דוינה קורניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוחים, שמות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Crystal Clear app help index.svg
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דוינה קורניה
Doina Cornea
צילום משנות ה-1980 על יד חצר ביתה, מאת פרנץ צ'ומפאי
צילום משנות ה-1980 על יד חצר ביתה, מאת פרנץ צ'ומפאי
לידה 30 במאי 1929
בראשוב, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 במאי 2018 (בגיל 88)
קלוז'-נאפוקה, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות האיונגארד, קלוז'-נפוקה
השכלה אוניברסיטת באבש-בויאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הפורום הדמוקרטי האנטיטוטליטרי ברומניה - 1990
הקונבנט הדמוקרטי הרומני 1990–2000
דת הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית
חברה במועצת חזית ההצלה הלאומית
22 בדצמבר 1989 – 24 בינואר 1990
(4 שבועות ו־6 ימים)
פרסים והוקרה
  • פרס רפטו (1989)
  • מפקדת בלגיון הכבוד (2009)
  • הצלב הגדול של מסדר הכוכב של רומניה (2000) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוינה קורניהרומנית:Doina Cornea, ‏ 30 במאי 19293 במאי 2018) הייתה פעילה רומניה למען זכויות האדם, מתנגדת למשטר הדיכוי הקומוניסטי של ניקולאיה צ'אושסקו. הייתה מורה לצרפתית בהכשרתה. בימים הראשונים של המהפכה הרומנית ב-1989 צורפה לחברי מועצת חזית ההצלה הלאומית. בהמשך התפטרה ממנה בינואר 1990. קורניה הייתה אחד המייסדים של הפורום הדמוקרטי האנטיטוטליטרי ברומניה, ניסיון ראשון לאחד את האופוזיציה הדמוקרטית לממשל הפוסט-קומוניסטי. מאוחר יותר הפך הפורום למפלגה בשם "הקונבנט הדמוקרטי הרומני" (CDR (Convenția Democrată Română שנציגה, אמיל קונסטנטינסקו נבחר לנשיא רומניה אחרי יון איליאסקו. קורניה הייתה מדריכה, ומאוחר יותר מרצה בקתדרה לצרפתית בפקולטה לשפות זרות של אוניברסיטת באבש-בויאי בקלוז'-נפוקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוינה קורניה נולדה בבראשוב בחבל טרנסילבניה ברומניה. אביה, יאקוב קורניה היה במקור מן היישוב אילן, במחוז פגראש אמה, מריה קורניה, לבית מוגה, הייתה במקור מאפאהידה.[1] דוינה קורניה למדה בבית ספר יסודי בעיר רגין ובתיכון בטרגו מורש ובקלוז'. החל משנת 1948 היא למדה שפה וספרות צרפתית ושפה וספרות איטלקית באוניברסיטת קלוז'. בתום הלימודים לימדה צרפתית בבית ספר תיכון בעיר זאלאו, בה התחתנה עם עורך דין מקומי, לאונטין קורנל יוהאס. חזרה לקלוז' בשנת 1958 והייתה למדרכיה בקתדרה לצרפתית בפקולה לפילולוגיה אוניברסיטת באבש-בויא בעיר.

ההתגלות הפוליטית שלה התחילה בשנת 1965 כשבעת ביקור בשטרסבורג בצרפת הופתעה לראות שידיד צרפתי מתח בקורת באופן פומבי על הנשיא שארל דה גול. לפי מה שהורגלה ברומניה, ציפתה שיבואו שוטרים לעצור אותו, מה שלא קרה. התביישה ממצב הדברים ברומניה שהייתה נתונה בשלטון דיקטטורי מזה שנים רבות. החרפת הדיכוי הפוליטי והתרבותי בסוף שנות ה-1970 הביאה אותה לפרסם בשנת 1980 במחתרת בין חבריה את התרגום מצרפתית של ספרו של מירצ'ה אליאדה Încercarea Labirintului (מבחן המבוך) ובהמשך עוד ארבעה תרגומים מחתרתיים. "ירמיה הולאכי" מאת פטרה גרמן, "דאו דה ג'ינג" מאת לאו דזה, "צדק ואמת" מאת גבריאל מרסל והחלק טריאלוג מ"האדם ושלוש האתיקות שלו" מאת שטפאן לופאשקו. היא כתבה לצידם הערות ודברי מבוא.

מאבקה הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבי המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 תוך הפרת החוקים של המשטר הקומוניסטי שלחה קורניה מכתב ראשון לתחנת הרדיו "רדיו אירופה החופשית, מכתב ראשון בשורה של טקסטים וכתבי מחאה נגד משטר צ'אושסקו.[2] היא התלוננה לא רק על המשבר בחומרי/כלכלי שבה שקעה רומניה אלא גם על המשבר הרוחני, שבו העם ניזון בססמאות בלבד, תוך פגיעה בערכים הרוחניים, שבהם היא ראתה הגורם שיצר בעבר "תבונה, אתיקה, תרבות, חירות ואחראיות".[2] בסוף מכתבה הראשון התנצלה על שאינה חושפת את שמה, אולם חתמה על מנת להראות שהמכתב הוא אותנטי. מתוך אי הבנה ברדיו אירופה חופשית הקריאו אות המכתב כולו כולל את שם הכותבת[3] כתוצאה מכך ב-15 בספטמבר 1983 פוטרה קורניה ממשרתה באוניברסיטה כשהעילה הרשמית לפיטוריה הייתה הצעתה לסטודנטים שלה לקרוא את יומנו של מירצ'ה אליאדה.[4] קורניה נחקרה חקירות ארוכות, קיבלה מכות ואיומים. המעקב אחרי נעשה בפיקוח הקולונל אלכסנדרו פרש מה"סקוריטטה".

במכתב שני שפורסם על ידי BBC ורדיו אירופה חופשית, קורניה מחתה נגד ההגבלות בחופש האקדמיה ונגד העובדה שהנהלת האוניברסיטה לא הגנה עליה ואפילו לניסתה להבין מהם האידיאלים שהניעו את מעשיה.[3] קורניה לא נתרעה והמשיכה לשלוח מכתבי מחאה לרדיו אירופה חופשית כשמסרים בהם תואמים את האמונה שהביעה גם אחרי נפילת המשטר בשנת 1989:ששינוי פוליטי וכלכלי לטובה לאייצר שיפור במוסר המעוות של הפרטים בחברה.[3]

באוגוסט 1987 פנתה קורניה לנשיא צ'אושסקו במכתב שבו טענות לטובת רפורמה בחינוך הגבוה, בקשות ליותר חופש אקדמי ולאוטונומיה אוניברסיטאית (שתמנע מהמוסדות האקדמיים להיות שלוחה של המפלגה), התרת חילופי מידע ודעות עם אוניברסיטאות זרות, פרטו מעבודות ה"התנדבות" של הסטודנטים בעבודות קטיף בחקלאות, והשמת דגש על החשיבה במקום זכירת מידע בלבד. [5] בעת מרד הפועלים בבראשוב ב-18 בנובמבר 1987 יחד עם בנה, לאונטין יוהאס, הפיצה קורניה בקלוז'-נפוקה 160 פליירים לסולידריות עם הפועלים המפגינים נגד השלטון הקומוניסטי.[5] למחרת שניהם נעצרו על ידי הסקוריטטה והוחזקו במעצר למשך 5 שבועות עד דצמבר 1987 כששוחררו בעקבות מחאות בעולם ואחרי שידור תוכנית תעודית על רומניה ועל משטר צ'אושסקו בטלוויזיה הצרפתית, שכללה ראיון עם קורניה עצמה.[5]

בקיץ 1988 שמעה קורניה ברדיו אירופה חופשית שהוזמנה לוועידה על זכויות האדם בקרקוב. ההזמנה לא הגיעה אליה. ביקשה דרכון על מנת שתוכל לנסוע לוועידה אבל סורבה. השיבה לשלטונות במכתב שבה טענה שחברה טוטליטרית מצליחה יכולה להיווצר רק על בסיס שדידת ההישגים האינטלקטואליים של האנשים.[6] בספטמבר 1988 פנתה במכתב פתוח אל האפיפיור יוחנן פאולוס השני, מכתב שהוקרא ברדיו אירופה חופשית, ושבו ביקשה יחד עם חמשה אקדמאים מקלוז' את החזרת הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית לפאילות חוקית ברומניה.

מעצר בית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורניה כתבה מכתב נוסף שהוברח מחוץ לרומניה על ידי ז'וזי דיבייה ושודר ברדיו אירופה חופשית ב-23 באוגוסט 1988, חג הלאומי של רומניה. היא האשימה את צ'אושסקו באחראיות אישית לשפל הרוחני והכלכלי של רומניה. היא הציעה למנהיג שתי אופציות:לוותר יחד עם עסקונת המפלגה (הנומנקלטורה) על רסני השלטון או להנהיג רפורמות שתאפשרנה פ]לורליזם והפרדת הרשויות - האקזקוטיבית והמשפטית - מהמפלגה. [7] היא שטחה את נימוקיה למען חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות וחופש התנועה; בתחום הכלכלי, מכתבה (שנוסח בשיוף פעולה עם אחרים) טענה למען סגירת המפעלים הכושלים, ציודם מחדש של המפעלים כדי שיעמדו בתחרות עם חברות זרות, העסקת מנהלים זרים והנהגה מחדש של הבעלות הפרטית על האדמות, וכן עצירת תוכנית הסיסטמטיזציה שיזם צ'אשוסקו בבוקרשט וכל רחבי המדינה.[8] בעקבות זאת הושמה קורניה במעצר בית.[9] אחרי שהטלוויזיה הבלגית שדרה תוכנית תעודית על רומניה, התחיל מסע בינלאומי למעדן שחרורה. הפרלמנט האירופי והקונפדרציה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים החופשיים פנו לממשל הרומני עם בקשה לשחררה. התערבו למענה פוליטיקאים כמו לורן פביוס, יושב ראש האספה הלאומית הצרפתית, הנשיא לשעבר ולרי ז'יסקר ד'אסטן ושר החוץ של בלגיה, לאו טינדמאנס[10] למרות הכל, העזה קורניה לשלוח לחו"ל עוד שני מכתבים נוספים, כולל אחד שבו דנה על שרירותיות האמצעים שננקטו נגדה, שהיו לא תאמו לדעתה לחוק הרומני, וציינה את הפרת שלטון החוק והשימוש השירורתי בכוח השלטון.[11] ב-1989 הוזמנה קורניה על ידי דניאל מיטראן, אשתו של נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן לחגיגות המאתיים למהפכה הצרפתית. גם הפעם דחו הרשויות הרומניות את הקשתה לאשרת יציאה.[12] הזמנה נוספת קיבלה ממועצת אירופה והיא נמסרה לידי שגריר רומניה בפריז.[12]

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המפכה הרומנית, ב-21 בדצמבר 1989 יום לפני נפילת המשטר, שוחררה קורניה ממעצר הבית.[13] מיד עם שחרורה השתתפה בהפגנות ההמוניות בעירה, קלוז'-נפוקה.

פעילותה במשטר החדש אחרי 1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי 22 בדצמבר 1989 נתבקשה קורניה להיות חברה בממשלה הפוסט-קומוניסטית הראשונה, המועצה הלאומית של חזית ההצלה הלאומית. [14] ב-24 בינואר 1990 אחרי שהחזית ההצלה הלאומית הפכה למפלגה, עזבה קורניה את הממשלה הזמנית, והחליטה לרוץ עם מפלגה משלה בבחירות בשנת 1990. היא העריכה שהשלטון החדש הוא תלוי במנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב ושהוא נשלט עדיין על ידי פעילים קומוניסטים לשעבר. יחד עם אינטלקטואלים כמו אנה בלנדיאנה, מיכאי שורה ומירצ'ה דינסקו התנגדה להנהגה החדשה בראשות יון איליאסקו, עד שבשנת 1996 נבחר הנשיא החדש אמיל קונסטנטינסקו שייצג את האופוזיציה. היא נמנתה עם מייסדיו של הפורום הדמוקרטי האנטיטוטליטרי ברומניה, ניסיון ראשון לאחד את האופוזיציה הדמוקרטית לשלטון הפוסט-קומוניסטי. .[15] ארגון זה הפך לקונבנט הדמוקרטי הרומני שהביא את קונסטנטינסקו לשלטון בעקבות ניצחון בבחירות.

דוינה קורניה הייתה אחת ממיסדיהם של הקבוצה לדו-שיח חברתי ברומניה (Grupul pentru Dialog Social), של קרן הברית האזרחית (Fondul Alianța Civică) ושל הקרן ממוריה לתרבות (Fundația Culturală Memoria) דוינה קורניה נפטרה במאי 2018 בגיל 88, בביתה בקלוז'-נפוקה, כשבנה לצידה. .[16] היא הובאה לקבורה בטקס צבאי בבית הקברות היונגארד בקלוז'-נפוקה.[17] טקס הלווייה הדתי נוהל על ידי הבישוף היווני-קתולי של קלוז'-גרלה.

ציטוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתדלתי לחיות כאילו הפחד אינו קיים, אף על פי שהרגשתי אותו

,[18]

חייה הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדוינה קורניה שני ילדים:אריאדנה קומבס (שהתיישבה בשנות ה-1970 בצרפת ונפטרה שם) ולאונטין-הורציו יוהאס (יליד 1956)

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1990 - Liberté? Entretiens avec Michel Combes (חירות? ראיונות אצל מישל קומב) (בצרפתית)
  • 1991 - Scrisori deschise şi alte texte (מכתבים גלויים וטקסטים אחרים)
  • 1999 - Faţa nevăzută a lucrurilor. Dialoguri cu Rodica Palade (הפן הסמוי של הדברים. דיאלוגים עם רודיקה פלאדה)
  • 2000 - Traduceri (תרגומים)
  • 2006 - Puterea fragilităţii (כוחה של השבירות)

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרפתית:
  • מירצ'ה אליאדה - מבחן המבוך Încercarea labrinintului
  • "ירמיה הוולאכי" מאת פטרה גרמן
  • "דאו דה ג'ינג" מאת לאו דזה
  • "צדק ואמת" מאת גבריאל מרסל
  • "האדם ושלוש האתיקות שלו" מאת שטפאן לופאשק
  • 1990 - Convorbiri cu Claude-Henri Rocquet שיחות עם קלוד-אנרי רוקה
  • 1997 - Ultimele mărturii עדויות אחרונות מאת ולדימיר גיקה
  • 2003 - Fragmente postume (קטעים אחרי מוות)

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dennis Deletant, Ceaușescu and the Securitate: Coercion and Dissent in Romania, 1965–1989, M.E. Sharpe, London, 1995, ISBN 1-56324-633-3.
  • George Marcu (coord.), Dicţionarul personalităţilor feminine din România, Editura Meronia, Bucureşti, 2009, p. 84-85

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Doi ani de la moartea Doinei Cornea, adevarul.ro, 4 mai 2020
  2. ^ 1 2 D.Deletant עמ' 262
  3. ^ 1 2 3 D.Deletant עמ' 263
  4. ^ D.Deletant עמ' 261
  5. ^ 1 2 3 D.Deletant עמ' 264
  6. ^ D.Deletant עמ' 265
  7. ^ D.Deletant עמ' 266
  8. ^ D.Deletant עמ' 267
  9. ^ D.Deletant עמ' 268
  10. ^ D.Deletant עמ' 269
  11. ^ D.Deletant עמ' 270
  12. ^ 1 2 D.Deletant עמ' 271
  13. ^ D.Deletant עמ' 268
  14. ^ כתבה ב News Observer
  15. ^ כתבת הספד ב-4 במאי 2019 ב-Business Review
  16. ^ כתבת הספד בערוץ france 24
  17. ^ על טקס הלווייה בHotNews
  18. ^ צוטו ב République du centre Orléans שבת 5 במאי 2018, עמוד 1
  19. ^ La République du centre p 1 2018