דו"ח ליטבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הסבר בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפלשים הוא כותרתו של דו"ח שפרסם ד"ר יוסף ליטבק בחודש ינואר 1973 (שבט תשל"ג), בדבר עליית קהילת ביתא ישראל לישראל. ד"ר ליטבק שימש במחלקה לחקר העם היהודי בגולה באגף לתכנון ומחקר של משרד הקליטה הישראלי. הדו"ח מציג מגוון רחב של דעות, בשירות הציבורי הישראלי ובחברה הישראלית, בנוגע לפעולות הרצויות כלפי הקהילה המבקשת לעלות לישראל.[1][2][3] המלצותיו מעולם לא אומצו באופן רשמי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העלייה מאתיופיה מהקמת מדינת ישראל עד מלחמת יום הכיפורים

רישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים כי במרוצת שנות השישים עלו ארצה תשעים ושמונה יהודים שנולדו באתיופיה. זאת בנוסף לשישים ותשעה היהודים שעלו ארצה בשנים 1960-1948 ולעולים ספורים לפני הקמת מדינת ישראל.[4] פרופ' מיכאל קורינאלדי מתאר את שיטות העלייה שנקטו בני ביתא ישראל באותן שנים:

כמו כן, חרף הוראות מוסדות העלייה להימנע מטיפול בעליית בני העדה, הגיעו מדי פעם בפעם בודדים מבני העדה כתיירים לארץ, ולאחר שנתגיירו קיבלו זכויות עולים. במרוצת השנים גבר לחץ בני העדה על הקונסוליה הישראלית באדיס אבבה למתן אשרות כניסה לישראל, אך הממסד בארץ, שלא היה מעוניין בעידוד עליית בני העדה, הגיב בקביעת נהלים קונסולריים מחמירים, שלפיהם נדרש, על בקשות אשרת ביקור של בני העדה, אישור מראש מאת משרד הפנים בארץ.[5]

מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט 1988, עמ'[3]184

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים חיו בישראל כמאתיים אזרחים יוצאי אתיופיה שתבעו את זכות אחיהם לעלייה. יחד עם לחצי ארגונים ופעילים בישראל ובתפוצות, נדרשה הכרעה ברורה של הרשות המבצעת הישראלית בדבר תחולת חוק השבות על יהודי אתיופיה.

עיקרי הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי" מצטט הרב מנחם ולדמן קטעים מפרק הממצאים בדו"ח ליטבק.[3]

1. הפלשים הם לדעתם של חוקרים מדעיים אובייקטיביים אחד העממים הרבים שמהם מורכבת אוכלוסיית אתיופיה. מבחינה אתנית ותרבותית הם חלק אורגני מעם אתיופיה.
2. הפלשים קיבלו בעבר הרחוק, בתקופה שלא ניתן לקבוע בדיוק, את הדת היהודית. עם זאת המשיכו להחזיק באי-אלה ממנהגיהם האליליים וסיגלו להם גם ממנהגי הנוצריים לאחר שהנצרות הובאה לאתיופיה. ההלכה אינה ידועה להם וכן כל היצירה היהודית העתירה מאז הבית השני ועד ימינו. אי-לכך התרחקו גם מבחינה דתית מן היהדות.
ההכרה בפלשים כיהודים מותנית על ידי הרבנות הראשית בישראל בגיורם "מספק" שהוא נוהל גיור מקוצר בהתחשב בכך שהם נימולים. הפלשים עצמם אינם נוטים להתגייר ועצם המושג גיור זר להם לגמרי. אלה מהם שהתגיירו בישראל עשו זאת לאחר שנוכחו לדעת, כי אם לא יתגיירו לא יוכלו להיהנות מזכויות עולים על פי חוק השבות, ייתקלו בקשיים אשר להבטחת זכות ישיבתם והתאזרחותם בארץ ותחסם בפניהם האפשרות להשתלב בחברה הישראלית. באתיופיה עצמה, כאמור, הפלשים אינם נוטים להתגייר, כולל גם אותם ממנהיגיהם ועסקניהם המכריזים על עצמם כיהודים.
3. מבחינה לאומית-תרבותית זרים הפלשים לגמרי לעם ישראל. מעולם לא הייתה להם זיקה כלשהי לעם היהודי מאז גלה מארצו וכנראה גם על קיומו לא ידעו.
4. כיוון שעפ"י ההלכה הפלשים אינם מוכרים כיהודים אינם יכולים גם לעלות לישראל על פי חוק השבות.
5. הידיעה על קיומו של העם היהודי, הרעיון בדבר שותפות כלשהי ביניהם לבין העם היהודי והניסיון לעורר ולטפח אצלם שותפות זו הובאו אל הפלשים מבחוץ. הייתה זו יוזמתם של מדענים ועסקנים יהודים מתוך מניעים של סולידריות דתית ולאומית ובעיקר מתוך מניעים הומניטריים לנוכח תנאי חייהם הירודים ביותר של הפלשים. ברם, מאמצים אלה זכו להד קלוש בלבד בקרב המוני הפלשים...

מתוך יוסף ליטבק, הפלשים, משרד הקליטה - האגף לתכנון ומחקר, המחלקה לחקר העם היהודי בגולה, ירושלים, שבט תשל"ג[2]

ליטבק הזהיר עוד מפני חדירה דרך ים סוף של גויים המתחזים ליהודים מאתיופיה, באמצעות אוניות ישראליות ואחרות.[2] לדבריו, קיימת סברה מבוססת שכבר הגיעו גויים כאלה לישראל. ליטבק מוסיף כי:

עידוד עלייתם של פלשים לישראל עלול להרחיב את ממדי התופעה של העמדת פני פלשים ולהעמיד את שלטונות ישראל בפני מצבים קשים ומסובכים וכן לספק חומר רב לגורמים עוינים בדעת הקהל העולמית להגברת ההסתה האנטי-ישראלית על ידי האשמות ב"גזענות" וכן באפליה וכפייה דתית וכדומה (...)

נראה כי אין לעודד פעילות, מצד גורמים יהודיים ובוודאי שלא מצד גורמים ישראליים, המכוונת להגברת זיקתם של הפלשים לישראל. בוודאי שלטובתם של הפלשים עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תוכניות כלשהן להעלאתם לישראל.

יוסף ליטבק, שם

גניזת הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב עובדיה יוסף פסק כי העלאת ביתא ישראל היא בבחינת הצלת נפשות

דו"ח ליטבק הוגדר דו"ח פנימי ונגנז בסמיכות מידית להשלמתו. המלצותיו מעולם לא אומצו באופן רשמי. המצב השתנה באופן מהותי זמן קצר לאחר השלמת הדו"ח, כאשר הרב הראשי לישראל, הראשון לציון עובדיה יוסף קבע שבני ביתא ישראל הם יהודים.

מנחם בגין כראש ממשלת ישראל הורה לגנוז את דו"ח ליטבק, וצוטט על ידי פעילים למען יהודי אתיופיה כאומר שהוא "עוד מסמך אופייני לתקופת מפא"י".[1]

חשיבותו ההיסטורית של דו"ח ליטבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מנחם ולדמן מעיר על חשיבותו של דו"ח ליטבק, המתעד את הלכי הרוח שפשו בסוכנות היהודית:

דו"ח זה, משקף, ללא ספק, תפישה שרווחה בציבוריות הישראליות מאז הקמת המדינה ואשר ראתה בשבט יהודי אתיופיה עדה הנמצאת מחוץ למעגל החיים היהודיים ובלתי שייכת למסגרת פוטנציאל העלייה לישראל. אנשי ממסד לא מעטים, שהיו קשורים בעלייה ובקליטה, או כאלה שיכלו להשפיע מכוח מעמדם או אישיותם, לא ראו בעין יפה את פניותיהם של הפעילים, שדרשו להעלות את יהודי אתיופיה

מתוך מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמ' 275[2]

יהודי אתיופיה הושפעו מתוכן הדו"ח שנים ארוכות לאחר כתיבתו, למשל, רחמים אלעזר אמר ב-1979 על הדו"ח[6]:

"המוסדות לא השתחררו עד היום ממסקנותיו הנוראות של אחד, יוסף ליטבק ממחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שחיבר מסמך מזעזע בינואר 1973. ... עד היום מקבלים את הרוח בהמלצותיו של אדון ליטבק ומנדים את יהודי אתיופיה ומפקירים את דמם ועוסקים בטשטוש."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אבבה, ד. ד., רשימה שחורה, ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 2005, עמוד 9
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי, 1989, ISBN 9650504338
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ראו ביקורת אצל מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה: זהות ומסורת, 1988, עמ' 184
  4. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולים, לפי תקופת עלייה, ארץ לידה וארץ מגורים אחרונה מתוך שנתון סטטיסטי לישראל 2007
  5. ^ כאן מציין פרופ' קורינאלדי תזכיר מאת שגריר ישראל באתיופיה דאז, חנן עינור. התזכיר מיום 9 באוגוסט 1971 ממוען למחלקה הקונסולרית של משרד החוץ ונושאו "נהלים קונסולריים כלפי הפלשים, הצעת שינוי ההוראות שלנו". התזכיר מתועד במדריך לתעוד נבחר ביחסי ישראל-אתיופיה מאת חנן עינור, 1986, עמ' 65
  6. ^ דב גולדשטין, "ספל קפה עם רחמים אלעזר", מעריב, 19 בינואר 1979