דורה אברהמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דורה אברהמית (אברמובסקיה) (6 בינואר 188613 בינואר 1975) הייתה מהפכנית, אשת העלייה השנייה, וסופרת.

דורה אברהמית, 1903

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורה אברהמית נולדה ב-6 בינואר 1886 בכפר הקטן מונסטרישצ'ה שבאוקראינה (באזור קייב). בילדותה עברה המשפחה לאודסה. לאחר מותו של האב אליעזר אברמובסקי שנים מספר אחר-כך חזרה האם עם הילדים לכפר.

בגיל 17 בערך חזרה אברהמית לאודסה, שם התקרבה לחוגים מהפכניים והשתתפה במהפכת הנפל של 1905, מה שהפך אותה למבוקשת על ידי השלטונות. בחוגים אלה פגשה את בן זוגה מיכאל גולוכוב שהיה פעיל בחוגים מהפכניים. בשנת 1907 גרו תקופה מסוימת בלבוב שם הכירה את יוסף חיים ברנר והתיידדה עמו[1][2], ועם עוד אנשים מהתנועה הציונית. בשש השנים הבאות נדדו היא ובן-זוגה ממקום למקום (וינה, פריז, חזרה לרוסיה) ובתקופה מסוימת גם ישבה בכלא הרוסי. נולדו לה ולגולוכוב (שעמו לא התחתנה, על פי האידאולוגיה המהפכנית) שלושה ילדים; לוי הבכור, יהודית, ויוסף הצעיר.

בשנת 1913 זנחה את המהפכנות הרוסית, עזבה את בן זוגה ועלתה לארץ ישראל עם שלושת ילדיה. כאן עבדה זמן מה בחדרה ואחר כך בתל אביב, כתופרת וכמבשלת, והשתלבה בחוגים ספרותיים שהתקיימו בה. בימי מלחמת העולם הראשונה, כנתינה רוסית, נאלצה לעזוב עם ילדיה למצרים, ואחר כך לאודסה, שם שהתה עד סוף המלחמה וחזרה לארץ בסוף 1919 באונייה "רוסלאן".

לאחר תקופה בתל אביב וברעננה עברה לעמק הירדן שם בישלה לעובדים בהקמת מפעל החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים, שם עבדו שני בניה, ולדייגים בכנרת. בתקופה זו כתבה רשימות וסיפורים קצרים שחלקם התפרסמו ב"דבר הפועלת", וכן את ספרה "חיים".

ברוב שנותיה לאחר מכן, להוציא תקופות קצרות חיה עם בתה יהודית ומשפחתה בנהלל, שם הלכה לעולמה ב-1975 בגיל 89, ושם נקברה.

ארכיונה נמצא במכון גנזים של אגודת הסופרים, בבית אריאלה בתל אביב.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים, מרוסית: אברהם שלונסקי, הוצאת כתובים, 1929.
  • קטעים מתוך "ילדות", זכרונות, מרוסית: ריטה גולדברג, הוצאה עצמית של בני המשפחה.

במכון גנזים נמצאים, בין היתר, כתבי היד של כתבים אלה, וחלקים נוספים מזכרונותיה שתורגמו לעברית בידי ריטה גולדברג, חיים ארדין וזויה קופלמן.

עליה ועל יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דורה אברהמית: "עם ברנר", דבר, 1 באוקטובר 1965
  2. ^ על האופן שבו היא מתארת את ברנר כתבה נורית גוברין בספרה: ברנר אובד-עצות ומורה-דרך, משרד הביטחון – ההוצאה לאור ואוניברסיטת תל אביב, תשנ"א/1991, עמ' 30 – 32.