דוכסות בנוונטו

**דוכסות בנוונטו**
**Ducatus (Principatus) Beneventi**
	מפת נסיכות בנוונטו כחלק מאיטליה בשנת 1000
ממשל
שפה נפוצה	לטינית
היסטוריה
תאריכי הקמה	שנות ה־70 של המאה ה־6
תאריכי פירוק	1081
ישות קודמת	האימפריה הביזנטית ; ממלכת הלומברדים
ישות יורשת	רוזנות אפוליה וקלבריה

דוכסות בנוונטו (לאחר 774, נסיכות בנוונטו) הייתה הדוכסות הלומברדית הדרומית ביותר בחצי האי האיטלקי, שהתרכזה בבנוונטו, עיר בדרום איטליה. הדוכסים הלומברדים שלטו בבנוונטו משנת 571 עד 1077, כאשר היא נכבשה על ידי הנורמנים במשך ארבע שנים לפני שניתנה לאפיפיור. בהיותה מנותקת משאר הנחלות הלומברדיות על ידי שלטון האפיפיור בדוכסות רומא, בנוונטו הייתה עצמאית כמעט מההתחלה. רק בתקופת שלטונם של גרימואלד (שלט 662–671) והמלכים מליותפראנד (שלט 712–744) ואילך הייתה הדוכסות קשורה קשר הדוק לממלכת הלומברדים. לאחר נפילת הממלכה ב-774, הפכה הדוכסות לטריטוריה הלומברדית היחידה שהמשיכה להתקיים כמדינת שארית, ושמרה על עצמאותה דה פקטו במשך כמעט 300 שנה, למרות שחולקה לאחר 849. בנוונטו הצטמצמה בתחילת המאה ה-11, ונלכדה לחלוטין על ידי הנורמני רובר גיסקאר ב-1053.

פאולוס הדיאקון מתייחס לבנוונטו כ"דוכסות הסמניטית" (Ducatum Samnitium) על שם אזור סאמניום.

ייסוד הדוכסות

הנסיבות סביב הקמת הדוכסות שנויות במחלוקת. לפי כמה חוקרים, הלומברדים היו נוכחים בדרום איטליה הרבה לפני הכיבוש המוחלט של עמק הפו: הדוכסות לפי דיווחים אלו נוסדה בשנת 571. ייתכן שהלומברדים נכנסו מאוחר יותר, בסביבות 590. מה שלא יהיה, הדוכס הראשון היה זוטו, מנהיג קבוצת חיילים שירדה לחוף קמפניה. למרות שבתחילה היה עצמאי, זוטו נאלץ בסופו של דבר להיכנע לסמכות המלכותית של הצפון. יורשו היה ארצ'יס, אחיינו, ועקרון הירושה התורשתית הנחה את דוכסות בנוונטו עד הסוף.

הדוכסויות הלומברדיות, חלק מהממלכה הלומברדית הרופפת, היו עצמאיות במהותן, למרות שורשיהן ושפתן המשותפות, וחוק ודת דומים לזה של הצפון, ולמרות מנהגם של דוכסי בנוונטו לקחת לאישה נשים ממשפחת המלוכה. חלק של טריטוריה שחייבה נאמנות לרומא או לרוונה הפריד בין הדוכסים של בנוונטו לבין המלכים בפאביה. אוטונומיה תרבותית באה באופן טבעי: פזמון ליטורגי ייחודי, הפזמון בנוונטו, התפתח בכנסיית בנוונטו: הוא הוחלף לחלוטין על ידי המזמור הגרגוריאני עד המאה ה-11. כתב בנוונטי ייחודי פותח גם לכתיבת לטינית. הסופר בן המאה ה-8, פאולוס הדיאקון, הגיע לבנוונטו בפמליה של נסיכה מפביה, כלתו של הדוכס. התמקם בגדול המנזרים של בנוונטו, מונטה קאסינו, הוא כתב תחילה היסטוריה של רומא ולאחר מכן היסטוריה של הלומברדים, המקור העיקרי להיסטוריה של הדוכסות גם לאותה תקופה.

התרחבות

תחת יורשיו של זוטו, הורחבה הדוכסות נגד האימפריה הביזנטית. ארצ'יס, בעצמו מדוכסות פריולי, כבש את קפואה וקרוטונה, ובזז את אמאלפי הביזנטית, אך לא הצליח לכבוש את נאפולי. לאחר שלטונו, הצטמצמו הנחלות הביזנטיות בדרום איטליה לנאפולי, אמאלפי, גאטה, סורנטו, קלבריה והערים הימיות של אפוליה (בארי, ברינדיזי, אוטרנטו וכו'). בשנת 662, הדוכס גרימואלד הראשון (דוכס מאז 647), פנה צפונה כדי לסייע למלך גודפרט נגד אחיו, המלך השותף פרקטריט, ובמקום זאת הרג את הראשון, אילץ את האחרון לצאת לגלות ולכד את פאביה. כמלך הלומברדים, הוא ניסה להחזיר את האריאניזם על פני הקתוליות של המלך המנוח אריפרט הראשון . עם זאת, האריאניזם נעלם אפילו בדוכסות, וכך גם ההבחנה בין האוכלוסייה הלומברדית האתנית לזו הדוברת לטינית ויוונית. בשנת 663, העיר עצמה הושמה תחת מצור על ידי הביזנטים במהלך הניסיון הכושל של קונסטנס השני, אשר נחת בטאראנטו, לכבוש מחדש את דרום איטליה. אולם הדוכס רומואלד הראשון הגן על העיר באומץ, והקיסר, שחשש גם מהגעתו של אביו של רומואלד, המלך גרימואלד, פרש לנאפולי. עם זאת, רומואלד יירט חלק מהצבא הרומי בפורינו, בין אבלינו לסלרנו, והשמיד אותו. שלום בין הדוכסות לאימפריה המזרחית נחתם ב-680.

בעשורים הבאים כבשה בנוונטו כמה שטחים מהביזנטים, אך האויב העיקרי של הדוכסות היה כעת ממלכת לומברדיה הצפונית עצמה. המלך ליותפראנד התערב מספר פעמים כדי להטיל מועמד משלו על כס הדוכסות. יורשו, ראצ'יס, הכריז על דוכסות ספולטו ובנוונטו כמדינות זרות שבהן אסור לנסוע ללא רשות מלכותית.

Secundum Ticinum

בשנת 758, המלך דסידריוס כבש לזמן קצר את ספולטו ובנוונטו, אך עם כיבוש ממלכת לומברדיה על ידי קרל הגדול בשנת 774, ניסה ארצ'יס השני לתבוע את התואר המלכותי ולהפוך את בנוונטו ל-secundum Ticinum: פאביה שנייה (בירת לומברדיה הישנה). כיוון שראה שזה לא מעשי וימשוך את תשומת הלב הפרנקית לעצמו, הוא בחר במקום זאת בתואר פרינספס (נסיך). בשנת 787, הוא נאלץ על ידי המצור של קרל הגדול על סלרנו להיכנע לריבונות הפרנקים. בשלב זה, בנוונטו זכתה לשבחים על ידי כרוניקה כ-Ticinum geminum - "פאוויה תאומה". ארצ'יס הרחיב את העיר הרומית, עם מתחמים חדשים מוקפים חומה המשתרעים על הקרקע המישורית מדרום-מערב לעיר העתיקה, שם הרס ארצ'יס מבנים ישנים עבור ארמון נסיכי חדש, שעדיין ניתן לאתר את החצר הפתוחה שלו בפיאנו די קורטה של האקרופוליס. כמו אויביהם הביזנטים, הדוכסים קישרו את מתחם הארמון עם כנסייה לאומית, סופיה הקדושה.

בשנת 788 פלשו לנסיכות כוחות ביזנטיים בראשות בנו של דסידריוס, אדלכיס, שמצא מקלט בקונסטנטינופול. עם זאת, ניסיונותיו סוכלו על ידי בנו של ארצ'יס, גרימואלד השלישי, שעם זאת נכנע חלקית לפרנקים. הפרנקים סייעו להדוף את אדלכיס, אך, בתורם, תקפו את שטחי בנוונטו מספר פעמים, והשיגו הישגים קטנים, בעיקר סיפוחה של קייטי לדוכסות ספולטו. בשנת 814, גרימואלד הרביעי הבטיח הבטחות מעורפלות של הוקרה והכנעה ללואי האדוק, אשר חודשו על ידי יורשו סיקו . אף אחת מההבטחות הללו לא בוצעה, והפחתת כוחם והשפעתם של המלכים הקרולינגים הבודדים אפשרה לדוכסות להגדיל את האוטונומיה שלה.

דוכסי בנוונטו השתמשו בטבעות חותם כדי לאשר מסמכים, בדיוק כמו המלכים הלומברדים, וייתכן שהנסיכים המשיכו להשתמש בהן עד המאה ה-9. הם מצביעים על המשך (או חיקוי) של צורות ניהול רומיות, כמו גם אוריינות (או "תת-אוריינות") נרחבת.

דעיכה באמצעות פילוג וכיבוש

במאה שלאחר מכן למרות העוינות המתמשכת של הריבונים הפרנקים, בנוונטו הגיעה לשיאה, הטילה ריבונות על נאפולי וכבשה את אמאלפי תחת הדוכס סיקארד. כשסיקארד נרצח בשנת 839, פרצה מלחמת אזרחים. אחיו של סיקארד, סיקונולף, הוכרז כנסיך בסלרנו בזמן שהמתנקש ראדלכיס כבש את כס המלוכה בבנוונטו. לאחר 10 שנים של מלחמת אזרחים, הקיסר לואי השני סיים את הסכסוך בכך שקבע כי הדוכסות תפוצל לשני נסיכות נפרדות: בנוונטו (עם מוליזה ואפוליה צפונה לטאראנטו) ונסיכות סלרנו. כחלק מהחלוקה, קפואה הפכה לחלק מנסיכות סלרנו.

המשבר הוחמר עם תחילת פשיטות המוסלמים, הסרצנים הראשונים נקראו על ידי ראדלצ'יס ולאחר מכן סיקונולף במלחמתם בת העשור. לעתים קרובות דורבנו על ידי שליטים נוצרים יריבים, הסרצנים תקפו את נאפולי וסלרנו ללא הצלחה. המושבה האסלאמית בדרום לאציו חוסלה רק בשנת 915, לאחר קרב גאריגליאנו. עם זאת, במקביל, האימפריה הביזנטית כבשה מחדש חלק גדול מדרום איטליה, החל בבארי, שאותה חזרו מהסרצנים בשנת 876, ובסופו של דבר הכפיפו את התימות שלהם תחת סטרטגוס לכדי הקטפאנות של איטליה (999), והקטינו עוד יותר את הכוח הנחלש של בנוונטו.

בשנת 899 כבש אתנולף הראשון מקפואה את בנוונטו ואיחד את שתי הדוכסויות. הוא הכריז עליהן בלתי נפרדות והנהיג את עיקרון השלטון המשותף, לפיו בנים יהיו קשורים לאבותיהם, עיקרון שהושאל במהרה על ידי סלרנו. עם זאת, כל לומברדיה הקטנה אוחדה בפעם האחרונה על ידי הדוכס פנדולף איירונהד, שהפך לנסיך סלרנו ב-978. הוא הצליח להפוך את בנוונטו לארכיבישופות בשנת 969. לפני מותו (מרץ 981), הוא זכה מהקיסר אוטו הראשון גם בתואר דוכס ספולטו. עם זאת, הוא חילק אותו בין בניו: לנדולף הרביעי קיבל את בנוונטו-קפואה ופנדולף השני את סלרנו. עד מהרה, בנוונטו הופשטה שוב כאשר פנדולף, אחיינו של ראש הברזל, מרד ודרש את חלקו בירושה.

בעשורים הראשונים של המאה ה-11 נחלשה בנוונטו יותר מכל אחת מהדוכסויות האחיות שלה, סלרנו, שהייתה אז בולטת, או קפואה. בסביבות 1000, בנוונטו עדיין כללה 34 מחוזות נפרדים. בשנת 1022 כבש היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה גם את קפואה וגם את בנוונטו, אך חזר לגרמניה לאחר המצור הכושל על טרויה. הנורמנים הגיעו למצוג'ורנו בשנים אלו, ובנוונטו הודתה אז שהיא בריבונות האפיפיור, היה רק בעל ברית מופרך. לדוכס בנוונטו עדיין הייתה מספיק יוקרה כדי להשאיל את בנו, אתנולף, למרד הנורמני-לומברדי באפוליה כמנהיג, אך אתנולף נטש את הנורמנים ובנוונטו איבד את מה שנותר מהשפעתו.

הגדול מבין השליטים הנורמניים של הדרום היה רובר גיסקאר, שכבש את בנוונטו ב-1053. גיסקאר, בתורו, נתן את בנוונטו לריבון הנומינלי שלו, האפיפיור לאו התשיעי. האפיפיור לאו התשיעי וממשיכיו מינו סדרה של לומברדים זוטרים לדוכסים עד שהאפיפיור גרגוריוס השביעי מינה את גיסקאר לנסיך בנוונטו ב-1078. לבסוף, בשנת 1081, החזיר גיסקאר את התואר לאפיפיור עם עיר שנותר לה רק מעט מגדולתה מהנסיכות הגדולה של פעם, אשר קבעה את הכיוון של ענייני דרום איטליה במשך דורות. לאחר מכן לא נקראו דוכסים או נסיכים.

בשנת 1806, נפוליאון, לאחר שכבש את בנוונטו, כינה כנסיך את שארל-מוריס דה טליראן המפורסם. טליראן החזיק בתואר עד 1815 והיה מסוגל בהחלט לנהל את הדוכסות מלבד משימותיו האחרות. בנוונטו נכבשה על ידי ז'ואקים מירא בפברואר 1814 ובקונגרס וינה היא הוחזרה לידי האפיפיור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דוכסות בנוונטו בוויקישיתוף