המפלגה הערבית הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפלגה הערבית הפלסטיניתערבית: الحزب العربي الفلسطيني) הייתה מפלגה לאומית של הזרם המרכזי בציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 19351948. המפלגה נקטה קו תוקפני כנגד הציונות וקו פרגמטי מול הממשל הבריטי שהתבטא במערך הסכמים והבנות. אנשי המפלגה עמדו בראש הוועד הערבי העליון והמועצה המוסלמית העליונה. עקב המרד הערבי הגדול נאסרו רבים מראשיה והוגלו לאיי סיישל.

הקמת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה נוצרה כתגובה לפילוג במחנה המג'ליסיון (תומכי משפחת חוסייני או "החוסיינים") בו פרשו צעירים מודרניים, קיצוניים וחילונים שהושפעו מהלכי רוח לאומניים ופאן-ערביים ויצרו ב-1932 את מפלגת אל-איסתקלאל סביב דמותו של עווני עבד אל-האדי. מאז הפילוג ניטשה בין האיסתקלאל ובין החוסיינים יריבות פוליטית. ההיעלמות ההדרגתית של הוועד הפועל הערבי והופעת מפלגת ההגנה הלאומית של האופוזיציה בראשות משפחת נשאשיבי בשנת 1934, דחפה באותה שנה את משפחת אל-חוסייני לייסד מפלגה משלה - "המפלגה הערבית הפלסטינית". באותה שנה מונתה ועדה שניסחה מצע פוליטי ותקנות, שאושרו ב-16 וב-23 בפברואר 1935. הוועדה מינתה את הצירים לוועידת היסוד, ללא בחירות, 50 נציגים מכל נפה. להפצת ההזמנות לוועידה ולחברות במפלגה, נעשה שימוש בנושאי תפקידים דתיים המועסקים בערים השונות על ידי המועצה המוסלמית העליונה. ועידת היסוד נתכנסה בירושלים ב-26 וב-27 במרץ 1935 ונכחו בה מעל 1,500 איש.[1]

לנשיא המפלגה נבחר ג'מאל אל-חוסייני, שיומיים קודם לכן התפטר מתפקידו כמזכיר המועצה המוסלמית העליונה,[1] כנציגו הפוליטי של חאג' אמין אל-חוסייני, שביקש לשמור על מראית עין של מנהיג דתי א-פוליטי. לסגן הנשיא נבחר אלפרד רוק, יווני-קתולי מיפו, ולמזכיר הכללי נבחר אמיל אל-ע'ורי, יווני-אורתודוקסי מירושלים,[1] שעיקר תפקידו היה לארגן תמיכה בקרב הנוער.[2] ניהול המפלגה הופקד בידי לשכה שכללה את בעלי התפקידים הללו ובנוסף להם גם את ח'אלד אל-פרח' וכאמל אל-דג'אני (מיפו) ווג'יה אל-בשתאוי (משכם), שאליהם צורפו לאחר זמן קצר מוחמד עלי אל-ג'עברי ורשאד אל-ח'טיב (מחברון), מישל עאזר (נוצרי מיפו) ושחאדה חסונה (מלוד). הוחלט שהוועד הפועל של המפלגה יורכב משלושה נציגים לכל נפה, שייבחרו בנפרד על ידי הצירים מכל נפה. במהלך קיץ 1935 נסע ג'מאל אל-חוסייני ברחבי הארץ ועסק בהקמת 17 סניפים ובבחירת ועדים להם.[1]

מצע המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצע המפלגה נתקבל בוועידת היסוד וכלל להלכה את המטרות הבאות:[3][1]

1) עצמאות פלסטין וביטול המנדט.
2) שמירה על אפיה הערבי של פלסטין ומלחמה בכינון הבית הלאומי ליהודים.
3) התקשרות פלסטין עם הארצות הערביות באמצעות אחדות לאומית מדינית עצמאית לחלוטין.
4) שיפור מצבה של האומה הערבית בפלסטין מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית.

עם זאת אימצה המפלגה כמצע מעשי את "האמנה הלאומית" (אל-מית'אק אל-קומי):[3]

ההבדלים בינה לבין מפלגת אל-איסתקלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי המפלגה תפסו אותה לא כמפלגה אלא כתנועה עממית המבטאת את "רוח העם". בזכות זיקתה למועצה המוסלמית העליונה, שנהנתה משליטה בכספי הוקף, נהנתה המפלגה מתזרים מזומנים נדיב, ממנו נגזרה יכולת פעולה וביצוע.

בניגוד לאידאולוגיה של האיסתקלאל, שפנתה בראש ובראשונה כנגד האימפריאליזם הבריטי וראתה בציונות רק ענף אחד מענפי האימפריאליזם ריכזו החוסיינים (הכינוי הנפוץ לתומכי המפלגה) את מלחמתם ביישוב וקיימו עם הבריטים מערכת עדינה של הסכמים והבנות. למרות הצגת התמונה האידאולוגית הזו, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התהפכה המגמה בעוד החוסיינים נטו יותר לכיוון הנאצי ואנשי איסתקלאל נטו לעודד את הבריטים במדיניותם האנטי-ציונית ולתמוך במדיניות הספר הלבן.

הבדל נוסף בין החוסיינים לאיסתקלאל היה שהאיסתיקלאל הייתה מפלגה חדשה של עירוניים צעירים משכילים וחילונים ללא קהל תומכים כפרי, בעוד החוסיינים נהנו ממאגר גדול של תומכים בקרב האוכלוסייה הכפרית, המבוגרת והמוסלמית של הארץ ומהמבנה המסורתי של החמולות.

תנועת הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי המפלגה שמו דגש על ארגון הנוער. אמיל אל-ע'ורי, המזכיר הכללי, ניסה לפעול באמצעות פלוגות הצופים הערביות, אולם מהר מאד עבר ליצירת מסגרת נפרדת בשם "פלוגות הנוער" (פרק א-שבאב), והיה חבר בוועדה מיוחדת שניהלה את הארגון. תנועת הנוער דמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה והוועדה אף כינתה לתקופה קצרה את הפלוגות באופן רשמי "הצופים הנאצים", אולם לאחר תקופה מסוימת הוחלף השם לכינוי האיסלאמי המסורתי "אל-פתוה" (שמן של אגודות אבירים מוסלמים בימי הביניים). ב-11 בפברואר 1936 נערך כנס היסוד של ארגון הנוער שניכרה בו רוח נאצית. ג'מאל אל-חוסייני הכריז בכנס כי היטלר החל את דרכו הפוליטית בשישה תומכים ועכשיו יש לו שישים מיליון.[1] 70 המגויסים הראשונים נשבעו: "החיים - זכותי. העצמאות - שאיפתי. פלסטין - ארצי ואין מקום בה זולת לערבים. בזה אני מאמין ואללה הוא עדי".[4] "פלוגות הנוער" היו צבאיות למחצה והיה להן חלק רב בהכנת המהומות של 1936 ובראשיתן.[5]

הקמתה מחדש ב-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה חדלה להתקיים למעשה בין השנים 19371944, בשל הגליית רוב מנהיגיה והאיסור שהטילו הבריטים על פעילות פוליטית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר 1944 הוקמו מחדש מוסדות המפלגה והיא חזרה להיות גורם מרכזי ומנהיג בפוליטיקה הערבית. בזמן מלחמת העולם השנייה, שימש תופיק צאלח, אחיו של ג'מאל אל-חוסייני, כממלא מקומו כנשיא המפלגה ופעל רבות, בעזרת ידיד המשפחה אמיל אל-ע'ורי, לשמור על מעמדה הבכיר של משפחת אל-חוסייני בפוליטיקה המקומית.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמודים 290, 293 - 294, 338, 346

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 101-99.
  2. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.
  3. ^ 3.0 3.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 294-293, הערה 28 (על פי עיסא אל-ספרי, פלסטין אל-ערביה בין אל-אנתדאב ואל-צהיוניה, עמוד 245).
  4. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 124.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 216.
  6. ^ אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 343.