משה שמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה שמיר
Shamir moshe.jpg
תאריך לידה 15 בספטמבר 1921
תאריך פטירה 21 באוגוסט 2004 (בגיל 82)
כנסות 9
סיעה לעם, ליכוד, התחיה
לוחית זיכרון בפתח ביתו של משה שמיר ברח' קהילת סופיה 16 בתל אביב

משה שמיר (י"ב באלול ה'תרפ"א, 15 בספטמבר 1921ג' באלול ה'תשס"ד, 21 באוגוסט 2004) היה סופר, סופר לילדים, מחזאי, פובליציסט, מבקר ספרות, מרצה לדרמה, עורך מדורי ספרות בעיתונות הארצית, עורך כתבי עת ואיש ציבור ישראלי, אחד מחשובי הסופרים הישראליים של העת החדשה, חבר הכנסת התשיעית (במסגרת סיעת לעם של הליכוד) וממקימי מפלגת התחיה-בנא"י.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שמיר נולד בצפת לאלה ואריה שמיר, בני קבוצת פועלים שהתיישבה בראש פינה. אמו, אלה, בתם של נחמה לבית שרמן (לאחר מכן נישאה ליוסף ורבין) ואפרים אהרנסון[1], עלתה לארץ ישראל בעלייה השנייה. ב-1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל-נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב-1934 הצטרף אל השומר הצעיר וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. ערך את בטאון התנועה "על החומה" עד 1941, ונהג לפרסם בו סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.

בין השנים 1941-1947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ"ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר. בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב"משמר" ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות "ילקוט הרעים", ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.

ערך את בטאון צה"ל "במחנה" עד סוף 1949. אחיו אליהו "אליק" שמיר נפל במארב כנופיית ערבים לשבעת נוטרים על יד יאזור במלחמת העצמאות. סיום תפקידו של שמיר בעיתון זה לווה בטונים צורמים - בן-גוריון דרש את פיטוריו בשל דיווח על מחאה נגד פירוק הפלמ"ח. לאחר מכן ערך את "בשער", בטאון צעירי מפ"ם. בשנות ה-50 שימש כחבר מערכת "מעריב" ועורך המדור הספרותי של העיתון.

את ראשית הקרע בין שמיר לשמאל הציוני ניתן לזהות במאמר "לוחות שבורים" שפורסם ב-1956 במעריב ובו הועלתה ביקורת נגד מפ"ם. לאחר מלחמת ששת הימים העמיק הקרע, ושמיר חבר למקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת "לעם" ב"ליכוד", ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית לאחר המהפך של 1977. בכנסת התנגד להסכמי קמפ דייוויד (1978) ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979 ונמנה עם מקימי תנועת "התחיה". בשנת 1981 פרש מהכנסת והקדיש עצמו לכתיבה. בשנותיו האחרונות כתב טור שבועי בעיתון מקור ראשון.

נפטר ב-21 באוגוסט 2004 בראשון לציון. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. על שמו נקראו רחובות במספר יישובים בארץ ובהם: תל אביב, ירושלים, פתח תקוה ועוד.

בשנת 1946 נישא לצביה פרומקין מקיבוץ גבעת-ברנר. צביה הייתה בתו של השל פרומקין[2].

יצירתו של שמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיר היה מן היוצרים הפוריים ביותר של התרבות העברית. הוא עסק בעיקר בסיפורת לסוגיה - רומנים וסיפורים קצרים. מפרי עטו יצאו במהלך השנים כ-50 ספרים. תחום נוסף שבו יצר שמיר הוא השירה, אם כי בסופו של דבר זכור שמיר בעיקר כסופר ולא כמשורר. מבחינה היסטורית וסגנונית הוא שייך לקבוצת הסופרים של דור תש"ח או "דור בארץ".

הסיפור הראשון של שמיר שהופיע בדפוס בשנת 1940 עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון השומר הצעיר, "על החומה".

הרומן הראשון שכתב היה "הוא הלך בשדות", אשר גיבורו הוא אורי, פלמ"חניק צעיר ואהבתו למיקה העולה החדשה. הספר הודפס ב-1947 על ידי הוצאת פועלים, נגנז ופורסם רק באביב שנה לאחר מכן. לפני שהספר יצא לאור הוא הומחז והוצג על ידי התיאטרון הקאמרי עם קום המדינה. הספר גם זכה בפרס אוסישקין ב-1948 והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. הספר נלמד כחלק מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ודמות הגיבור בספר תרמה לעיצוב מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר.

קובץ סיפוריו הראשון נקרא "נשים מחכות בחוץ" ויצא ב-1952. הקובץ כלל רק סיפורים שעברו את הצנזורה של ספרית פועלים ועל כן גם קיבוץ הסיפורים נעשה רק ב-1952.

ספר מפורסם אחר של שמיר הוא במו ידיו - פרקי אליק שיצא ב-1951, ומספר על חייו של אחיו אליק שנפל במארב כנופיות ערביות ליד יאזור במלחמת העצמאות. הספר, שהפך למייצג של מלחמת השחרור, תורגם לאנגלית, עובד לתסכיתי רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא אחד מרבי-המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים, והוא אף הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שמיר כתב ספרים נוספים על בני משפחתו - 'במו ליבו', על אביו, ו'לא רחוקים מן העץ', על תולדות משפחת אימו.

אחד הספרים המתורגמים ביותר של שמיר הוא מלך בשר ודם מ-1954. הספר הוא רומן היסטורי העוסק במלך אלכסנדר ינאי. הספר התקבל באהדה אצל קהל הקוראים, אולם ספג ביקורת מההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שאמר: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו, פרופ' ברוך קורצווייל שיבח את הספר.

שמיר כתב גם שני ספרים אוטוביוגרפיים באופיים - 'תחת השמש' מ-1950, ו'כי עירום אתה' מ-1959. בעיניו היה זה פאר יצירתו, אך מבקרים מעטים מסכימים עמו בעניין זה. ב-1960 היה לאחד מהמועמדים הסופיים לקבלת פרס אנדרסן על ספרו "כולם ביחד".[3]

בשנת 2011 התברר כי שמיר כתב גם את היצירה "שקט, השמינית נבחנת". (סיפור מחיי הנוער) בשם בדוי, צבי בראלי, שראה אור ב"הוצאת עין"[4].

הפולמוס סביב שמיר וסיפוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון סאלד מצא ששני שליש מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. על אף נתון זה ספגה יצירתו של שמיר, כמו גם הוא עצמו, ביקורת רבה. שמיר, כאמור, עסק יחד עם כתיבתו הספרותית בפובליציסטיקה ובפוליטיקה, ויצירותיו נתפסו לא אחת המשך לעמדותיו ופעילותו הפוליטית. על רקע זה היה שמיר שנוי במחלוקת, בקרב המחנה ממנו צמח, בעשורים האחרונים לחייו.

סיפוריו של שמיר היו ריאליסטיים באופיים, וככאלו הציגו את המציאות שבה חי שמיר - הקיבוץ והשמאל הציוני. כדרכו של הריאליזם לא הציגו סיפוריו רק את הצד ה"נקי" וה"יפה" של החברה הקיבוצית אלא גם את הבעייתיות, את השונה והמכוער. הסביבה האידאולוגית של שמיר שמצאה את עצמה מתוארת בסיפוריו, לא אהבה את שראתה. סביבתו של שמיר דגלה בעקרונות הספרותיים של ריאליזם סוציאליסטי ובראשה הקביעה שעל הספרות לבצע "חינוך" לסוציאליזם.

הביקורת על שמיר נבעה בשל העיסוק בנושאים שבשולי החברה כגון זנות, תאוה, רצח וכדומה. המבקרים דרשו ממנו לעסוק בנושאים מרכזיים יותר. כמו כן נמתחה ביקורת כנגד הגישה האידאולוגית המוצגת בסיפורים אלו הרואה את האדם כרע מנעוריו ולא תולה את הרוע (בניגוד לעקרונות המרקסיסטיים) במציאות החברתית. שיא הפולמוס הגיע בדו-שיח ציבורי מעל דפי העיתונות בין המבקר עזריאל אוכמני לבין שמיר, כאשר שמיר דרש את "חופש היצירה" שלו. יש לציין ששמיר הביע בהמשך תמיכה בעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, אך לא ראה סתירה בינם ובין פנייה אל הצד הכעור של הקיום האנושי. הוא לא היה מעוניין ליצור ספרות "נקיה" אלא ספרות חושפנית שבבסיסה הרצון לתיקון החברה.

בראיון שנערך עם שמיר בשנות ה-70[5] הוא טען כי בכל ערב שבת, לאחר שסיפוריו התפרסמו ב"משמר" של יום שישי, היו נערכים בקיבוץ דיונים על יצירתו, כאשר הוא בדרך כלל מצא עצמו עומד על ספסל הנאשמים. שמיר גם זיהה את הסיבה לכך - "הסיפורים היו ריאלסטיים, הראו שיש גם מריבות בקיבוץ וכדומה, ולקיבוץ היה קשה לעכל זאת". פולמוס מפורסם במיוחד ניהל שמיר עם מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, בעקבות הסיפור "הקילומטר השנים-עשר". יערי טען כי בסיפור ישנן "סטיות" אידאולוגיות מהשקפת התנועה. עניין זה הוביל ככל הנראה לעזיבתו של שמיר את הקיבוץ ב-1947. היחסים העכורים לא נסתיימו בכך ושמיר טען כי עזיבת הקיבוץ הובילה לעיכוב מכוון של הוצאת הרומן שלו, "הוא הלך בשדות". גם כשהספר יצא לאור וזכה להצלחה קופתית חסרת תקדים נמשכה הביקורת.

נטישתו של שמיר את מחנה השמאל הציוני, שאליו השתייכו רוב אנשי הרוח באותה העת, הותיר את שמיר מוחרם ומוקע בחוגים ספרותיים אשר לא ראו בעין טובה את השינוי האידאולוגי שעבר.[דרוש מקור]

פרסים שבהם זכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו המפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוא הלך בשדות (1947)
  • עד אילת (1950)
  • תחת השמש - רומן אוטוביוגרפי (1950)
  • במו ידיו - פרקי אליק, בהוצאת עם עובד
  • אחד אפס לטובתנו (1951)
  • כולם ביחד - סיפורים לילדים בשני קולות, מרחביה, ספרית פועלים, 1959
  • כבשת הרש, ספרית פועלים, מרחביה 1957 - אינטרפרטציה שלו כסופר על סיפור דוד ובת שבע
  • מלך בשר ודם - רומן היסטורי על חייו של ינאי המלך בסוף תקופת החשמונאים
  • כי עירום אתה - רומן היסטורי, 1959
  • טרילוגיית "הרחק מפנינים" הכוללת את הספרים: יונה מחצר זרה, הינומת הכלה, ועד הסוף, בהוצאת עם עובד
  • הגלגל החמישי - ספר ילדים (1961)
  • אוטוביוגרפיה: חיי עם ישמעאל (1968)
  • סיפורים, ספריית תרמיל 89 (1974)
  • ביוגרפיה של ראובן הכט, בשם אגדת חיים (1994)
  • יאיר - אברהם שטרן: חייו - מלחמתו - מותו. רומן ביוגרפי. (לוד): זמורה ביתן (תשס"א; 2001)
  • עניין אישי - עם 35 משוררים (קובץ מאמרי ביקורת והערכה) תשמ"ז (הוצאת עם עובד)
  • אברהם בבוקר, בהוצאת אבן חושן
  • במו ליבו, בהוצאת עם עובד
  • הבעד והנגד, בהוצאת דביר
  • הגבול, בהוצאת זמורה
  • היורש, בהוצאת אור עם
  • המקום הירוק, בהוצאת דביר
  • העומדים בפרצה, בהוצאת מוסד ביאליק
  • ואפילו לראות כוכבים, בהוצאת עם עובד
  • זרקור לעומק, בהוצאת דביר
  • חוט השני, בהוצאת דביר
  • יהודית של המצורעים, בהוצאת אור עם
  • ילדי השעשועים, בהוצאת עם עובד
  • מלחמת בני אור: מחזה היסטורי מימי ינאי המלך, בהוצאת אור עם
  • ספורים בשלושה קולות, בהוצאת דביר
  • כמעט - ספר שירה, 1991
  • גם זו לטובה - מחזה
  • מאגדות לוד - מחזה
  • אברהם בבוקר, הדפסים: מנשה קדישמן, (שלושה פיתוחי מתכת), הוצאת אבן חושן, ספרים ביבליופילים, רעננה, תשנ"ו, 1995.
  • פרוטוקול של מפולת - תשנ"ב, 1991 (הוצאת ספריית בית-אל)
  • על סוסו בשבת - סיפור על אלישע בין אבויה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), הערך "יוסף ורבין" באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 4073
  2. ^ דוד תדהר (עורך), הערך "משה שמיר" באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3102
  3. ^ IBBY, IBBY Honour List (1956-1980), April 1980, p.8.
  4. ^ הארץ, תרבות וספרות, מאמר מאת אילן ברקוביץ' 16.9.2011
  5. ^ הראיון מצוטט בקורס "בין בדיון לממשות - סוגים בסיפור הישראלי" של האוניברסיטה הפתוחה., כרך א' עמ' 110, הערה מס' 34.


הקודם:
יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג
פרס ביאליק לספרות יפה
1955
הבא:
צבי וויסלבסקי