המפלגה הערבית הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפלגה הערבית הפלסטיניתערבית: الحزب العربي الفلسطيني) הייתה מפלגה לאומית של הזרם המרכזי בציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1935 - 1948. המפלגה נקטה קו תוקפני כנגד הציונות וקו פרגמטי מול הממשל הבריטי שהתבטא במערך הסכמים והבנות. אנשי המפלגה עמדו בראש הוועד הערבי העליון והמועצה המוסלמית העליונה. עקב המרד הערבי הגדול נאסרו רבים מראשיה והוגלו לאיי סיישל.

המפלגה נוצרה כתגובה לפילוג במחנה המג'ליסיון (תומכי משפחת חוסייני או "החוסיינים") בו פרשו צעירים מודרניים, קיצוניים וחילונים שהושפעו מהלכי רוח לאומניים ופאן-ערביים ויצרו ב-1932 את מפלגת אל-איסתקלאל סביב דמותו של עווני עבד אל-האדי. מאז הפילוג ניטשה בין האיסתקלאל ובין החוסיינים יריבות פוליטית. ב-27 במרץ 1935 יסדו החוסיינים, כתגובת נגד, את המפלגה הערבית הפלסטינית. בראש המפלגה ניצב ג'מאל אל-חוסייני, כנציגו הפוליטי של חאג' אמין אל-חוסייני, שביקש לשמור על מראית עין של מנהיג דתי א-פוליטי.

ראשי המפלגה תפסו אותה לא כמפלגה אלא כתנועה עממית המבטאת את "רוח העם". בזכות זיקתה למועצה המוסלמית העליונה, שנהנתה משליטה בכספי הוקף, נהנתה המפלגה מתזרים מזומנים נדיב, ממנו נגזרה יכולת פעולה וביצוע.

בניגוד לאידאולוגיה של האיסתקלאל, שפנתה בראש ובראשונה כנגד האימפריאליזם הבריטי וראתה בציונות רק ענף אחד מענפי האימפריאליזם ריכזו החוסיינים (הכינוי הנפוץ לתומכי המפלגה) את מלחמתם ביישוב וקיימו עם הבריטים מערכת עדינה של הסכמים והבנות. למרות הצגת התמונה האידאולוגית הזו, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התהפכה המגמה בעוד החוסיינים נטו יותר לכיוון הנאצי ואנשי איסתקלאל נטו לעודד את הבריטים במדיניותם האנטי-ציונית ולתמוך במדיניות הספר הלבן.

הבדל נוסף בין החוסיינים לאיסתקלאל היה שהאיסתיקלאל הייתה מפלגה חדשה של עירונים צעירים משכילים וחילונים ללא קהל תומכים כפרי, בעוד החוסיינים נהנו ממאגר גדול של תומכים בקרב האוכלוסייה הכפרית, המבוגרת והמוסלמית של הארץ ומהמבנה המסורתי של החמולות.

המפלגה חדלה להתקיים למעשה בין השנים 1937 - 1944, בשל הגליית רוב מנהיגיה והאיסור שהטילו הבריטים על פעילות פוליטית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר 1944 הוקמו מחדש מוסדות המפלגה והיא חזרה להיות גורם מרכזי ומנהיג בפוליטיקה הערבית.

מצע המפלגה כלל להלכה את הסעיפים:

א) עצמאות ארץ ישראל וביטול המנדט.
ב) שמירה על אפיה הערבי של ארץ ישראל ומלחמה בבית הלאומי היהודי.
ג) התקשרות ארץ ישראל עם הארצות הערביות באחדות לאומית מדינית בעלת עצמאות מוחלטת.

– עיסא אל-ספרי, פלסטין אל-ערביה בין אל-אנתדאב ואל-צהיוניה, עמוד 245 [1]

עם זאת אימצה המפלגה כמצע מעשי את "האמנה הלאומית":

  • ביטול הצהרת בלפור
  • הפסקה כללית של העלייה היהודית
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים
  • הקמת מדינה ערבית פלסטינית לאלתר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמודים 290, 293 - 294, 338, 346

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מצוטט אצל יעקב שמעוני בעמוד 294