החלוצות בתקופת העלייה השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלוצי העלייה השנייה במגדל ב-1912

התיאורים להן זכו החלוצות בתקופת העלייה השנייה (1904–1914) היו של צעירות אידאליסטיות הלבושות לבן, עטויות מטפחת ראש לבנה, ועומדות בשדה שיבולים. כסמל "העברייה החדשה".[1]

המיתוס לגבי מעמד האישה בתקופה המוגדרת כ"דור החלוצים", היה שבתקופה זו התקיים שוויון בין גברים לנשים וכי אי השוויון המגדרי הנו מאפיין של התפתחות מאוחרת יותר של החברה הישראלית.[2] אך הפער בין תמונת החזון למציאות היה שונה.

הפער בין מיתוס למציאות והאמונה כי הושג שוויון בתקופת החלוצים בין גברים לנשים והתקיימה שותפות בבניית הארץ, התנפצה במחקרים שנערכו ולאחר קריאת יומנים, אוטוביוגרפיות, מכתבים, רשימות ותעודות שונות שהשתמרו בספריות ובארכיונים שונים של הנשים באותה תקופה.[3]

חקירת ההיסטוריה של סיפורן של החלוצות מנקודת מבטן (היא-סטוריה) תיארה את רצונן להשגת מעמד שווה לגברים, לשפר מעמד האישה בחברה החדשה שנוצרה בארץ ישראל. הן רצו לקחת חלק במעשה ההגשמה הציוני-הסוציאליסטי. ליצור חברה חדשה. אך עם עלייתן ארצה נעלם השוויון בין גברים לנשים. ההגמוניה הציונית שהייתה ברובה גברית, שעתקה את דפוס "עזרת נשים" וייעדה את הנשים שעלו ארצה לתפקידים מגדריים מסורתיים, שמרניים - עבודות משק הבית וגידול הילדים, ואילו גברים עסקו בעיקר בחקלאות ובעבודות כפיים המחייבות יציאה מן הבית.[4]

בטרם העלייה ארצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוצות שעלו ארצה בעלייה השנייה הגיעו ברובן ממזרח אירופה, מחברה יהודית-מסורתית, חברה פטריארכלית בה גברים היו ראשי המשפחה והקהילה ושלטו בעמדות הכוח. הבית נחשב לתחום אחריותן של הנשים. המניעים לעלייתן ארצה היו ציוניים-סוציאליסטים אך גם לאומיים, דתיים וביטחוניים. היה בהם שילוב של בעיות כלכליות, אנטישמיות, רדיפות פוליטיות ופוגרומים ברוסיה בין 1903–1905. וכן ההכרה בבלעדיותה של ארץ ישראל כפתרון לבעיית הגולה - התרחבות תנועת ההשכלה ותהליכי חילון באירופה גרמו לשינויים גם בקהילה היהודית ולזרם עלייה חדש.[5]

החלוצות נתקלו בקשיים רבים למימוש משאת נפשן לעלות ארצה: התנגדות הוריהן (רוב נשות העלייה השנייה היו רווקות[6]), השכלה מועטה, אי ידיעת השפה העברית והתפיסה השמרנית, הפטריארכלית המקובלת על מקומה של האישה. ההערכה היא כי בתקופת העלייה השנייה עלו ארצה כ-35,000 עולים, מהם כעשרים אחוז נשים[6], אך התנאים הקשים, חוסר האמון ביכולותיהן וחוסר ההבנה לשאיפותיהן גרמו לרבות מהן לעזוב את ארץ ישראל לארצות מוצאן או ליעד הגירה מבטיח יותר.

התייחסות פמיניסטית ראשונה הובעה ב-1910, כאשר פרסם ממש"י את מאמרו פורץ הדרך "שאלת הפועלת הגלילית" בעיתון הפועל הצעיר, בו הובעה לראשונה תרעומת בעניין היחס לנשים בכלל ופועלות בפרט[7]:

הריני פה בא"י כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אספות פועלים, ומה לא נדבר באותן האספות‭?‬ — על דברים שלא נולדו בעולם ועל דברים שנולדו נפלים;על היאוש שבתחיה ועל התחיה שביאוש — על הכל נדבר שם, ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר היום של האספה גם שאלת הפועלת החקלאית או שאיזה נואם יגע בשאלה זו בדרך אגב. והלא תמיד שואלים אנו — אם יוכל פועל חקלאי להתקים מעבודתו? והשאלה מוסבה ביחוד על פועל בעל משפחה, ובמצב כזה של פועל הרי יש עוד נפש אחת — האשה שיש לה השפעה גדולה ולפעמים גם מכריעה בחיי הפועל — ומדוע אין היא מובאה בחשבון?

את נקודת המבט הגברית תיארה תחיה ליברזון, שהייתה אחת הפעילות בין החלוצות ב"הפועל הצעיר" משנת 1913:

רבים חשבו שהעלמה האידאליסטית הבאה לארץ ישראל – תפקידה לשרת אותם. העלמות שהיו עדין בלתי מנוסות נכנעו גם הן להשקפה זו, והאמינו כי בבישול ושירות הן פותרות את רב שאלותינו בארץ ישראל. כמוזרה הייתה נראית העלמה שהעזה לפקפק בהנחה זו".

.[8]

שאיפתן של החלוצות לאחר עלייתן ארצה הייתה לשנות את מעמדה המסורתי הנחות של האישה הן רצו לבנות חברה חדשה משותפת לנשים וגברים בה מעמדם יהיה שווה.[9]

התגבשות היישוב בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם העלייה ארצה ובניית היישוב בארץ נוצרו צורות התיישבות חדשות. הוקמה התיישבות שיתופית, כפתרון לבעיית הפועלים במושבות. כמו כן מתוך השקפה חברתית לחיות בדרך חיים שונה המקובלת בעולם הקפיטליסטי. צמחה מערכת כלכלית חדשה והתארגנו מוסדות פוליטיים וחברתיים חדשים וכן מוסדות תרבות וחינוך. אולם, תהליך זה של שינוי ובנייה יצר גם אי השוויון בין נשים וגברים].

היבטי אי השוויון בין המינים והסיבות לשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי שוויון פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה והאמונה הרווחת בציבור הגברי בכלל, אך גם הנשי בפרט לגבי חלוקה מסורתית של תפקידי הגבר והאישה היוותה גורם מעכב בהשגת שוויון זכויות בין גברים ונשים. אחת הסיבות לכך שרבות מהנשים אף מעטו להשתתף באספות קבוצתיות היא העובדה שמעטות ביניהן ידעו עברית[דרושה הבהרה]. אמנם ב-1897 הצהירה ההסתדרות הציונית על זכותן של הנשים לבחור ולהיבחר לקונגרס הציוני. אך בפועל מנשים נמנעה זכות זו. לאחר מאבק שנמשך כעשור על השגת זכות בחירה לנשים בין נציגי הפועלים וקבוצות אזרחיות שתמכו בזכות הבחירה לנשים ובין נציגי אורתודוקסיה והיישוב הישן בירושלים שהתנגדו לזכות זו. בינואר 1926, באספת הנבחרים, הוכרז רשמית על שוויון זכויות לנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים ביישוב העברי. הצהרה זו מומשה על ידי ממשלת המנדט ב-1927. גולת כותרת זו, הזכות לבחור ולהיבחר, תרמה לביסוס אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.[10] הנשים במחאה, בתקופת מאבקן, הקימו את תנועת הפועלות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת הפועלות

ארגון שכלל נשים שתפקידן לייצג את הקול הנשי, לדאוג לזכויותיהן ולהגביר את המודעות לבעיית הנשים ועבודתן לדון בסדר היום הציבורי ולהיות מעורב חברתית ופוליטית. מתוך הכתבים עלתה מצוקתן של הנשים והצורך שלהן בקשר, על מנת שלא להרגיש את זרותן כמהגרות. כמו כן כדי להתאגד יחד להיאבק על מקומן הראוי והשווה בחברה החדשה שהיו שותפות בהקמתה. הן רצו לקחת חלק בחיים הציבוריים, לקדם נשים ולשנות את תנאי חייהן, ולקבוע מעמדה של האישה בשוק העבודה.

אי שוויון כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במושבות העלייה הראשונה הבעלות על המשק החקלאי הייתה בבעלות הגבר ושמרה על מעמדה השולי של האישה בחברה. השאיפה להגשמה עצמית נתקלה בהתמודדות עם פועלי העלייה השנייה, עם הפועלים הערבים ועם עולות מעדות המזרח. גברים לא הסכימו לקבל נשים לקומונות בטענה שהן יהיו לנטל על כתפי הקומונה הנאבקת על המשך קיומה הכלכלי. באום ג'וני (בעתיד דגניה א'), הנשים לא קבלו מעמד של חברות קולקטיב, אלא נחשבו כמועסקות על ידי הקולקטיב על ידי המשרד הארץ ישראלי ששלם את שכרם של העובדים.

נחישות הנשים באה לידי ביטוי ברכישת מיומנויות מקצועיות לתחומים בהם ניתנה להן אפשרות לעבוד כגון: טבחיות מקצועיות. השתלמותן אפשרה להן להתנות את תנאי העסקתן ודרישותיהן לשביעות רצונן: שכר, הסדרי עבודה, אחריות על גינת הירק. הן דרשו לגדל בעצמן את הירקות ולמכור את התוצרת. כמו כן נאלצו הנשים להיאבק על קבלת שכר שווה לגברים על עבודה שווה. הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל קבעה סולמות שכר נפרדים על בסיס אתני (יהודים-ערבים), עדתי (אשכנזים-ספרדים) ומגדרי (גברים-נשים).

הקבוצה הראשונה בה הפועלת קיבלה שכר שווה ערך לגברים הייתה קבוצת "האיכר הצעיר" שבין מנהיגיה היה אליעזר יפה שהאמין בתפיסה ליברלית (אמריקנית) בדבר שוויון בין בני האדם .

אי שוויון תעסוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חוות סג'רה, חנה מייזל, חוות העלמות
בנות ההכשרה של חנה מייזל בחוות העלמות בכנרת עומדות מימין: חנה ציז'יק, שרה שטורמן, עטרה קרול, שושנה בלובשטיין. שורה מרכזית: ציפורה דרוקר, לאה מרון, חנה מייזל, שרה לייקין, שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד, ציפורה אברמסון, יהודית קרביצקי.

החלוצות רצו את הזכות לבחור מקצוע כרצונן ולהתקדם בו לפי כישרונותיהן. מטרתן של הנשים לעבוד את האדמה התנגשה בייעודה המסורתי של האישה כרעיה וכאם. החלוצות ראו בעבודה החקלאית את המפתח לשוויון מאחר שמעשה ההגשמה בא לידי ביטוי בעבודת האדמה והפרחתה. אך בפועל מנשים נמנעה העבודה בחקלאות מכיוון שהגברים לא ראו בהן כוח עבודה שווה ערך להם.[11] הגברים ראו בעבודת האדמה עיסוק גברי בלבד ושלטה אצלם חלוקת העבודה והתפקידים המסורתית המקובלת.

נשים גם לא התקבלו לעבודות בבניין ובסלילת כבישים מכיוון שראו את עבודתן כזמנית ובלתי מתאימה לנשים ולכן הועדפה העסקת גברים במקצועות אילו. נשים נדחקו לעבודות שירותים כגון: עבודות תפירה ומשק בית שהיו גם בעלות מעמד נמוך יותר. מקריאה בכתבי החלוצות הן לא דחו על הסף את רעיון חלוקת התפקידים בין הגבר לאישה, אך דרישתן הייתה כי לא יוגבלו למקצועות המסורתיים אלא תינתן להן האפשרות לפתח ענפים נוספים שהיו מקובלים גם בחקלאות כגידול ירקות ולהרחיב את מגוון התפקידים של נשים.

הוקמו חוות חקלאיות בארץ בהן גדלו גידולים חקלאיים שונים. אך נשים הודרו מהעבודה החקלאית. הסיבות לכך היו: תפיסת איכרי העלייה הראשונה את העבודה בשדה כעבודה גברית. הם העדיפו העסקת פועלים ערביים זולים ומיומנים. הם ראו בעבודה החקלאית כלא נאותה לנשים, יהודיות בפרט, ולא האמינו ביכולותיהן של החלוצות. בנוסף התנגדו האיכרים במושבות לאורח החיים החילוני, עצמאי שקיימו החלוצות ולקרבה בין הגברים לנשים.[12]

בעקבות התנסותה בחוות סג'רה יזמה והקימה חנה מייזל שלמדה אגרונומיה והייתה לאישה הראשונה בעלת השכלה חקלאית גבוהה, את הקמת חוות העלמות. ייעוד החווה היה ללמד נשים תאוריה ועבודה חקלאית וניהול משק בית. כמו כן החווה נתנה אפשרות לעיצוב דגם נשי חדש והקניית כלים ליצירת חיים חדשים ללא תלות בגברים. היא פרצה את התחום המסורתי שנכפה על החלוצות על ידי הכשרה עצמית.

תרומתן של החלוצות בעלייה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתן של החלוצות בתקופת העלייה השנייה ולימוד ההיסטוריה לא רק דרך ההיסטוריה שנכתבה על ידי גברים (history) שהינה סיפור חסר בו נפקד מקומן של הנשים, אלא, בשילוב כתיבתן של נשים (herstory) השלימה לסיפור השלם של תקופה זו. חלוצות העלייה השנייה תרמו ליצירת מודעות לבעיית מעמדן של הנשים בחברה החדשה. הן גרמו להתאגדותן של נשים באופן פעיל להשגת ידע שיקנה להן כלים, לשיתוף ולטפוח תמיכה הדדית. כל זאת כדי לאפשר להן להשיג מטרתן להיות חלק מחזון ההגשמה הציוני הסוציאליסטי ולבטא זהות לאומית נשית על ידי הנחת תשתיות להתארגנויות חדשות והרחבת מגוון תפקידיהן. הן קידמו עבודה מחוץ לבית כדרך למימוש עצמי, עצמאות כלכלית וכתרומה של ממש לבניית הארץ לתפיסתן העצמית של הנשים. הן היו נשים פורצות דרך שסללו את הדרך על ידי עשיית מעשה לשאר החברות להשתלב בעבודה חקלאית ולתרום את חלקן. כדבריה של יעל גורדון בהתכנסות הפועלות הראשונה ב-1914:

שואפים אנו לשוויון האישה ושחרורה, אשר יתנו לה את האפשרות למלאות את תפקידה בתור אם ואדם מועיל בחברה גם יחד. ולזה אנו צריכים לשאוף בייחוד בתוך החברה הצעירה שלנו, ההולכת ונוצרת בא"י, מתוך שאיפת העם לקיום עצמיותו ושמירת ה"אני" שלו על ידי עבודה ויצירה. הצעירות העבריות הבאות הנה, מלבד מה שהן באות למלאות את תפקידן הלאומי בתור בנות עמנו, הן רוצות גם למצוא פה את עצמן, את ה"אני" של האישה-האדם, שאין לו מקום יותר מתאים בעולם למצוא בו את שורש נשמתו ולבוא לידי גילוי מאשר בפינת העובדים בארצנו.

[13]

חלוצות בולטות בתקופת העלייה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלומית בלום, האשה בתנועת העבודה בתקופת העלייה השנייה, מרס 1980 (עבודת גמר לקראת התואר MA באוניברסיטת תל אביב)
  • יעל עצמון,התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, 2001, הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • בן הלפרן, יהודה ריינהרץ, הציונות יצירתה של חברה חדשה, 2000, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל
  • בילי מלמן, מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1920-1890). ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל,1997, 243-278.
  • יהושע קניאל,המשך ותמורה היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, 1982,הוצאת יד יצחק בן צבי
  • פוגל-ביזאוי רחל שרעבי, בין הפרטי לציבורי נשים בקיבוץ ובמושב, 2013, הוצאת מאגנס
  • פנינה מורג-טלמון ויעל עצמון, נשים מהגרות בישראל, 2013, מוסד ביאליק
  • דבורהברנשטיין, אשה בארץ ישראל השאיפה לשוויון בתקופת היישוב,1987, הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • מרדכי נאור,עידן 4 העלייה השנייה 1903-1914,1984, הוצאת יד בן צבי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שילה מרגלית, אתגר המיגדר נשים בעליות הראשונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמוד:193
  2. ^ שילה מרגלית, אתגר המיגדר נשים בעליות הראשונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמוד:66
  3. ^ חבס ברכה, עורכת, ספר העלייה השנייה, הוצאת עם עובד, 1947
  4. ^ סיני סמדר, מרים ברץ דיקנה של חלוצה הוצאת רחל, 2003 עמוד:24
  5. ^ לילך רוזנברג-פרידמן, מהפכניות בעל כורחן נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב, 2005, הוצאת יד בן צבי, עמ' 21
  6. ^ 6.0 6.1 ארליך ארנה וקרק רות, נשים עצמאיות במושבות העלייה הראשונה - המקרה של המושבה רחובות 1890–1912, ח'אן 3, עמ' 2
  7. ^ ממשי, שאלת הפועלת הגלילית, הפועל הצעיר, שנה רביעית, מספר 4, עמ' 4-6, 1910
  8. ^ (דפנה יזרעאלי 9/83- תנועת הפועלות בארץ ישראל מראשיתה עד:1927
  9. ^ סיני סמדר, מרים ברץ דיוקנה של חלוצה, הוצאת יד טבנקין, 2003, עמוד:21
  10. ^ פוגל ביז'אוי סילביה, האמנם בדרך לשוויון? מאבקן של הנשים לזכות בחירה ביישוב היהודי בארץ ישראל:1917-1926, מגמות 2014, עמודים: 262-284
  11. ^ סיני סמדר, מרים ברץ דיוקנה של חלוצה, הוצאת יד טבנקין, 2003, עמוד:22-23
  12. ^ סיני סמדר, מרים ברץ דיוקנה של חלוצה, הוצאת יד טבנקין, 2003, עמוד:110
  13. ^ גורדון יעל, "הועידה הראשונה לפועלות" הפועל הצעיר (37-38) עמודים: 215-216.