דוד אופק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד אופק
אין תמונה חופשית
לידה 9 בינואר 1968 (בן 52)
רמת גן, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע, תסריטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד אופק (נולד ב-9 בינואר 1968) הוא במאי ותסריטאי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד אופק נולד ב-9 בינואר 1968 ברמת גן. אופק הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים. במהלך לימודיו זכה פעמיים בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים: על סרטו התיעודי "חלומות חיים" (1993) ועל "בית" (1994), בו הופיעו מספר רב של נושאים וטכניקות המאפיינים את יצירתו.

בבית הספר סם שפיגל החל ליצור שיתוף פעולה אמנותי עם חברו לכתה, הבמאי והתסריטאי יוסי מדמוני.

שנתיים לאחר סיום לימודיו יצר, כתב וביים את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו, "בת ים ניו יורק", בהפקת מיכה שגריר עבור "שידורי קשת". הסדרה זכתה בפרס אופיר לדרמת הטלוויזיה הטובה ביותר ונבחרה לייצג את ישראל בפסטיבל אינפוט בשנת 1996 במקסיקו.

ב-1999 ביים את הסרט התיעודי "5 סיפורי אהבה" עבור ערוץ 1[1], אשר זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2000, בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב בפסטיבל הסרטים הישראלי בארצות הברית 2001, והשתתף במסגרת התחרותית בפסטיבלים הדוקומנטריים של טיוואן ויוון[2].

בשנת 2000 יצר עם מדמוני את הסדרה "טייק-אווי" עבור ערוץ 3 בכבלים וביים חלק מפרקיה[3].

בשנת 2–2001 יצר עם מדמוני, בהפקת מיכה שגריר, את הסרט העלילתי באורך מלא "המנגליסטים", אשר השתתף בכ-30 פסטיבלים בינלאומיים וזכה בפרסים רבים: פרס התסריט בפסטיבל "מר דל פלטה" בארגנטינה; גולדן רמי בקטגוריית הסרט הזר בפסטיבל יוסטון; פרס לסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל דלונגה, ארצות הברית; פרס לסרט הטוב ביותר בפסטיבל וושינגטון העצמאי.

ב-2003 ביים את הסרט התיעודי "ההרוג ה-17" שהוקרן במסגרת שידורי "קשת" בערוץ 2 והוקרן ב-60 פסטיבלים בינלאומיים ובהם אמסטרדם, סלוניקי ואינפוט 2003[4]. הסרט זכה בפרס לסרט הישראלי הטוב ביותר ולעריכה בפסטיבל דוקאביב 2003[5], בפרס אופיר לסרט הדוקומנטרי 2003[6], בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל "הוטדוקס" קנדה, בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סירקיוז ובפרס העיתונות הבינלאומי בפסטיבל הדוקומנטרי בשיקגו.

ב-2005 כתב וביים עם מדמוני את הסדרה "מלנומה אהובתי" שהוקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים וזכתה בפרס הדרמה בתחרות האקדמיה הישראלית ב 2006[7]. ב-2006 יצא הסרט "מלנומה אהובתי" אשר מתבסס על הסדרה. הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים היוקרתי של מונטריאול ובפסטיבל חיפה.

ב-2006 יצאו לאור סדרה דוקמנטרית נוספת שאוגדה לסרט: "האולפן", אשר עוקבת אחרי ארבעה תלמידים באולפן ללימוד עברית. הסרט זיכה את אופק בפרס הבמאי הדוקומנטארי בפסטיבל ירושלים[8].

בשנת 2008 זכה סרטו הדוקומנטרי "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים[9].

בשנת 2011 ביים יחד עם איתי רזיאל את הסדרה "בלי בושה". ואת הסרט "מותרות", שהתחרה בקטגוריה "רוח החופש" בפסטיבל הקולנוע ירושלים. סרט תיעודי העוקב אחר תקנוני צה"ל שקובעים מאיזה צורים יכולים להיכנס לעזה, כחלק מהסגר על רצועת עזה[10].

עבודותיו של אופק מתאפיינות בעיסוק בגיבורים בני קבוצות לא הגמוניות בחברה הישראלית, עולים, עובדים זרים, בני עדות המזרח ובטשטוש החיבור בין קולנוע עלילתי לקולנוע תיעודי, תוך שימוש בשחקנים לא מקצועיים.

בשנת 2012 יצאה למרקע סדרת הטלוויזיה שיצר בצוותא עם יוסי מדמוני וחיים שריר "30 ש"ח לשעה". הסדרה שמספרת את סיפורן של שלוש נשים עובדות קבלן בתחום הניקיון המקימות קואופרטיב עצמאי שודרה בערוץ 1 וזכתה לביקורות נלהבות הן ברמת העשיה והן מבחינת תכניה החברתיים והמגדריים. המבקרים קשרו בין הסדרה לבין המגמה החברתית המהפכנית הצעירה בעשור השני של שנות ה-2000 בישראל[11].

בשנת 2013 ביים אופק את הסרט הקצר "גבול ונדל"ן", במסגרת סרט המחווה לדוד פרלוב עקבות בירושלים.

אופק הוא אמן נבחר של הקרן למצוינות בתרבות. נשוי לעיתונאית והבמאית איילת בכר, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2019 ביים את סרט הקולנוע "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" ביחד עם יוסי עטיה, ויצר את הסדרה "מתיר עגונות" ביחד עם יוסי מדמוני ותמר קיי.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית (סרט, 1994)
  • בת ים ניו יורק (סדרת דרמה בהפקת מיכה שגריר עבור "שידורי קשת"; במאי-שותף), 1996
  • 5 סיפורי אהבה (סרט תיעודי עבור ערוץ 1), 1999
  • Take Away (סדרת דרמה עבור ערוץ 3; במאי-שותף), 2000
  • "בוסתן ספרדי באמריקה" (סרט תיעודי עבור טלעד ערוץ 2; במאי), 2000
  • המנגליסטים (סרט עלילתי; במאי-שותף), 2002
  • ההרוג ה-17 (סרט תיעודי; במאי), 2003
  • מלנומה אהובתי (מיני-סדרת דרמה; במאי-שותף), 2005
  • האולפן (סדרה תיעודית; במאי), 2006
  • ימים זוהרים (סרט דוקומנטרי, במאי), 2007
  • פרדיגמה (סרט דוקומנטרי, במאי), 2007
  • עלי מוהר – שחקן נשמה (סרט דוקומנטרי עבור ערוץ 8, במאי), 2007[12]
  • קו העלילה "אינסומניה" מתוך סדרת הטלוויזיה מסכים (במאי), 2007[12]
  • האגדה על ניקולאי וחוק השבות (סרט תיעודי; במאי)ץ 2008
  • 10 קצרים על דוד ריב (דוקומנטרי, במאי), 2010
  • מותרות (סרט תיעודי; במאי), 2011
  • בלי בושה (סדרה תיעודית, במאי), 2011
  • גבול ונדל"ן מתוך "עקבות בירושלים" – מחווה לדוד פרלוב (במאי), 2013
  • שלושים שקל לשעה (סדרת דרמה; במאי), 2012
  • חנדה חנדה 4 (סרט תיעודי קומי; במאי), 2013
  • זוגות (סדרה תיעודית עבור ערוץ 8; במאי), 2014
  • להרוג את הסבתא (סדרת קומדיה; במאי ויוצר)ת 2015
  • ביקור בית (סדרה תיעודית עבור yes דוקו; במאי), 2016[13]
  • המלחמה האחרונה של קטי (דוקומנטרי, במאי), 2017[14]
  • שיר למעלות (דוקומנטרי, במאי), 2018[15]
  • משתפים פעולה (סדרה דוקומנטרית, בימוי 3 פרקים), 2018
  • טוקלומטי (דוקומנטרי, במאי), 2018[16]
  • אני הייתי צבי מתוך המחווה ל"קולו של אחמד" (דוקומנטרי, במאי), 2019[17]
  • נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (עלילתי, במאי), 2019[18]
  • מסורבות (דוקומנטרי, במאי), 2019
  • מתיר עגונות (סדרה, במאי ויוצר), 2019[19]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניר קיפניס, ‏על רקע רומנטי, באתר גלובס, 3 בדצמבר 1999
  2. ^ ניר קיפניס, ‏אהבה בת עשר, באתר גלובס, 10 באוגוסט 2009
  3. ^ ניר קיפניס, ‏רוצים עוד, באתר גלובס, 10 באפריל 2001
    רותה קופפרשליחות מוסרית, באתר הארץ, 22 ביולי 2003
  4. ^ דוד שליט, ‏ההרוג ה-17. סרט רומנטי, באתר גלובס, 20 במרץ 2003
  5. ^ "ההרוג ה-17" של דוד אופק זכה בפסטיבל "דוקאביב", באתר הארץ, 8 באפריל 2003
  6. ^ אופק עושה בית ספר, באתר גלובס, 14 באוקטובר 2004
  7. ^ רותה קופפרטרגדיה של אנטי-גיבור, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
    אורן פרסיקו, ‏מזל סרטן, באתר גלובס, 18 בנובמבר 2005
  8. ^ תמרה שרייבר, ‏שפה קשה, באתר גלובס, 5 ביולי 2006
  9. ^ ניר קיפניס, ‏מבצע סבתא, באתר גלובס, 22 ביולי 2008
  10. ^ סיגל אופנהיים-שחר, קיווי ועזה שווה מותרות, באתר "העוקץ", 15 ביולי 2011
  11. ^ גילי איזיקוביץהסדרה שמציבה אלטרנטיבה לטלוויזיה מסחרית, באתר הארץ, 21 במאי 2012
  12. ^ 1 2 רותה קופפראין זמן לישון, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2007
  13. ^ שני ליטמןהסדרה שמנסה ללכוד את המוות במצלמה, באתר הארץ, 15 ביולי 2016
  14. ^ גילי איזיקוביץ"המלחמה האחרונה של קטי": צער שאין לו סוף, באתר הארץ, 30 באפריל 2017
  15. ^ שני ליטמןדוקאביב 2018: "שיר למעלות" מרגש, בלי שאלות קשות מדי על פונדקאות, באתר הארץ, 18 במאי 2018
  16. ^ שני ליטמן"טוקלומטי": עוצמה רגשית היורדת לשורשי חיינו, באתר הארץ, 28 ביולי 2018
  17. ^ אורי קלייןהפתעה: בסרטים הישראלים האלה גם ערבים הם בני אדם, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2019
  18. ^ נתנאל שלומוביץ, "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי": סיפור קטן על נשיקה ראשונה בצל פיגוע, באתר הארץ, 31 ביולי 2019
  19. ^ אריאנה מלמד"מתיר עגונות": סדרה נפלאה שלעולם לא תזכה למספר הצופים הראוי לה, באתר הארץ, 7 בנוסמבר 2019


הקודם:
2014 - אסף הראל ("הפרלמנט")
פרס האקדמיה לטלוויזיה - הבימוי הטוב ביותר בסדרה קומית
2015 - דוד אופק וליאור שפר ("להרוג את הסבתא")
הבא:
2016 - טרם נקבע