משה שמיר

משה שמיר

שמיר, 1991
שמיר, 1991
לידה	15 בספטמבר 1921 צפת, פלשתינה (א"י)
פטירה	21 באוגוסט 2004 (בגיל 82) ראשון לציון, ישראל
מדינה
השכלה	הגימנסיה העברית "הרצליה"
מפלגה	הליכוד
סיעה	הליכוד, סיעת יחיד, בנא"י, התחיה
חבר הכנסת 13 ביוני 1977 – 20 ביולי 1981 (4 שנים) כנסות 9
פרסים והוקרה
פרס ישראל (1988) פרס אוסישקין (1948) פרס ברנר (1953) פרס ביאליק (1955) פרס ניומן (1981)

לוחית זיכרון בפתח ביתו של משה שמיר ברח' קהילת סופיה 16 בתל אביב

משה שמיר (י"ב באלול ה'תרפ"א, 15 בספטמבר 1921 – ג' באלול ה'תשס"ד, 21 באוגוסט 2004) היה סופר, סופר ילדים, מחזאי, פובליציסט, מבקר ספרות, מרצה לדרמה, עורך מדורי ספרות בעיתונות הארצית, עורך כתבי עת ואיש ציבור ישראלי, נחשב לאחד מחשובי הסופרים הישראליים. חתן פרס ישראל לספרות עברית לשנת תשמ"ח (1988). חבר הכנסת התשיעית (במסגרת סיעת "לעם" של הליכוד) וממקימי מפלגת התחיה-בנא"י.

ביוגרפיה

משה שמיר נולד בצפת לאלה ואריה שמיר, בני קבוצת פועלים שהתיישבה בראש פינה. אמו, אלה, בתם של נחמה לבית שרמן (לאחר מכן נישאה ליוסף ורבין) ואפרים אהרנסון, עלתה לארץ ישראל בעלייה השנייה. ב-1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב-1934 הצטרף אל "השומר הצעיר" וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. ערך את ביטאון התנועה "על החומה" עד 1941, ונהג לפרסם בו סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.

בשנים 1941–1947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ"ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר. בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב"משמר" ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות "ילקוט הרעים", ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.

בשנים 1972–1973 שימש עורך כתב העת "מאזנים".

ערך את ביטאון צה"ל "במחנה" עד סוף 1949. אחיו אליהו "אליק" שמיר נפל במארב כנופיית ערבים לשבעת נוטרים על יד יאזור במלחמת העצמאות. סיום תפקידו של שמיר בעיתון זה לווה בטונים צורמים – בן-גוריון דרש את פיטוריו בשל דיווח על מחאה נגד פירוק הפלמ"ח. לאחר מכן ערך את "בשער", ביטאון צעירי מפ"ם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שימש חבר מערכת "מעריב" ועורך המדור הספרותי של העיתון.

את ראשית הקרע בין שמיר לשמאל הציוני ניתן לזהות במאמר "לוחות שבורים" שפורסם ב-1957 ב"על המשמר" ובו הועלתה ביקורת נגד מפ"ם. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שכללה אנשי תנועת העבודה ורוויזיוניסטים. ראשית התנועה ממאמרים שפרסמו נתן אלתרמן "מול מציאות שאין לה אח", ושמיר "אין דרך בחזרה" כבר בחודש יוני 1967.

התנועה הצטרפה לליכוד עם הקמתו לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973. לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת "לעם" בליכוד, ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית ב-1977. בכנסת התנגד להסכמי קמפ דייוויד (1978) ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979 ונמנה עם מקימי תנועת "התחיה". בשנת 1981 פרש מהכנסת והקדיש עצמו לכתיבה. בשנותיו האחרונות כתב טור שבועי בעיתון "מקור ראשון".

בשנת 1946 נישא לצביה פרומקין מקיבוץ גבעת-ברנר. צביה הייתה בתו של השל פרומקין. לזוג שלושה ילדים - ענולה, יעל ואלי הקרוי על שמו של אליק.

נפטר ב-21 באוגוסט 2004 בראשון לציון. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. על שמו נקראו רחובות במספר יישובים בישראל ובהם: תל אביב, ירושלים, פתח תקווה ועוד.

יצירתו

שמיר היה מן היוצרים הפוריים ביותר של התרבות העברית. הוא עסק בעיקר בסיפורת לסוגיה – רומנים וסיפורים קצרים. מפרי עטו יצאו במהלך השנים כ-50 ספרים. תחום נוסף שבו יצר שמיר הוא השירה, אם כי בסופו של דבר זכור שמיר בעיקר כסופר ולא כמשורר. מבחינה היסטורית וסגנונית הוא שייך לקבוצת הסופרים של דור תש"ח או "דור בארץ": אנשי החבורה המייסדת של הסיפורת הישראלית. מראשית דרכם התאפיינו בנוסח הבעה ריאליסטי תוך שילוב סיפורי החיים הפרטיים של גיבוריהם בעלילה הקולקטיבית של תקומת ישראל בארצו.

הסיפור הראשון של שמיר שהופיע בדפוס בשנת 1940 עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון השומר הצעיר, "על החומה".

הרומן הראשון שכתב היה "הוא הלך בשדות", אשר גיבורו הוא אורי, פלמ"חניק צעיר ואהבתו למיקה העולה החדשה. הספר הודפס ב-1947 על ידי הוצאת פועלים, נגנז ופורסם רק באביב שנה לאחר מכן. לפני שהספר יצא לאור הוא הומחז והוצג על ידי התיאטרון הקאמרי עם קום המדינה. הספר גם זכה בפרס אוסישקין ב-1948 והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. הספר נלמד כחלק מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ודמות הגיבור בספר תרמה לעיצוב מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר.

קובץ סיפוריו הראשון נקרא "נשים מחכות בחוץ" ויצא ב-1952. הקובץ כלל רק סיפורים שעברו את הצנזורה של ספרית פועלים ועל כן גם קיבוץ הסיפורים נעשה רק ב-1952.

ספר מפורסם אחר של שמיר הוא "במו ידיו - פרקי אליק" שיצא ב-1951, ומספר על חייו של אחיו אליק שנפל במארב כנופיות ערביות ליד יאזור במלחמת העצמאות. הספר, שהפך למייצג של מלחמת העצמאות, תורגם לאנגלית, עובד לתסכיתי רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא אחד מרבי-המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים, והוא אף הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שמיר כתב ספרים נוספים על בני משפחתו - 'במו ליבו', על אביו, ו'לא רחוקים מן העץ', על תולדות משפחת אימו.

אחד הספרים המתורגמים ביותר של שמיר הוא "מלך בשר ודם" מ-1954. הספר הוא רומן היסטורי העוסק במלך אלכסנדר ינאי. הספר התקבל באהדה אצל קהל הקוראים, אולם ספג ביקורת מההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שאמר: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו, פרופ' ברוך קורצווייל שיבח את הספר.

שמיר כתב גם שני ספרים אוטוביוגרפיים באופיים – "תחת השמש" מ-1950, ו"כי עירום אתה" מ-1959. בעיניו היה זה פאר יצירתו, אך מבקרים מעטים הסכימו עמו בעניין זה. ב-1960 היה לאחד מהמועמדים הסופיים לקבלת פרס אנדרסן על ספרו "כולם ביחד".

בשנת 1991 פרסם שמיר את ספרו "עד הסוף", החוליה השלישית והמסיימת בטרילוגיה "רחוק מפנינים" - יצירה רחבת יריעה המשרטטת את דיוקן דמותה של לאה ברמן, דמות אידיאליסטית הרואית, שפרשת חייה הייתה אחוזה בתהליכים ובאירועים העיקריים שעיצבו את פני המהפכה הציונית מראשיתה ועד לאחר הקמת מדינת ישראל.

בשנת 2011 התברר כי שמיר כתב גם את היצירה "שקט, השמינית נבחנת". (סיפור מחיי הנוער) בשם בדוי, צבי בראלי, שראה אור ב"הוצאת עין".

הפולמוס סביב שמיר וסיפוריו

סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון הנרייטה סאלד מצא ששני שלישים מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. על אף נתון זה ספגה יצירתו של שמיר, כמו גם הוא עצמו, ביקורת רבה. שמיר, כאמור, עסק יחד עם כתיבתו הספרותית בפובליציסטיקה ובפוליטיקה, ויצירותיו נתפסו לא אחת המשך לעמדותיו ופעילותו הפוליטית. על רקע זה היה שמיר שנוי במחלוקת, בקרב המחנה ממנו צמח, בעשורים האחרונים לחייו.

סיפוריו של שמיר היו ריאליסטיים באופיים, וככאלו הציגו את המציאות שבה חי שמיר – הקיבוץ והשמאל הציוני. כדרכו של הריאליזם לא הציגו סיפוריו רק את הצד ה"נקי" וה"יפה" של החברה הקיבוצית אלא גם את הבעייתיות, את השונה והמכוער. הסביבה האידאולוגית של שמיר שמצאה את עצמה מתוארת בסיפוריו, לא אהבה את שראתה. סביבתו של שמיר דגלה בעקרונות הספרותיים של ריאליזם סוציאליסטי ובראשה הקביעה שעל הספרות לבצע "חינוך" לסוציאליזם.

הביקורת על שמיר נבעה בשל העיסוק בנושאים שבשולי החברה כגון זנות, תאווה, רצח וכדומה. המבקרים דרשו ממנו לעסוק בנושאים מרכזיים יותר. כמו כן נמתחה ביקורת כנגד הגישה האידאולוגית המוצגת בסיפורים אלו הרואה את האדם כרע מנעוריו ולא תולה את הרוע (בניגוד לעקרונות המרקסיסטיים) במציאות החברתית. שיא הפולמוס הגיע בדו־שיח ציבורי מעל דפי העיתונות בין המבקר עזריאל אוכמני לבין שמיר, כאשר שמיר דרש את "חופש היצירה" שלו. שמיר הביע בהמשך תמיכה בעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, אך לא ראה סתירה בינם ובין פנייה אל הצד הכעור של הקיום האנושי. הוא לא היה מעוניין ליצור ספרות "נקיה" אלא ספרות חושפנית שבבסיסה הרצון לתיקון החברה.

בראיון שנערך עם שמיר בשנות ה-70 הוא טען כי בכל ערב שבת, לאחר שסיפוריו התפרסמו ב"משמר" של יום שישי, היו נערכים בקיבוץ דיונים על יצירתו, כאשר הוא בדרך כלל מצא עצמו עומד על ספסל הנאשמים. שמיר גם זיהה את הסיבה לכך - "הסיפורים היו ריאליסטיים, הראו שיש גם מריבות בקיבוץ וכדומה, ולקיבוץ היה קשה לעכל זאת". פולמוס מפורסם במיוחד ניהל שמיר עם מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, בעקבות הסיפור "הקילומטר השנים-עשר". יערי טען כי בסיפור ישנן "סטיות" אידאולוגיות מהשקפת התנועה. עניין זה הוביל ככל הנראה לעזיבתו של שמיר את הקיבוץ ב-1947. היחסים העכורים לא נסתיימו בכך ושמיר טען כי עזיבת הקיבוץ הובילה לעיכוב מכוון של הוצאת הרומן שלו, "הוא הלך בשדות". גם כשהספר יצא לאור וזכה להצלחה קופתית חסרת תקדים נמשכה הביקורת.

פרסים שבהם זכה

• פרס אוסישקין ל-1948 על "הוא הלך בשדות"
• פרס ברנר ל-1953 על "במו ידיו"
• פרס ביאליק ל-1955 על הרומן ההיסטורי "מלך בשר ודם" והמחזה ההיסטורי "מלחמת בני אור"
• פרס ישראל ל-1988

ספריו המפורסמים

• הוא הלך בשדות (1947)
• עד אילת (1950)
• תחת השמש – רומן אוטוביוגרפי (1950)
• במו ידיו – פרקי אליק, בהוצאת עם עובד
• אחד אפס לטובתנו (1951)
• כולם ביחד – סיפורים לילדים בשני קולות, מרחביה, ספרית פועלים, 1959
• כבשת הרש, ספרית פועלים, מרחביה 1957 – אינטרפרטציה שלו כסופר על סיפור דוד ובת שבע
• מלך בשר ודם – רומן היסטורי על חייו של ינאי המלך בסוף תקופת החשמונאים
• כי עירום אתה – רומן היסטורי, 1959
• טרילוגיית "רחוק מפנינים" הכוללת את הספרים: יונה מחצר זרה, הינומת הכלה, ועד הסוף, בהוצאת עם עובד
• הגלגל החמישי – ספר ילדים (1961)
• אוטוביוגרפיה: חיי עם ישמעאל (1968)
• יונה מחצר זרה (1974)
• סיפורים, ספריית תרמיל 89 (1974)
• ביוגרפיה של ראובן הכט, בשם אגדת חיים (1994)
• יאיר – אברהם שטרן: חייו – מלחמתו – מותו. רומן ביוגרפי. (לוד): זמורה ביתן (תשס"א; 2001)
• עניין אישי – עם 35 משוררים (קובץ מאמרי ביקורת והערכה) תשמ"ז (הוצאת עם עובד)
• אברהם בבוקר, הוצאת אבן חושן
• במו ליבו, הוצאת עם עובד
• הבעד והנגד, הוצאת דביר
• הגבול, הוצאת זמורה
• היורש, הוצאת אור עם
• המקום הירוק, הוצאת דביר
• העומדים בפרצה, הוצאת מוסד ביאליק
• ואפילו לראות כוכבים, הוצאת עם עובד
• זרקור לעומק, הוצאת דביר
• חוט השני, הוצאת דביר
• יהודית של המצורעים, הוצאת אור עם
• ילדי השעשועים, הוצאת עם עובד
• מלחמת בני אור: מחזה היסטורי מימי ינאי המלך, הוצאת אור עם
• סיפורים בשלושה קולות: קול מכפר, קול מעיר, קול מאתמול (איירה: תמי בצלאלי), תל אביב, דביר, 1978.
• כמעט – ספר שירה, 1991
• גם זו לטובה – מחזה
• מאגדות לוד – מחזה
• אברהם בבוקר, הדפסים: מנשה קדישמן, (שלושה פיתוחי מתכת), הוצאת אבן חושן, ספרים ביבליופילים, רעננה, תשנ"ו, 1995
• פרוטוקול של מפולת – תשנ"ב, 1991 (הוצאת ספריית בית־אל)
• על סוסו בשבת – סיפור על אלישע בין אבויה.
• לא רחוקים מן העץ - קורות בית אחד בישראל, הוצאת דביר, 1983

לקריאה נוספת

• באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966
• דן מירון, ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, שוקן, 1975, עמ' 437–470
• יוסף אורן, "משה שמיר: סופר דורו וסופר לדורות", בצרון (כתב-עת), ט', 1988, עמ' 39–40
• קובי נסים, הם באו מן השדות, על המשמר, כ"ט בכסלו תשנ"ב, 6 בדצמבר 1991, עמ' 21. על: משה שמיר, כמעט: כל שירי משה שמיר (תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"א, 1991)
• נורית גוברין, "ילקוט הרֵעים – מציאות של המשך ומיתוס של התחלה"; "אדם במלחמה – קשת סופרים. ילקוט לדברי ספרות של סופרים חיילים", בתוך: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002
• נורית גוברין, "הזכרונות חיים – והחיים הם זכרונות. משה שמיר: עד הסוף", בתוך: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ב', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002
• יגאל שוורץ, הידעת את הארץ שם הלימון פורח: הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה, דביר, 2007, עמ' 239–366
• אביבה מהלו, וכי עירום אתה?! – אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב / מוסד ביאליק, 2008

קישורים חיצוניים

• כתבי משה שמיר בפרויקט בן-יהודה

מדיה וקבצים בנושא משה שמיר בוויקישיתוף

• משה שמיר, באתר הכנסת
• משה שמיר, באתר כנסת פתוחה
• משה שמיר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• משה שמיר, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• משה שמיר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• רשימת הפרסומים של משה שמיר, בקטלוג הספרייה הלאומית
• משה שמיר באתר האקדמיה ללשון העברית
• משה שמיר, באתר הפלמ"ח
• הלל וייס, ‏הלך מעמנו אל השדות הנצחיים - משה שמיר, נתיב 100, ספטמבר 2004
• אלי אשד, סופר בשר ודם: על משה שמיר
• סקירת ספרו "כבשת הרש"
• רן יגיל, מֶלֶךְ-נַעַר. על דמות הצעיר בפרוזה של משה שמיר, "בננות", ‏ 12 בדצמבר 2008
• אריק גלסנר, על משה שמיר, באתר "רשימות", 15 בפברואר 2008
• שמעון לוי, משה שמיר, מחזאי ישראלי, תיאטרון מס' 13
• משה שמיר, ‏האם הספרות העברית עודנה ציונית?, נתיב 1, ינואר 1989
• משה שמיר, ‏לקראת רנסאנס ציוני, נתיב 51, יולי 1996
• משה שמיר, ‏ישראל אלדד ז"ל - בצרור החיים, נתיב 49, מרץ 1996
• - פתיחה לסיפור - ספורי רדיו
• מאמרי משה שמיר, באתר "נתן אלתרמן"
• איריס שני, "ארגזים של מיץ", עיון במחזה גנוז, באתר הארץ, 21 ביולי 2017
• משה שמיר עם יצחק שדה, "ארגזים של מיץ", קטעי הפתיחה והסיום של המחזה, באתר הארץ, 21 ביולי 2017
• אילן ברקוביץ', הצצה לארכיונו של שמיר במרכז קיפ לחקר הספרות העברית, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017
• משה שמיר, באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית)

במלאת מאה שנה להולדתו

• חגית הלפרין, איך לשתות שמפניה בלי להיחנק, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2021
• איריס שני, מה שספגתי ב"השומר הצעיר" זה שלמות הארץ, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021
• מאה שנים להולדתו של הסופר משה שמיר, אירוע הוקרה ליצירתו,אגודת הסופרים העבריים, 28 באוקטובר 2021

הערות שוליים

הקודם: יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג

פרס ביאליק לספרות יפה 1955

הבא: צבי וויסלבסקי