ג'מאל אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל-חוסייני, 1936
ג'מאל אל-חוסייני בשנות השלושים של המאה העשרים

ג'מאל אל-חוסייני (ערבית: جمال الحُسيني; 1892 - 3 ביולי 1982) היה פוליטיקאי ואיש ציבור פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ולאחריה בגלות.

אל-חוסייני נולד בשנת 1892 בירושלים למשפחת חוסייני המכובדת. הוא היה בנו של (מוחמד) צאלח חוסייני, מבני אמין חוסייני, מענף צאצאי חסן חוסייני.[1] הוא למד בבית הספר האנגליקני בעיר. הוא המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, אך לימודיו הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר סיום המלחמה בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, התקבל בזכות ייחוסו המשפחתי לעבודה במנגנון השלטון הצבאי הבריטי, והיה בין היתר יועץ למושל נפת שכם ועוזר למושל נפת רמלה. במקביל היה מעורב בפוליטיקה פלסטינית, נבחר ב-1923 כנציג ירושלים לוועידה ה-6 של הוועד הפועל הערבי שהתכנסה ביפו, וב-1928 כנציג בית לחם לוועידה ה-7. הוא שימש גם כמזכיר הוועד הפועל בין 1928-1920, וכמזכיר המועצה המוסלמית העליונה בין 1930-1927. באותה תקופה היה גם חבר מועצת עיריית ירושלים. ב-1929 היה בין המעורבים בארגון מאורעות תרפ"ט בהשראת קרוב משפחתו, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

אל-חוסייני עסק בחייו במקצועות שונים, ביניהם גם הוראה, ספרות ועיתונאות. בשנת 1927 החל להשתתף בעיתון של החוגים החוסיינים, "אל-ג'אמעה אל-ערביה". במקרים רבים שימש כזרועו הפוליטית של אמין אל-חוסייני, כאשר לא היה נוח לזה להופיע כאיש פוליטי בשל תוארו הדתי.[1] בשנים 1932-34 הוציא ג'מאל אל-חוסייני שני סיפורים פוליטיים-פובליציסטיים: "על מסילות חג'אז" ו"תראיה".[2]

ב-1935 היה ממייסדי המפלגה הערבית הפלסטינית של המופתי, והיה יו"ר שלה. הוא גם ייסד את עיתון המפלגה, "אל-ליוא" ("הדגל") וארגן את "פלוגות הנוער" ("אל-פותווה") הצבאיות למחצה, שהיה להן חלק רב בהכנת המהומות של 1936 ובראשיתן. עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, היה חבר הוועד הערבי העליון שבראשו עמד המופתי, והיה פעיל מאד בארגון המהומות, אך בילה את רוב שנותיהן בשליחות התנועה הלאומית הפלסטינית באנגליה ובשוויץ (ליד חבר הלאומים). ב-1937 פוזר הוועד הערבי העליון בידי הבריטים, נשאר בחו"ל והמשיך לכוון את פעולות הטרור בארץ מדמשק ומביירות. הוא לקח חלק בהכנת פעילויות למען הפלסטינים (ועידת בלודאן ב-1937 והוועידה הערבית הבין-פרלמנטרית ב-1938) ובפברואר 1939 היה מראשי המשלחת הפלסטינית לועידת השולחן העגול שהתכנסה בארמון סנט ג'יימס בלונדון. באותה שנה עבר לבגדאד יחד עם חברים אחרים בוועד, שם קיים, יחד עם אמין אל-חוסייני, קשרים עם הציר הגרמני. בשנים 1941-1940 היה פעיל בקרב הגולים הפלסטינים בעיראק והשתתף בארגון מרד רשיד עלי. עם כישלון המרד, נמלט לאיראן, ועם כיבושה על ידי בעלות הברית, נתפס בידי הבריטים והוגלה לרודזיה, שם בילה עד סוף מלחמת העולם השנייה.[1]

בימי גלותו היה המנהיג הנערץ ביותר על הפלסטינים, שני רק למופתי עצמו. כאשר חידשה מפלגתו את פעילותה הרשמית במאי 1944, השאירו מנהיגיה את מקום הנשיא פנוי בשבילו, אולם מבלי להזכיר את שמו, בשל הצנזורה. בסוף נובמבר 1945 החליטו הבריטים לשחררו, ולאחר ישיבה קצרה בארצות ערב, שב בפברואר 1946 לארץ והתקבל בכבוד רב. מיד עם שובו נטל את המנהיגות הראשית במפלגה החוסיינית ובוועד הערבי העליון (כממלא מקומו של אמין אל-חוסייני) ובציבור הפלסטיני בכלל.[1] עמד בראש המשלחת של ערביי ארץ ישראל שהופיעה ב-1946 בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בירושלים. בעדותו אמר כי היהודים הם מהגרים זרים שנכפו על ערביי הארץ, ועל אף שהם מיעוט הם רוצים להקים מדינה יהודית בארץ ערבית. ב-1947 מונה כנציג הוועד הערבי העליון באו"ם בעקבות קבלת תוכנית החלוקה.

סיום מלחמת העצמאות מצא אותו כפליט בעזה, והוא מונה כשר החוץ של "ממשלת כל פלסטין" שהוקמה ביוזמת הליגה הערבית ובחסות מצרית. לאחר פירוקה של ממשלה פיקטיבית זו ב-1959, שימש כיועץ למשטר הסעודי עד שנות ה-70. בשנת 1982 נפטר ג'מאל אל-חוסייני בגיל 90.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'מאל אל-חוסייני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 218-216.
  2. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 17, עמ' 399.