חוות סג'רה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החומה ושער הכניסה של חוות סג'רה
בית הפקידות בחוות סג'רה
שלט הסבר בכניסה לחוות סג'רה

חוות סג'רה הייתה חווה חקלאית שהיוותה פרק בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. היא נמצאת כיום בתחומה של "חוות השומר" בגליל התחתון, סמוך למחלף גולני, ואדמותיה משמשות יישובים שונים, בעיקר את המושבה אילניה.

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1890 רכשה קבוצת יהודים ארץ-ישראלים מראשון לציון ומירושלים מקצת מאדמות הכפר הערבי א-שג'רה, אולם התיישבותם לא צלחה והם עזבו את המקום. 17 אלף דונם מאדמות סג'רה נרכשו מהם בידי יק"א בשנת 1899. מטרתה של חברת יק"א הייתה להקים במקום את המרכז האזורי להכשרה חקלאית לעולים בני העלייה השנייה ומרכז שירותים למתיישבי הגליל. מנהל החווה הראשון, חיים מרגליות קלווריסקי, השתמש במבנה ח'אן קיים כבסיס להקמת החווה.

ב-1900 התחילה העבודה בחווה. בשנת 1902 הוקמה על חלק מאדמות החווה החקלאית המושבה אילניה. משנת 1905 הגיעו למקום פועלים חקלאיים מיהודה, בהם גם דוד בן-גוריון.

ארגון "בר גיורא", שהוקם כדי להעביר את השמירה על ההתיישבות העברית לידי יהודים, נטל לעצמו כמשימה ראשונה, בשנת 1907, את כיבוש השמירה על הקולקטיב בחוות סג'רה מידי השומרים הצ'רקסים, אחרי ששומר צ'רקסי נתפס ישן בשמירה. משימה זאת הצליחה, וחוות סג'רה הפכה גם למרכז הארגון.

באותה שנה נוסדה בחוות סג'רה הסתדרות החורש במטרה לאגד את כל פועלי הגליל במושבות ובחוות הלאומיות, וכן נוסדה הצרכנייה הקואופרטיבית הראשונה - "אחיסמך".

הקולקטיב החקלאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1908 נוסד בחווה הקולקטיב החקלאי. הקולקטיב הוקם ביוזמתה של מניה וילבושביץ, בהשפעת רעיונות קולקטיביים שספגה מתורתו של טולסטוי והפנימה כאשר הכשירה עצמה לעלייה בקומונה במינסק וכאשר ביקרה אצל ה"דוחובורים"[1] יוצאי רוסיה בקנדה. הגרעין המייסד מנה 10 פועלים חקלאיים שעברו מיהודה לגליל. הקולקטיב קיבל 1,000 דונם[2] מאדמות החווה לגידולי פלחה בתנאי אריסות. בנוסף, קיבל הקולקטיב לעיבוד ממנהל החווה, אליהו קראוזה, חלק מהענפים החקלאיים של החווה עצמה. הפועלים ניהלו את עצמם והיו אחראים בעצמם על קיום המשק, ובכך היו הגרעין הידוע הראשון להתיישבות השיתופית היהודית בארץ ישראל. היה זה הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ישראל.

את מנהלי הקולקטיב בחרו חבריו באופן שוויוני. המנהלים קיבלו שכר זהה לשאר החברים ועבדו ככולם. הצלחת הקולקטיב השפיעה על ארתור רופין לתמוך בהקמת הקומונה באום ג'וני.

לגיון העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1909 התארגנה קבוצת פועלים נוספת בחוות סג'רה, מאנשי ארגון בר-גיורא, והקימה את לגיון העבודה. קבוצת הלגיון החזיקה מעמד כשנה אחת, ובמהלך השביתה בחוות סג'רה התפרקה עקב חיכוכים עם הפועלים האחרים.

באותה שנה הקימה חנה מייזל שוחט יחד עם קבוצת בחורות קבוצת עבודה של בחורות במטרה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה החלקה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכולתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק.[3] הניסיון המוצלח של מייזל עם הבחורות בסג'רה עודד אותה להקים את חוות העלמות.

החווה הביאה על חברת יק"א הפסדים כספיים אשר גרמו לה למכור את החווה ל"אגודת נטעים". בקיץ 1913 נחתם בראשי פרקים חוזה בין יק"א ואגודת נטעים למכירת 7910 דונם, אשר כמחציתם היו נטועים שקדים, זיתים ואקליפטוסים, ביחד עם מבני החווה. נטעים ביקשה להקצות חלק מהשטח להרחבת המושבה ובשאר להקים מטעים שימכרו לרוכשים פרטיים. כבר בסוף שנת 1913 החל לפעול מרכז הנטיעות של נטעים בסג'רה. בתחילת העבודה הועסקו על ידי נטעים 40 פועלים יהודים ועשרה ערבים ובהמשך עלה מספר הפועלים היהודים ל-67 ומספר הפועלים הערבים ל-15. בתחילת 1914 דרשו פועלי העלייה השנייה, בגלל המצב הביטחוני באזור הגליל התחתון שהאגודה תעסיק יהודים בלבד ובעקבות סירוב האגודה הכריזו על שביתת פועלים. מצד ההנהלה עלו טענות שהפועלים השובתים השחיתו ציוד של החברה, איימו על מנהל החווה ואף הכו את אחד המשגיחים, טענות שהוכחשו על ידי הפועלים[4]. השביתה לא הצליחה לשנות את מדיניות החברה, ולכן רובם עזבו[5].

באוקטובר 1914 נחתם החוזה הסופי[6]. מטעם נטעים ניהל את המשק המעורב בחווה האגרונום אוריה פלדמן[7]. במהלך מלחמת העולם הראשונה החווה ננטשה.

ב-1944 רכשה הקרן הקיימת לישראל את החווה. בשנת 1956 הוקם במקום מוסד חינוכי בשם "חוות השומר" שהפך בשנות ה-80 לבסיס צבאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליהו בילצקי, משק הפועלים; (מגמות-חברה ודפוסי-ארגון), הוצאת תרבות וחינוך, 1967, עמ' 52 והלאה
  • מוקי צור, חוות סג'רה - ערש לרעיונות בעליות הראשונות, מתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 87

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוות סג'רה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוחובורים - Духоборы, מילולית "לוחמי הרוח"
  2. ^ לפי מקור אחר - 2,000 דונם
  3. ^ מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת, כאן על פני האדמה, ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א.
  4. ^ יוסף כץ, אברהם רובינשטיין, בשבילי התחייה, אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 65
  5. ^ חיים שוררסג'רה, דבר, 28 בספטמבר 1962
  6. ^ יוסף כץ, אברהם רובינשטיין, בשבילי התחייה, אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 54
  7. ^ דוד תדהר (עורך), "אוריה פלדמן", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1268