דפוס בלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מגירת סדר עם אותיות מתכת ומעליה תבנית סדר עם כמה משפטים שאותיותיהם בכתב ראי
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

דפוס הבֶּלֶט הוא שם למספר טכנולוגיות בתחום הדפוס. דפוס הבלט בצורתו המודרנית הומצא על ידי יוהאן גוטנברג במאה ה-15, ובגלגוליו השונים היה טכנולוגיית הדפוס הדומיננטית בעולם עד אחרי מלחמת העולם השנייה. החל בשנות ה-50 של המאה ה-20 טכנולוגיות אחרות החליפו את דפוס הבלט בקצב גובר והולך, תהליך שהושלם עד סוף שנות ה-80 של המאה. במאה ה-21 מוגבל השימוש בדפוס הבלט להדגמות במוזיאונים, ולמספר בתי דפוס שמשתמשים בטכנולוגיה מסיבות של נוסטלגיה, הדרכה, או מסיבות אמנותיות, למשל בהדפסה על נייר עבה, באופן שהטבעת הבלט ניכרת במוצר המודפס.

בתחילתה הטכנולוגיה הייתה ידנית לחלוטין, אך עדיין אפשרה הוזלה של דברי דפוס באופן שהפך לראשונה את האות המודפסת זמינה לאדם מן השורה. לפני דפוס הבלט, טכנולוגיית ה"דפוס" המקובלת לעשיית ספרים הייתה העתקה ידנית של הספר. עשיית עותק חדש של ספר, כלומר פשוטו כמשמעו העתקתו, הייתה אורכת למעתיק ולבעלי מלאכה אחרים כשנה. בעת העתיקה היו עבדים מלומדים שהועסקו בהעתקה, ובימי הביניים נזירים נוצרים, סופרים יהודים ומוסלמים, ואחרים, העתיקו ספרים, כשרבים מהספרים המועתקים הם ספרי קודש. בדרך כלל ספרים הועתקו על מגילת קלף, והיו מוצרים יקרים ויקרי המציאות, שלרוב האנשים לא הייתה גישה אליהם.

דפוס הבלט שינה כל זאת. מצע הדפוס הוחלף מיריעת קלף לנייר, ומחיר הספר ירד ממחיר שכר עבודה של בעל מלאכה מומחה לשנה, למחיר נמוך בהרבה - בתחילה לשווה ערך של שכר מספר שבועות של פועל מומחה, ובהמשך עד כדי שאפשר היה לקנות עיתון יומי בן מספר עמודים במחיר השווה לכל נפש.

מספר קפיצות טכנולוגיות בתחום הסדר, מרוצפות בתקופות של התקדמות הדרגתית, הביאו את דפוס הבלט משיטת עבודה ידנית כמעט לגמרי, לשיטה בה הטקסט להדפסה מוקלד במקלדת דמוית מכונת כתיבה במקום אחד, תוך שהוא מנוקב על גבי סרט מנוקב, שנלקח בתום ההקלדה למתקן הקורא את הסרט ומשדר את תוכנו בשימוש בטכנולוגיות של טלגרף וטלפון, כשבצד הקולט התוכן מעובד על ידי מחשב כדי להכינו להדפסה, תוך יצירת סרט מנוקב חדש, כשזה מוזן למכונת סדר שמוציאה טקסט מסודר בדפוס בלט, מוכן להדפסה.

הטכנולוגיה מתבססת על שימוש בגופני אותיות יצוקים מנתך עופרת. הגופנים הללו מסודרים זה לצד זה כדי ליצור את הטקסט להדפסה. הגופנים מכילים את האותיות, סימני הפיסוק, הסמלים, והרווחים מהם עשוי הטקסט המודפס.

כשגופני העופרת מסודרים ב"דף" עופרת, הם משמשים להדפסה, על ידי משיחתם בדיו, ולחיצת דף נייר אליהם, במתקן שנקרא מכבש הדפוס. דף הנייר מוסר מדף העופרת, דיו חדש נמשח, והדף הבא מודפס, וחוזר חלילה. שכלולים של הטכנולוגיה כוללים הדרך בה נמשח הדיו, הדרך בה דף הנייר מוצמד לדף העופרת, שימוש בדף העופרת כדי "להדפיס" תבנית חדשה, כשזו משמשת להדפסה על הנייר - באופן זה ניתן ליצור מספר עותקים של הגלופה ולהדפיס במקביל מספר עותקים, וחשוב מכך - את הגלופה החדשה ניתן לעגל, כדי לשמש בדפוס רוטציוני, במהירויות עצומות.

טכנולוגיית הבלט הוחלפה על ידי טכנולוגיות הדפסה אחרות, שאפשרו שימוש בטכנולוגיות צילומית ואחרות. בתחום הדפוס, החליף דפוס האופסט את דפוס הבלט, כשהסדר מוחלף בהדרגה בסדר אופטי, ובהמשך טכנולוגיות ממוחשבות לחלוטין כמו הוצאה לאור שולחנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך בשנת 1040, הומצאה שיטת הדפוס הראשונה על ידי בי שנג (Bì Shēng) בסין[דרוש מקור], מתוך התנסות בהדפסה של כתב סיני מורכב תוך שימוש בכלי חרסינה. במרוצת 200 השנים הבאות הועבר הידע אל שושלת קוריאו (היום קוריאה) אשר באותו הזמן הייתה תחת השפעה פוליטית ותרבותית של סין. באותן מאתיים השנים התפתחה שיטת ההדפסה של בי שנג. לראשונה הודפסו הדפסות בעזרת השימוש במתכת, תחת שושלת קוריאו, בערך בשנת 1230.

בשנת 1440, באופן בלתי תלוי, הומצאה גרסה נוספת להדפסה בעזרת מתכת בגרמניה על ידי יוהאן גוטנברג, אם כי יש היסטוריונים אשר גורסים ששותפו העסקי של יוהאן גוטנברג היה זה שפיתח את טכנולוגיית הדפוס.

יוהאן גוטנברג מיוחס להמצאת מכונת הדפוס במערב אירופה, אך עם זאת ידועים הדפסות של תויות ליין ושמן זית באירופה עוד בימיה של רומא. כמו כן נמצא שגם הדפסה של ספרים הייתה בשימוש בתקופה זו. גוטנברג היה הראשון בשינוי התפיסה לגבי שימושי הדפוס. השימוש שעשה גוטנברג במכונת ההדפסה בנוסף לשיפורים נוספים היו אלה שהפכו את הדפוס התעשייתי לבעל תוצאות מתקדמות הרבה יותר ביחס לכתבי היד שעשו המעתיקים בימים שקדמו לדפוס הממוכן.

בעקבות ניסיונו כצורף וידיעותיו הרבות בתחום המתכות, גוטנברג היה למעשה הראשון שיצר את הסגסוגת שהכילה עופרת, בדיל ואנטימון, שהייתה הכרחית לייצור אותיות איכותיות ושבעזרתן הדפיסו ספרים בעלי איכות הדפסה מעולה. אותיות אלו העשויות סגסוגת של מתכות היו מתאימות לעבודות ההדפסה ועמידות הרבה יותר מאותיות החימר, העץ והנחושת שבהן השתמשו במזרח אסיה. לייצור אותיות אלו השתמש גוטנברג בדפוס הבלט, תבניות נפרדות לכל אות, מה שנחשב כיום להמצאתו הידועה ביותר. הפרדת האותיות היא שזרזה וייעלה את תהליך הייצור והעימוד של המקור ואת תהליך ההדפסה.

בנוסף יצר גוטנברג את צבע השמן הראשוני שהיה עמיד יותר מאשר צבעים מבוססי מים שבהם השתמשו בזמן מוקדם יותר.

הספר הראשון שהדפיס גוטנברג היה ספר תנ"ך, המכונה ספר התנ"ך של יוהאן גוטנברג או תנ"ך גוטנברג. גוטנברג ניסה הדפסה ציבעית לכמה מראשי הפרקים בספר, הדפסה זו מופיע רק בכמות עותקים מוגבלת מתוך הספרים שהוציא בהדפסה זו. כתב העת מיינז פסלטר (Mainz Psalter) שיצא לאור בערך בשנת 1453, לכאורה נחשב כמעוצב בידי גוטנברג, אבל הודפס תחת שמם של יורשיו של גוטנברג, גון פאוסט ופטר סקופר, הדפיס ראשי תיבות באדום וכחול.

בנוסף לגוטנברג קיימים ממציאים נוספים ברחבי אירופה הטוענים לכתר ההמצאה על מכונת ההדפסה הראשונה, ביניהם לורנס גנזון מהולנד ופנפילו קסטלאדי מאיטליה.

מגזין "לייף" כינה את המצאת גוטנברג כהמצאה החשובה ביותר של האלף האחרון.

תהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדפוס בלט האותיות או הסימן המיועדים להדפסה מובלטים מן המשטח, ויתר המשטח שקוע. על החלק המובלט נמרח הצבע הנדפס[1]. האותיות נוצקו בראש קובייה עשויה עופרת. לכל תו הייתה קובייה משלו, גם לרווח הייתה קובייה נפרדת. יוצרו סדרות אותיות בגדלים שונים, כל סדרה הכילה מספר גדול של אותיות מאותו המין וזאת על מנת שיוכלו בבוא העת להרכיב עמודים שלמים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהרדט ד. שטיבנר, ספר הדפוס, ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - האיגוד הארצי של עובדי הדפוס, הכריכה והקרטונז', תל אביב, 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דפוס בלט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארהרדט ד. שטיבנר, ספר הדפוס, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - האיגוד הארצי של עובדי הדפוס, הכריכה והקרטונז', 1992, פרק דפוס בלט, עמ' 151-192