חוק השבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הנוסח המקורי של חוק השבות תש"י
חותמת חוק השבות בדרכון אמריקאי

חוק השבות, תש"י–1950 מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.

החוק התקבל בכנסת ב-5 ביולי 1950 (כ' בתמוז ה'תש"י), בעקבות יוזמה של חבר הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת "הפועל המזרחי", והיה במשך שנים רבות הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. בשנת 2018 קיבל רעיון השבות מעמד חוקתי בסעיף 5 של חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון העומד בבסיס חוק השבות - מתן אזרחות אוטומטית לכל יהודי העולה לארץ ישראל, הוטמע כבר בסעיף 7 לכתב המנדט - סעיף חוק ההתאזרחות[1], שניתן לבריטניה בשנת 1922 על ידי חבר הלאומים, וקבע כי ממשלת ארץ ישראל תהיה אחראית על קביעת חוק ההתאזרחות ובחוק זה יבואו סעיפים המכוונים להקל על היהודים המתיישבים ישיבת קבע בארץ את רכישת האזרחות הארץ-ישראלית.

חוק השבות הונח על שולחן הכנסת ביוני 1950[2]. אישור החוק נקבע לישיבה חגיגית של הכנסת בכ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל[3] והחוק אושר בישיבה פה אחד. רוב ההסתייגויות לחוק נדחו, אולם הכנסת קיבלה הסתייגות שקבעה את הזכות לשלול עלייה רק ממי שפועל נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל ולא, כפי הצעת הוועדה, שיהיה ניתן לשלול עלייה גם ממי שפעל בעבר נגד העם היהודי או מדינת ישראל[4].

לאחר שבית המשפט העליון קבע בבג"ץ שליט שבן של אב יהודי ואם שאינה יהודייה נחשב ליהודי, דרשה המפד"ל לתקן את חוק השבות ולמנוע הכרה במי שאינו יהודי על פי ההלכה כיהודי. במענה לכך הציע שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא פשרה על פיה רק בן לאם יהודיה או מי שנתגייר ייחשב ליהודי, אך חוק השבות יוחל גם על בת זוגו וילדיו של יהודי[5]. בעקבות הצעה של משה קול, נוספה להצעה של שפירא גם הכרה במי שאחד מסביו היה יהודי, או מי שבן זוגו הוא נכדו של יהודי[6]. החוק שעבר סופית בכנסת ב-10 במרץ 1970[7] גם החריג את מי שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. המפד"ל הסכימה למתן זכות עליה לנכד של יהודי, למרות שמלכתחילה התנגדה לכך, בגלל שצפתה שרק מעטים יבקשו לעלות על סמך היותם "נכד של יהודי"[8].

זכאי חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיהו יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיהו יהודי

מושג מרכזי בחוק השבות הוא המושג "יהודי", וסביב משמעותו התעוררה מחלוקת קשה. בגרסתו המקורית של החוק הופיע המושג "יהודי" ללא הגדרה, כלומר משמעותו המדויקת הושארה לפרשנותו של בית המשפט. בעקבות פסיקות בג"ץ בפרשת "שמואל אוסוואלד רופאייזן (האח דניאל)" 1962, ובפרשת "שליט" 1969, תוקן החוק בשנת 1970, ונוספה לו ההגדרה: "יהודי – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

ההגדרה שהוספה במרץ 1970 הכריעה בחלק מהמחלוקת, אולם השאירה את המחלוקת סביב השאלה למי נתונה סמכות הגיור פתוחה. המפלגות הדתיות דרשו שההגדרה תזכה לפרשנות מצמצמת שלפיה הסמכות בנושאי גיור תיקבע לפי ההלכה ו/או על ידי הרבנות הראשית לישראל, ואילו זרמים אחרים ביהדות, כגון היהדות הקונסרבטיבית והיהדות הרפורמית, דרשו שגם להם תינתן הסמכות לגייר.

בפסק הדין בבג"ץ "אליאן (חוה) פסרו גולדשטיין" 1995 (בג"ץ 1031/93), הפריד למעשה בית המשפט העליון בין הקביעה ההלכתית האורתודוקסית בנושא "מיהו יהודי", לבין הקביעה המנהלית.

בן דת אחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות קובע שלא תנתן זכות עלייה לאדם שהוא בן דת אחרת. עם זאת, שופטי בית המשפט העליון קבעו שקביעה זאת של החוק מאפשרת לאדם לשוב ליהדותו אם זנח את הדת האחרת[9].

פסקה 4א – קרובים של יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקה 4א של חוק השבות נוספה לחוק בשנת 1970. סעיף זה מעניק את אותן זכויות המוענקות ליהודי גם לבן/בת זוג, בן, ולנכד לא יהודי של יהודי, ללא קשר לשאלה האם היהודי עדיין בחיים ואם הוא עולה יחד עם קרוביו לישראל, אם לאו.

השופטת עדנה ארבל סיכמה חמש תכליות לסעיף זה[10]:

  1. עידוד בעלי זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות
  2. עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות
  3. עשיית צדק על ידי השוואת המעמד של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה יידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי
  4. איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח "יהודי" בחוק השבות
  5. איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים

בהתאם לתכליות אלו קבע בית המשפט שאלמנה של יהודי שנישאה לאיש אחר אינה זכאית יותר לעלייה לפי חוק השבות[11].

במשך שנים הייתה מדיניות משרד הפנים שלא-יהודי שהתחתן עם יהודי אזרח ישראל הוא זכאי חוק השבות על פי סעיף 4א. בשנת 1995 שינה משרד הפנים את מדיניותו והפסיק להכיר בבני זוג לא-יהודים של יהודים אזרחי ישראל כזכאי חוק השבות. בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון בהרכב בראשות השופט מישאל חשין ובהסכמת דליה דורנר ודורית ביניש כי בן משפחה לא-יהודי של יהודי אזרח ישראל (כל עוד אינו בנו או נכדו) אינו זכאי שבות[12].

קטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פסיקת בית המשפט העליון, קטין אינו זכאי חוק השבות בפני עצמו, ואינו יכול לעלות לישראל אלא יחד עם הוריו או אפוטרופסו הזכאים על פי חוק השבות[13].

עבר פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 תוקן חוק השבות לבקשת שר הפנים מראשית 1953[14] והוסף הסעיף המתיר לשר הפנים שלא להעניק אזרחות ישראלית ליהודי "בעל עבר פלילי ועלול לסכן את שלום הציבור". החוק עבר למרות התנגדות של חלק מחברי הכנסת, בהם אליהו-משה גנחובסקי אשר טען – "אם יש פושע, הוא יהיה בתוכנו"[15][16]. בסעיף זה נעשה שימוש במקרים ספורים בלבד, בהם מקרהו של יוסף יואנוביצ'י שנמלט מצרפת לישראל[17] ומקרהו של מאיר לנסקי אשר ביקש לעלות לישראל בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נפתחה נגדו חקירה על ידי רשויות החוק בארצות הברית. ביקורת ציבורית על השימוש המועט בסעיף זה כדי לסרב עליית גורמים בעלי עבר פלילי נשמעה לאחר מעצרם של יעקב טייטל ודמיאן קרליק אשר הואשם ברצח משפחה שלמה. חבר הכנסת מאיר שטרית אמר שיש לתקן את חוק השבות כדי למנוע הבאת אנשים לא רצויים לישראל. מנגד טען יעקב קדמי שמספרם של הגורמים העבריינים מברית המועצות לשעבר שניצלו את חוק השבות להגיע לישראל בטל בשישים[18].

בית המשפט העליון קבע שלצורך הוכחת עבר פלילי אין צורך בהרשעה בבית משפט או הודאה של המבקש לעלות, אלא די בראיות מנהליות[19]. לעומת זאת, נקבע שכתב אישום שטרם נדון אינו מספיק לביסוס "עבר פלילי". כן נקבע שבמקרים מסוימים, גם בריחה ממעצר בית ושימוש בדרכון מזויף מהווים עבירות המאפשרות לדחות בקשה לעלות לישראל[20].

הבעת כוונה להשתקע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי בסיסי לקבלת מעמד בישראל היא הבעת רצונו של האדם המגיע לישראל להשתקע בה. בעקבות זאת קבע בית המשפט העליון שאדם שאינו מביע רצונו להשתקע בישראל לא מוכר כזכאי חוק השבות[13].

מעמד השומרונים בעיני חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1949 נהגה מדינת ישראל בשומרונים כביהודים; בני הקהילה שהתגוררו בתוך גבולות ישראל דאז נהנו משוויון זכויות וחובות, ובני הקהילה שהתגוררו בשכם וביקשו להתיישב בתוך גבולות המדינה הוכרו ככל עולה יהודי ממדינות ערב. מעמדם לא הוסדר מלכתחילה בחוק השבות, אלא כעבור שנים ספורות, בעקבות שאילתא של חבר הכנסת יצחק בן-צבי ובעקבות תכתובת בין היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה.[21][22] ב-1992 חדל משרד הפנים להעניק לשומרונים העוברים משכם לגבולות 1948 זכויות עולה בטענה שחוק השבות איננו חל עליהם. השומרונים עתרו לבג"ץ וזה החליט להפוך את ההחלטה.[23]

חוק השבות ועקרון השוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות מעניק יתרון מיוחד ליהודים, ולכאורה פוגע בעקרון השוויון בין אזרחי המדינה. בפסק הדין של בג"ץ קעדאן נתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק את דעתו על כך:

מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י-1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים. ביטוי לכך ניתן בהכרזת העצמאות, אשר קראה "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". אין, איפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

זרח ורהפטיג מתנגד לטענה על פגיעה בשוויון בין אזרחי המדינה, בנימוק שהחוק אמור לגבי מי שאינם אזרחי המדינה, ולגביהם אין חובה לנהוג בשוויון.

הטענה שיש בו משום הפליה פסולה בין אזרח לאזרח מופרכת היא. מדינה דמוקרטית מצווה לשמור על שויון מוחלט בזכויותיהם ובחובותיהם של אזרחיה, אבל אין עיקרון כזה קיים ביחס לאנשים הנמצאים בחו"ל והמדינה מעוניינת ברכישתם כאזרחים. מקובל הכלל כי כל מדינה חופשית היא בקביעת עקרונות ההגירה שלה, ועידוד הגירת אלמנטים מיוחדים הן מבחינת הקירבה הלשונית, הלאומית והן מבחינה מקצועית או רפואית, ביד המדינה היא.

זרח והרפטיג, חוקה לישראל-דת ומדינה, ירושלים מסילות תשמ"ח

פרופסור שלמה אבינרי תומך בלגיטימיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא עומד בנורמות המקובלות בדמוקרטיות המערביות.

חוק ההגירה האמריקאי מפלה בין קבוצות שונות, לפעמים גם על בסיס אתני – במתן מכסות להגירת קבוצות מאזורים שונים, כמו למשל פליטים ממשטרי דיכוי או יהודים מברית המועצות לשעבר - אך עיקר ההפליה בארצות הברית היא על בסיס כלכלי. לרופא או למשקיע בעל חשבון בנק מוכח, קל יותר להגר לארצות הברית מאשר למבוטל ממקסיקו או מהאיטי. חוק ההגירה הקנדי מבוסס על הכישורים המקצועים והכלכלים, קרי, הוא מפלה לרעה על בסיס כלכלי, בנוסף לכללים מסוימים במחוז קוויבק המפלים לטובה דוברי צרפתית. למדינות לא מעטות לרבות שווייץ גרמניה יוון וארמניה, יש חוקים המאפשרים הגירה אוטומטית לצאצאי הפזורות האתניות שלהם. וצאצאיו של אזרח בריטי (בריטי ממש, לא סיני מהונג-קונג שיש לו דרכון בריטי) זכאי תמיד לשוב ל"מולדתו"

פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית שלמה אבינרי, הארץ 20.10.1995

המשפטן חיים כהן תומך בלגיטמיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא יוצר "הבחנה"[24] ולא הפליה.

כשם שאין הפליה פסולה בדרישה שמועמד לכהונת רב או שוחט יהיה יהודי, כך אין פסול בהפליה בין יהודי לאינו יהודי, בחוק שרק יהודי באשר הוא יהודי כשיר להיות בעל הזכויות הטבעית-היסטורית לעלות ארצה ולהסתפח למדינה היהודית

המשפטן חיים כהן בספר "המשפט" ירושלים מוסד ביאליק 1991 עמוד 486

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעת לעת בית המשפט העליון דן בעתירות של אנשים המבקשים אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות. בית המשפט קבע שבמקרים אלו נטל ההוכחה הראשוני שאדם זכאי חוק השבות מוטל על המבקש ורק אם המבקש עומד בנטל ההוכחה הראשוני מחויב משרד הפנים להביא ראיות לחשד מבוסס שהמבקש אינו זכאי חוק השבות.

סף נטל ההוכחה שאדם זכאי חוק השבות לא נקבע באופן נוקשה, אולם בית המשפט הביע דעתו שהראיות צריכות להיות מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות למעמד עולה מתוקף חוק השבות. ראיות אלו כוללות תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי[25].

התנגדות לחוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות עורר התנגדות מסוימת אצל גורמים שראו בו התגרות מיותרת בערבים. הנרי ביירוד בנאום בשנת 1954 קרא לישראל לשנות את חוק השבות כדי "להפיג את פחד הערבים מפני עלייה המונית"[26].

סיבה נוספת להתנגדות לחוק השבות הייתה חשש מפגיעתה במעמדם של היהודים בארצות מושבותיהם. היו בין יהודי ארצות הברית שבקרו את החוק כפוגע בקשר בין היהודים אזרחי ארצות הברית לארצם[27].

במהלך השנים היו שטענו ש"החוק היה מוצדק לשעתו, לשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, וכי עתה אין לו כבר מקום"[28].

הצעות לתיקון חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות במתכונתו מאז 1970 מאפשר ללא-יהודים להגר/לעלות למדינת ישראל (ולפי חוק האזרחות אף לקבל אזרחות מיידית), זאת אם הוכיחו קיומו של אב, סב או סבתא יהודיים או בן/בת זוג שלו אב או סב יהודי (אפילו אם נפטר). עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה אך שימוש מועט בסעיף זה והוא לא עורר דיון ציבורי. אולם, עם בוא העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 עלו לישראל עולים רבים שאינם יהודים בהיותם "נכד של יהודי". עולים אלו עוררו דרישות לשנות את חוק השבות ולצמצם את עלייתם של גויים, שעל פי הנטען ראו בהגירה למדינת ישראל הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי לנוכח זכותם לקבלת סל קליטה, הקלות במיסוי ומענקי עידוד ברכישת דירה, ואין להם קשר מהותי לעם היהודי[29].

בין ההצעות שהועלו לשינוי החוק נכללו:

  • לדרוש שנכד של יהודי יוכל לעלות רק יחד עם סבו היהודי[8].
  • ביטול הזכאות לעלייה לדור הנכדים[30].
  • ביטול האפשרות לעליית צאצאי יהודים[31]
  • הוספת קריטריון של עניין בחיים יהודיים או זיקה לקהילה יהודית במשך תקופת זמן מוגדרת.
  • הפרדה בין זכאות לעלייה על פי חוק השבות לבין קבלת אזרחות כשקבלת האזרחות מותנית במבחני השתלבות (כפי שקיים באוסטרליה, ארצות הברית ומדינות אחרות).

כל ההצעות לשנות את חוק השבות נדחו. שוללי התיקון טענו שגם העולים על פי סעיף הנכד הם חלק מהקולקטיב היהודי, ויצאו נגד ההתייחסות אליהם כאל גויים[32]. היו גם שטענו שלחלק ניכר מהעולים שאינם יהודים על פי ההלכה יש תודעת השתייכות לקולקטיב היהודי וזיקה לעם היהודי, ושכל פתיחה של חוק השבות לשינויים יכולה להתגלגל לכיוונים בלתי רצויים.

פרופסור רות גביזון הציגה את עמדת המבקשים לשנות את חוק השבות ולצמצם את תחולתה על לא יהודים:

לא ברור מדוע הזכות לעלות צריכה לכלול גם בני משפחה רחוקים של יהודי שאין להם עצמם כל זיקה ליהדות. ... מחשבות על צמצום כזה של חוק השבות יכולות לנבוע איפה ממגוון מרכיבים של מטרת העל. ראשית, מן המחויבות לשוויון אזרחי במדינה - לא להעדיף מהגרים שאין להם זיקה ממשית ליהדות על מהגרים אחרים, בעיקר כאלה שיש להם שורשים בארץ. שנית, מן הרצון לקיים בישראל חברה מפותחת, מודרנית ומשגשגת. שלישית, וזה שולי - יש בין זכאי חוק השבות כאלה הפועלים בצורה בוטה נגד האינטרסים של המדינה. הרצון לקיים פה מדינה המגנה על הסדר הציבורי ועל זכויות האדם של הכול מחייב לא לאפשר ליסודות כאלה להיכנס ארצה מכוח זכות. רביעית, וחשוב, מגמה של צמצום זכאות העלייה על פי חוק השבות יכולה להתבסס גם על הרצון לחזק את המדינה כמקום בו מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. מסגרת הזכאות צריכה להיות כזאת שתחול על כל אלה שרוצים להגר לישראל על מנת לחיות כאן חיים יהודיים שלמים - ואשר לא תחול על אחרים ... אבל אין מקום להעניק זכאות מכוח שבות למי שאין לו שום עניין בחיים יהודיים, והוא אף לעיתים חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית או לאומית אחרת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק השבות, תש"י–1950, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ כתב המנדט, באתר משרד החוץ הישראלי (באנגלית)
    2. ^ חוק השבות שיוגש לכנסת, מעריב, 9 ביוני 1950
      הצעת חוק השבות, חרות, 16 ביוני 1950
    3. ^ חוק השבות יוגש אור לכ' בתמוז, מעריב, 2 ביולי 1950
    4. ^ חוק השבות נתקבל בכנסת ביום הרצל, על המשמר, 6 ביולי 1950
    5. ^ הממשלה תתכנס היום; מובטח רוב מכריע להצעת י. ש. שפירא, דבר, 29 בינואר 1970
    6. ^ הממשלה אישרה את התיקון להוק השבות, דבר, 4 בפברואר 1970; המשך
    7. ^ הכנסת אישרה סופית התיקון לחוק השבות, למרחב, 11 במרץ 1970
    8. ^ 8.0 8.1 אריה בנדר, עם מספר קטן של לא יהודים אפשר לחיות, מעריב, 27 ביולי 1990
    9. ^ בג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים
    10. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
      בג"ץ 6247/04 , סעיף 33
    11. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
      בג"ץ 6247/04
    12. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
      בג"ץ 3648/97
    13. ^ 13.0 13.1
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
      בג"ץ 1292/12
    14. ^ הכנסת דורשת חוק נגד הגבלות בהיתרי יציאה, דבר, 12 במרץ 1953
    15. ^ ליטל לוין, 3.2.1954 ויכוח על חוק השבות וחולי הנפש בישראל, באתר הארץ, 03/02/10
    16. ^ חוק השבות נתקל בהתנגדות, חרות, 3 בפברואר 1954
    17. ^ יואנוביצ'י יועמד לדין ויגורש, חרות, 19 בפברואר 1958
    18. ^ חוק השבות משרת גורמי פשע? "במקרים בודדים", גלי צה"ל, 3 בנובמבר 2009
    19. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
      בג"ץ 1227/98 , סעיף 26
    20. ^ בג"ץ 3819/13 טודרס גרינהאוס נ' שר הפנים
    21. ^ תכתובת בין היועץ המשפטי של משרד הפנים ליועצים המשפטיים של הממשלה, משרד רה"מ ומשרד הדתות.
    22. ^ בית־כנסת ראשון לעדה השומרונית נחנך בחולון, דבר, 11 בפברואר 1963
    23. ^ אתי בורשטיין ואריאל דרור, השומרונים: היבטים היסטוריים, סוציולוגיים ומשפטיים
    24. ^ "הבחנה" פירושה: התייחסות שונה לקבוצה או לסקטור – כאשר השוני נוגע להתייחסות השונה, ואין הוא נקרא הפליה
    25. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
      בג"ץ 2185/05 , פסקה כ"ב
    26. ^ ביירוד דורש תיקון חוק השבות, הצופה, 2 במאי 1954
    27. ^ רוזנוואלד מקדים את ביירוד, הצופה, 3 במאי 1954
      יהודים מבקשים עזרת דאלס נגד חוק השבות הישראלי, הצופה, 12 בנובמבר 1957
    28. ^ רות גביזון, באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה, מכון נאמן, 2006, עמ' 134–136
    29. ^ אמנון מרנדה, פרשת הנאו-נאצים: חוק השבות על הכוונת, באתר ynet, 9 בספטמבר 2007
    30. ^ לינוי בר גפן, ויכוח בועדת העלייה: האם לתקן את חוק השבות, באתר ynet, 11 בדצמבר 2001
    31. ^ קובי נחשוני, 9 מיליון זכאי חוק השבות אינם מוכרים כיהודים, באתר ynet, 2 בנובמבר 2014
    32. ^ חנוך ברטוב, שלח את עמי לאמריקה, מעריב, 27 ביולי 1990