן זמני. הפחתת ויצירת המתח אצל המגמגם היא בדפוס מעגלי שבו קיים גמגום בהבהרה הראשונה של המילה הראשונה, אחר כך המגמגם יאמר את שארית המילה ומספר מילים נוספות ברצף ואז קיים גמגום נוסף, שוב מספר מילים ברצף וחוזר חלילה.

טיפול בגמגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום אין טיפול מרפא גמגום. בעבר, הגמגום הוערך כתופעה נפשית שניתנת לריפוי באמצעות טיפולים פסיכולוגיים לסוגיהם. היום המרכיב של טיפול פסיכולוגי מתמודד עם קבלה עצמית של המגמגם.

קיימות שיטות טיפול מדיסציפלינת קלינאות תקשורת למשל עיצוב שטף הדיבור. אפשר לטפל בשיטה זו באופן אינטנסיבי במשך מספר שבועות. ובגמר הטיפול יש שיפור ניכר בשטף הדיבור עד כדי שטף מלא, אולם שמירה על השטף דורשת תרגול רב ומתמשך, למעשה לאורך כל חיי המגמגם. חיסרון השיטה הוא שאינה מתאימה לילדים צעירים. נוסף לכך, הטיפול בילדים צריך להיעשות בהדרכת המשפחה. הטיפול מתמקד באינטראקציה בין ההורים והילד, או עם שאר האחים, בהרגלי הדיבור בבית וכן בתגובות לגמגום של הילד. כך בעצם מסייעים לילד באמצעות יצירת שינוי בסביבה הקרובה אליו. לעיתים מערבים גם את הצוות החינוכי בבית הספר.

בנוסף, קיימות מספר גישות ודרכים לטפל, להתמודד ולעזור לילד מגמגם.

שתי גישות עיקריות לטיפול בגמגום אצל ילדים הינן טיפול ישיר או טיפול עקיף הכולל הדרכת הורים וההחלטה באיזו גישה להתמקד תלויה בהתאם לגיל הילד ולאחר אבחון של מאפייני הגמגום (חומרה, מידת מודעות וכו׳). ישנן שיטות אבחון וגישות שונות התלויות בגיל הילד, למשל אבחון וטיפול בגילאים צעירים הנעשה בעזרת משחק והמטרה היא למנוע מהילד את תחושת המבוכה וחוסר האונים ולאפשר דיבור שוטף יותר, ישנו אבחון עם קלינאי תקשורת שמשלב מדדים אובייקטיביים וסובייקטיביים כגון ספירת הברות מגומגמות או יצירת שיח בעזרת שאלונים ובגילאים קטנים יותר ישנו אבחון המבוסס בעיקר על בחינת אינטראקציה תקשורתית של הילד במהלך ראיון עם ההורים.

הטיפול הנפוץ ביותר בגמגום הוא טיפול באמצעות דיבור הנקרא (CBT (cognitive-behavioral therapy. במהלך טיפול זה עובדים עם האדם המגמגם על שיפור יכולות ניהול עצמי, שליטה נשימתית, מיומנויות אסרטיביות ותרגול של טכניקות לדיבור מושהה.

ישנה שיטה נוספת, שפותחה ע״י הפסיכולוג רונלד וובסטר, שגם בה מטפלים באמצעות דיבור אך שמים בה דגש על יכולות דיבור ושימוש בצלילים ולאחר מכן מיישמים את הנלמד בשיחות פשוטות ומורכבות. טיפול נוסף בגמגום הינו טיפול תרופתי, המטופלים מקבלים תרופות מסוג חוסמי דופמין (דופמין הינו הורמון הממלא מספר תפקידים חשובים במוח ובגוף) אך מחקרים עדיין לא מצאו האם טיפול תרופתי בלבד יכול להועיל או שהוא מצריך שילוב עם טיפול באמצעות דיבור.

טיפול תרופתי - ישנן תרופות פסיכיאטריות שבאופן מקרי התגלו כבעלות השפעה חיובית בשיפור השטף אצל חלק מהמגמגמים, לעיתים במחיר תופעות לוואי. תרופה מבטיחה - Pagoclone גילתה שיפור בשטף אצל אחוז ניכר מהמגמגמים ללא תופעות לוואי. התרופה עברה שני שלבי ניסוי במינהל התרופות האמריקאי (FDA). השלב השלישי והאחרון מתעכב בשל עלותו הגבוהה.

הסתרת הגמגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמגמים רבים נוטים לנסות להסתיר את הגמגום. חלקם על ידי דיבור מהיר מאוד תוך בליעת הברות. טכניקה נוספת היא החלפת מילים. כאשר מגמגם "מרגיש" שהוא עומד להיתקע במילה או הברה, הוא מחליף אותה במילה אחרת או מוסיף מילת קישור שלא נדרשת. טכניקה נוספת היא השהיית הדיבור עד שהחסימה תעלם.

התמודדות עם גמגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להתמודד עם גמגום באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי העוזר למטופל להתמודד עם חרדה ולעיתים אף דיכאון. במהלך מפגשי הטיפול, המטפל מתרגל את הדיבור של המטופל ובעצם ״מציף״ את הגמגום ובכך עוזר למגמגם להסתגל למצב בו הוא נמצא ולהבין את השלכות ההפרעה; בזמן תרגול הדיבור, ניתן אף להבחין בתחושות חרדה ודיכאון אותם חווה המגמגם כתגובה ישירה למצבו. ככל שהטיפול נמשך, המגמגם מתרגל למצבו, הלחץ והמתח יורדים וכך גם מפלס החרדה והדיכאון, חלק מההתנהגויות הנלוות לגמגום פוחתות ואט אט ניתן להבחין בשיפור ברצף הדיבור. עם הזמן, למגמגם יהיה שיפור גם במסוגלות לניהול שיחות ארוכות וגם בביטחון במצבים שעלולים ליצור אצלו חסימה כמו למשל לדבר מול אנשים מסוימים או לדבר בסיטואציות מאיימות.

גמגום בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתנ"ך, משה, בניסיון להימנע משליחותו אל העם, העיד על עצמו בפני אלוהים "כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" (ספר שמות, פרק ד', פסוק י'). הפירוש המקובל לביטוי זה הוא שמשה סבל מגמגום. על פי אגדות חז"ל גמגומו של משה נבע מניסיון שנוסה על ידי פרעה בעודו ילד, במהלכו מלאך היטה את ידו מקערת הזהב לקערת גחלים לוהטות. משהכניס משה את ידו הכוויה לפיו - נכווה גם פיו. מאז היה כבד פה וכבד לשון, קרי - מגמגם[12].
  • בסרט "נאום המלך" (2011) מסופר כיצד המלך ג'ורג' השישי התמודד עם בעיית הגמגום החריפה שלו שמנעה ממנו לנאום בצורה רציפה, עד שהצליח, לאחר טיפול, להתגבר על הבעיה ולנאום לאזרחי בריטניה.
  • ישנם סרטים, כמו "דג ושמו וונדה" או סיפור פשוט שבהם דמות המגמגם שמורה לאדם טיפש באופן מיוחד. אולם, לא כל דמויות המגמגם בקולנוע ובספרות הן כאלה. בספר פסוקי השטן, דמות המגמגם היא של מפיק סרטים ממולח בשם אס, אס, סיסודיה ובסרט "חודש בכפר" המגמגם הוא ארכאולוג דעתן.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמיר, ע' (2011). גמגום בגיל הרך. כתב העת הישראלי לרפואת ילדים, 75, 37-38.
  • פורטי, מ' (1962). על גורמים לגמגום. רבעון למדעי התנהגות, 12(2), 158-167.
  • רום, א'(2009). שפה וקוץ בה. ת"א: מכון מופ"ת.
  • רונן, ת' (1990). תאוריות על גמגום ודרכי הטיפול בו – סקירת ספרות. חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית, י (4), 342-353.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הכל על גמגום: שאלות ותשובות, ynet, ‏2004-10-28 (בעברית)
  2. ^ גמגום, באתר מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי

    פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים
    {{{כותרת}}}, www.hadassah.org.il
  4. ^ Proctor A., Duff, M.. and Yairi, E. (2002). "Early childhood stuttering: African Americans and European Americans." ASHA Leader, 4:15, p.102.
  5. ^ Craig. A, Hancock K, Tran. Y, Craig. M, & Peters, K. (2002). "Epidemiology of stuttering in the communication across the entire life span." Journal of Speech Language Hearing Research, 45:1097-1105.
  6. ^ Yairi, E, & Ambrose, N. (2005). Early childhood stuttering. Austin, TX: Pro-Ed, Inc. Kloth, S., Janssen, P., Kraaimaat, F. & Brutten, G. (1995). "Speech-motor and linguistic skills of young stutterers prior to onset." Journal of Fluency Disorders, 20, 157-170. Yairi, 2005; “On the Gender Factor in Stuttering,” Stuttering Foundation of America newsletter, Fall 2005, page 5.
  7. ^ Comings, D., et al., "Polygenic Inheritance of Tourette Syndrome, Stuttering, Attention Deficit Hyperactivity, Conduct, and Oppositional Defiant Disorder," American Journal of Medical Genetics 67:264-288 (1996).
  8. ^ Braun, A.R., Varga, M., Stager, S., Schulz, G., Selbie, S., Maisog, J.M., Carsom, R.E., Ludlow, C.L. "Atypical Lateralization of Hemispehral Activity in Developmental Stuttering: An H215O Positron Emission Tomography Study," in Speech Production: Motor Control, Brain Research and Fluency Disorders, edited by W. Hulstijn, H.F.M. Peters, and P.H.H.M. Van Lieshout, Amsterdam: Elsevier, 1997
  9. ^ A. L. Foundas, MD, A. M. Bollich, PhD, J. Feldman, MD, D. M. Corey, PhD, M. Hurley, PhD, L. C. Lemen, PhD and K. M. Heilman, MD. "Aberrant auditory processing and atypical planum temporale in developmental stuttering," Neurology, 2004;63:1640-1646.
  10. ^ Caruso, A., et al. "Adults Who Stutter: Responses to Cognitive Stress." Journal of Speech and Hearing Research, 37, 746-754, August 1994.
  11. ^ Perkins, W., Dabul, B. "The Effects of Stuttering on Systolic Blood Pressure." Journal of Speech & Hearing Research, Vol. 16, No. 4, December 1973.
  12. ^ [1]