היטל דלק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היטל דלק (באנגלית: Fuel Surcharge) הוא שם בו משתמשות חברות התעופה, להגדרת רכיב נוסף, שנוי במחלוקת, במחיר כרטיס הטיסה, המייצג את חלק עלות הדלק הסילוני, המשמש להטסת המטוסים. ההיטל הוכנס כמרכיב נוסף בחישוב עלות כרטיס הטיסה בשנת 2004[1]. לטענת חברות התעופה, היטל הדלק, בא לפצות אותן על הפסדים העלולים להיגרם כתוצאה מתנודות במחירי הדלק. לקוחות רבים הביעו חוסר שביעות רצון מהחיוב הנוסף, ובעיקר מכך שלעיתים הם נדרשים להוסיף סכום כסף למחיר הטיסה, לאחר שהכרטיס כבר נרכש[2]. חברות התעופה מכירות בעובדה שהיטל הדלק, מעורר תחושות שליליות אצל קהל הנוסעים, אך הן טוענות כי אין ברירה, וההיטל הוא מנגנון המאפשר את הישרדותן, בתקופות של אי ודאות במחירי הדלק[3].

הממונה על הרשות להגנת הצרכן עו"ד יצחק קמחי, והיועץ המשפטי של משרד התיירות עו"ד עובד קדמי, פנו ביום 18 באוגוסט 2008 בכתב, לכל חברות התעופה, ולכל סוכני הנסיעות והודיעו כי ההיטל הוא עבירה על חוק הגנת הצרכן. לטענתם, מחיר כרטיס טיסה אינו בפיקוח, ועל כן החברות יכולות לכלול את עלות העלייה במחירי הדלק, במחיר כרטיס הטיסה עצמו, ללא כל צורך בתשלומים נוספים. שני האישים גם טענו כי השימוש בביטוי "היטל דלק" מטעה. שכן יש לו משמעות לוואי של הוראה שלטונית, או מס המוטל על ידי המדינה, בעוד שבפועל מדובר בהחלטה שרירותית של חברות התעופה.

ב-14 במרץ 2011, הודיעה הממונה על הרשות להגנת הצרכן, עו"ד תמר פינקוס, כי "אין כזה דבר היטל דלק", ואיימה בנקיטת אמצעים משפטיים כנגד סוכני נסיעות, או חברות תעופה, אם יפרסמו מחירים בתוספת "היטלי דלק"[4].

בחברת אל על מכונה כיום היטל הדלק בשם "תוספת מזומן".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]