הגטו החדש

עמוד השער של המחזה בגרמנית, 1897

הגטו החדש (בגרמנית: Das neue Ghetto) הוא מחזה בארבע מערכות, פרי עטו של בנימין זאב הרצל אז עיתונאי ומחזאי וינאי, ולימים מייסד הציונות המדינית. המחזה נכתב במשך 17 יום בלבד, מ-21 באוקטובר עד 8 בנובמבר 1894. מחשש לתגובות למחזה כתב הרצל את המחזה תחת שם העט "אלברט שנאבל".

המחזה תורגם לעברית על ידי ראובן בריינין עוד בסוף המאה ה-19.

הרקע לכתיבת המחזה

עד לסיקור משפט דרייפוס, ובניגוד לסברה חסרת בסיס, לא היה הרצל יהודי מתבולל, למרות שהיה בן למשפחת בורגנים מבוססת, שראתה עצמה חלק מהתרבות הגרמנית, אך קיימה אורח חיים יהודי בסגנון ניאולוגי כמו רוב יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית. העובדה שזהותו היהודית היוותה מרכיב חשוב במחשבותיו כפי שהעסיקה את רוב יהדות האימפריה, באה לידי ביטוי מובהק ברעיונות שעלו בדעתו, כמו למשל רעיון בוסר שהעלה בשנת 1893 לפיו הפתרון לבעיה היהודית באירופה הוא התנצרות כללית של הנוער היהודי באירופה, אך בד בבד טען כי הוא לעולם לא יתנצר. באותה תקופה עברו על הרצל, בנוסף על התלבטויותיו בשאלת הזהות היהודית, גם משברים בחייו הפרטים, אשר הובילו אותו לכתוב את המחזה, אשר תוכנו משקף באופן חד ובהיר את כל האמור לעיל.

הרצל כתב את המחזה במשך "שלושה שבועות־אושר של להט ועבודה, דמעות וצחוק עד טירוף". בתחילה קרא לו "הגטו", אולם אחר כך שינה את שמו ל"הגטו החדש". הוא הקדיש אותו "בידידות לבבית" למקס נורדאו.

עלילת המחזה

המחזה הוא מלודרמה שבמרכזהּ עומד פרקליט יהודי בשם יעקב סמואל. רעייתו של סמואל, הרמינה, היא בלונדינית מפונקת, בת למשפחה עשירה, אשר אינה מבינה לליבו של בעלה. סמואל הוא יהודי מתבולל הנחוש לצאת מן הגטו החברתי שנכפה על יהודי המערב, אך נכשל. בסוף המחזה נהרג סמואל בדו-קרב בידי אציל אנטישמי שפגע בכבודו כיהודי. כשהוא גוסס אומר סמואל בקול חלש: "יהודים, אחי, יבוא יום ויניחו לכם לחיות – כאשר תדעו כיצד למות". בקול רעם ובכוחותיו האחרונים הוא אומר: "לצאת! לצאת מן הגטו!" מותו של סמואל נועד לשמש אזהרה כי מצבם של יהודי המערב הוא ללא נשוא.

הרצל תיאר במחזה את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק - הוא אדם אמנותי ועדין-נפש הרוצה להתקבל בחברה הנוצרית בזכות עצמו, אך אינו יכול לחמוק מהזיהוי של היהודים כספסרים מעוררי שאט-נפש, ויתרה מזאת, גם לא יכול לתרץ בפני עצמו שהדעות הקדומות כלפיו נובעות רק מצרות-עין חשוכה: המשפחה שהוא נושא את בתה היא אכן ייצוג נאמן של סטריאוטיפ היהודי הנובוריש, וגם הוא נשאב לתוך עסקאותיהם המפוקפקות, אך במטרה ברורה להתמודד עם הבעיה החברתית כלכלית המאפיינת את התקופה: הפערים העצומים בין ספסרי הבורסה לבין פועלי מכרות הפחם העובדים שעות ארוכות בתנאים גרועים ובסכנת חיים, תמורת שכר זעום. נושאים אלו - השאלות החברתיות לנוכח התיעוש, תפקידו של ההון בכלל והבורסה בפרט וכדומה - יתפסו מקום מרכזי בהגותו הציונית של הרצל, כפי שניתן לראות בפירוש גם ביומנו וגם בספריו 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד'. במסעו אחר חירות פנימית וכבוד עצמי הוא נקרע בין האמונה הליברלית בכך שבני-האדם שווים ושכל האפליות תתבטלנה עם התפשטות הקדמה, לבין המציאות החברתית הגוזרת עליו כליאה בגטו חברתי-מעמדי גם לאחר ביטול הגטו הממשי. חברו הנוצרי הטוב נוטש אותו בצער רב כי ידידותו עם יהודי פוגעת בו חברתית. בסוף המחזה, שר הפרשים שומע מיעקב הסבר מקיף על המשגים והעוולות להן הוא אחראי כבעל מכרה הפחם: מצד אחד הוא מעלה את ערך הנכס ללא צידוק ריאלי כדי למקסם את רווחי ההון הספקולטיבי בבורסה, ומצד שני הוא לא דואג לשיפור תנאי העבודה במכרה, דבר המוביל לתאונה בה נספים כמה פועלים. יעקב סמואל מכיר את הנושא מקרוב מכיוון שהוא הסכים לשמש כעורך הדין של חברת מניות של יהודים המעורבת בעסקה. כשיעקב מסיים להטיח בשר הפרשים את האמת, הוא זוכה מצידו לקריאה 'יהודון', ועל כך מגיב יעקב בסטירת לחי בפניו של האציל בעל המכרה. במצב זה נאלץ האציל לשמור על כבודו והוא קורא ליעקב לדו-קרב. גיבור המחזה מסרב לנהוג באופן המצופה מיהודי ונענה להזמנה, ומילותיו האחרונות כשהוא גוסס הן "אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו!". ז'אק קורנברג כתב כי המחזה משקף את יאושו של הרצל ואובדן אמונתו באפשרות של קבלת היהודים לחברה, הן בגלל אופיים הריאלי שאותו הוא ביקר קשות והן בגלל דעותיה המושרשות של הסביבה הנוצרית: לבסוף, מוצאו היחיד של הגיבור הוא במוות. "הגטו החדש" היה חלק מגל של יצירות דומות, שנכתבו על ידי יהודים שהשתלבו מהרבה בחינות בחברה הכללית, אך שהתעוררות האנטישמיות אילצה אותם לבחון את הנחות-היסוד שלהם.

תגובות למחזה

ארתור שניצלר, אחד מחבריו הקרובים, אשר היה האדם היחידי שקרא את המחזה, הסכים לבקשתו של הרצל לנסות להעלות את המחזה על בימת התיאטרון. שניצלר פנה לשישה תיאטראות בווינה, בברלין ובפראג; בכל תיאטרון הוא זכה לתשובה שלילית. המנהלים היהודים זועזעו מעזות-הפנים של המחזה; המנהלים הלא-יהודים חששו כי המחזה יתפרש שלא כהלכה. "הקנוניה" הזאת קירבה מאוד בין הרצל לשניצלר. למרות חוסר ההצלחה ההתחלתי, המחזה הועלה בסופו של דבר ביותר מ-20 מקומות ברחבי אירופה. בשלב הזה הרצל כבר עסק בציונות במידה ישירה ורחבה בהרבה.

לדברי הביוגרף עמוס אילון, זהו המחזה הטוב ביותר שהרצל כתב מעודו.

בתחילת ינואר 1898 הועלה המחזה על ידי מפיק פרטי, פרנץ פון יאונר, בקארלתיאטר בווינה. עורכיו של הרצל, באכר ובנדיקט, זעמו על כך שכתב המפורסם שלהם יהיה מעורב ב"מחזה יהודי". באכר דרש מהרצל לאסור על הצגת המחזה, אולם הוא סירב, ובעקבות המריבה הקשה אירעה לו התקפת־לב קלה. הצנזור המשטרתי של וינה, שחשש ממהומות נוספות על אלו שאירעו לאחרונה בעיר, דרש לקצץ קטעים מן המחזה, אולם הרצל והמפיק ערערו על החלטתו בפני מושל אוסטריה תחתית, והיא בוטלה. רק הגבלה אחת נותרה: שדמות הרב (השלילית) לא תופיע בבגדי כהונה. ההצגה אכזבה הן את הרצל והן את הצופים והמבקרים נותרו אדישים. בהצגת הבכורה בווינה נכח גם זיגמונד פרויד. המחזה עורר בו "פקעת מחשבות וחלומות", שהיוו לאחר מכן בסיס לתורת החלומות שלו, שתוארה בספרו "פשר החלומות". לאחר מכן עבר המחזה לברלין, שם נקטל בידי המבקרים.

המחזה בישראל

בשנת 2022, פרופסור יהודה מורלי ואשתו, אשת התיאטרון שרה מורלי, תרגמו וביימו מחדש את המחזה. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, המחזה עלה על במות שונות ברחבי ישראל, בירושלים, בתל אביב, ובאוניברסיטת בר-אילן. בכ' בתמוז תשפ"ב, יום האזכרה של בנימין זאב הרצל, אף התקיים ביצוע בהר הרצל.

המחזה בעברית

• תיאודור הירצל, הגיתו החדש: חזיון בן ארבע מערכות (מתורגם מאשכנזית לעברית: על ידי ר. בריינין), ורשה: אחיאסף, תרנ"ה-1898

קישורים חיצוניים

• דני גוטוויין, פתאום הרצל כבר לא כל כך סוציאליסט, באתר הארץ – על ספרו של שלמה אבינרי, "הרצל"
• הרצל אמר? הרצל כתב!, נאמן למקור, הספרייה הלאומית