היידן וייט

היידן וייט
Hayden White

לידה	12 ביולי 1928 מרטין, מחוז ויקלי, ארצות הברית
פטירה	5 במרץ 2018 (בגיל 89) סנטה קרוס, קליפורניה, ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ויין
מוסדות	אוניברסיטת סטנפורד אוניברסיטת רוצ'סטר אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס אוניברסיטת ויין אוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז אוניברסיטת וסליין
מונחה לדוקטורט	Nancy S. Struever
זרם	פוסט מודרניזם
תחומי עניין	פילוסופיה של ההיסטוריה
עיסוק	פילוסוף, סופר, היסטוריון, מרצה באוניברסיטה
הושפע מ	אריך אוארבך, תומאס קון, נורתרופ פריי, ויליאם בוסנברוק
מדינה	ארצות הברית
יצירות ידועות	Metahistory
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1980) פרס ברלין (2003) עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים

היידן וייט (Hayden White;‏ 12 ביולי 1928 – 5 במרץ 2018) היה היסטוריון ופילוסוף אמריקאי, עבודתו מתעסקת בעיקר בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה. וייט הציע גישה פוסטמודרנית להיסטוריה המדגישה את הנרטיביות של עבודת ההיסטוריון ומצמצמת את ההבדל בין ההיסטוריה לספרות, שהיסטוריונים מן האסכולה הביקורתית של ההיסטוריה, כמו קרל המפל ניסו לחדד. אלעזר וינריב טען בשנת 2003 שווייט הוא הוגה הדעות רב ההשפעה ביותר בפילוסופיה של ההיסטוריה ובמתודולוגיה שלה בשלושים השנים האחרונות.

קורות חייו

היידן וייט נולד במרטין בטנסי. הוא קיבל את התואר הראשון שלו באוניברסיטת ויין סטייט בשנת 1951, את התואר השני מאוניברסיטת מישיגן בשנת 1952 ואת התואר השלישי, גם כן מאוניברסיטת משיגן, בשנת 1956. וייט עבד באוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק וקיבל שם פרופסורה בשנת 1962. בשנת 1968 עבר לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ובשנת 1973 לאוניברסיטת ווסליאן בקונטיקט, שם שימש כראש הפקולטה למדעי הרוח. בשנת 1978 עבר לאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז שם שימש כפרופסור במשך שנים רבות.

מחקריו המוקדמים של וייט עוסקים בעיקר בהיסטוריונים מתקופת הנאורות ומנתחים את שיטתם, הוא בין השאר כתב ספר על ג'אמבטיסטה ויקו. בשנת 1966 פרסם מאמר בשם "נטל ההיסטוריה" בו הוא פורש את השאלות הפילוסופיות שיעסיקו אותו בעבודתו המאוחרת. ספרו הגדול של וייט הוא "מטא-היסטוריה" שהוציא בשנת 1973 בו הוא פרש את משנתו הפילוסופית. בספרים ומאמרים מאוחרים יותר פיתח וייט את משנתו והשיב למבקריו.

בשנת 1972, בעת שהיה חבר סגל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, נחשפה פרשיה לפיה משטרת לוס אנג'לס אספה מודיעין סמוי באוניברסיטה. המודיעין נאסף על ידי שוטרים סמויים שהתחפשו לסטודנטים והקלטת שיעורים ודיונים בכיתות. בעקבות הפרשיה תבע וייט את מפקד משטרת לוס אנג'לס, אדווארד דייוויס, על שימוש לא חוקי בכספי ציבור. וייט זכה במשפט זה בו נקבעו באופן תקדימי קריטריונים לאיסוף מידע על ידי המשטרה בקליפורניה. נקבע שהמשטרה לא יכולה לאסוף מידע פרטי על אזרחים בהיעדר חשד סביר של פשע.

הגותו

היסטוריה וספרות

יסוד תורתו של וייט בטענה שהעיצוב הספרותי של הטקסט ההיסטורי איננו נפרד מן המחקר והעובדות ההיסטוריות, אלא מהווה חלק בלתי מהותי מהם. לדעת וייט ההיסטוריה נחשבה בכל הדורות כחלק מן הספרות והוא טוען שהאתגר שהציבו ההוגים מן הפילוסופיה האנליטית של ההיסטוריה, לקרב בין המחקר ההיסטורי למחקר של מדעי הטבע נכשל ובטעות יסודו. הוא יוצא כנגד הוגים כמו קרל המפל מן הפוזיטיביזם הלוגי שניסו להסביר את ההיסטוריה באמצעות חוקים דדוקטיביים או הסתברותיים, כמו במדעי הטבע, וכן כנגד הוגים כמו אנשי אסכולת האנאל שטענו שניתן להבין לחלוטין תקופה היסטורית באופן אובייקטיבי. וייט גם שולל הסברים רציונליסטיים של ההיסטוריה, המנסים להעמיד את המחקר ההיסטורי בדומה למדעי החברה: הפסיכולוגיה, הכלכלה והאנתרופולוגיה. לדעתו, תחום הידע הקרוב ביותר להיסטוריה הוא הספרות, ועל ההיסטוריונים להכיר בכך.

אין זה אומר שההיסטוריה כולה היא בדייה. וייט עומד על כך שגם טקסט ספרותי "רגיל" כמו שירה או רומן יכול להיות נאמן למציאות ברמות שונות, ובוודאי סוגות ספרותיות אחרות כמו עיתונאות. ההבדל בין הספרות לבין מדעי הטבע הוא בכך שהספרות לא מתיימרת לייצג את המציאות עצמה, כמות שהיא, וכן היא לא מתיימרת למצוא חוקיות וכללים במציאות ולפיכך היא לא טוענת שיש לה יכולת ניבוי. וייט טוען שההיסטוריה תמיד הייתה, גם כאשר שאפה להידמות למדעי הטבע, מוצר ספרותי בלבד ואין לה יכולת לתאר את המציאות "כפי שהייתה בעליל", כניסוחו של לאופולד פון רנקה.

דרכי העיצוב של הטקסט ההיסטורי

בספרו "מטא היסטוריה" חקר וייט את דרכי הניסוח והעיצוב הספרותי של כמה מן ההיסטוריונים החשובים של המאה ה-19, כמו: לאופולד פון רנקה, קרל מרקס, ז'ול מישלה, יעקב בורקהרדט ואלכסיס דה טוקוויל, וניסה להפיק מהן הסבר לשאלה כיצד המחקר ההיסטורי מעצב את ההיסטוריה. הוא טען שניתן לשים לב לארבעה רכיבים בטקסט ההיסטורי, שכל אחד מהם מתחלק לארבע אפשרויות. ארבעת הרכיבים הם:

1. ארבעה טיפוסי הסבר או טיעון: פורמיסטי, אורגניציסטי, מכניסטי, וקונטקסטואלי.
2. ארבע נטיות אידאולוגיות: אנרכיזם, שמרנות, רדיקליזם וליברליזם.
3. ארבעה סוגי העללה: רומנסה, טרגדיה, קומדיה וסאטירה.
4. ארבעה סוגי השאלות: מטפורה, מטונימיה, סינקדוכה ואירוניה.

סוגי הסבר

וייט מונה ארבעה סוגי הסבר היסטורי, כלומר סוגי תשובות אפשריות לשאלה: מדוע התרחש אירוע מסוים? אפשרות אחת היא ההסבר הפורמיסטי, כלומר: הסבר המדגיש את ייחודיותו של האירוע המוסבר ומדגיש את חד פעמיותו, סוג הסבר זה מראה כיצד צירוף נסיבות היסטוריות ייחודיות הביאו להתרחשות מאורע היסטורי. סוג ההסבר השני הוא ההסבר האורגניציסטי, כלומר: הסבר המעמיד כל מאורע היסטורי כחלק ממכלול, ומסביר אותו כחלק מתכלית גדולה יותר. סוג ההסבר השלישי הוא הסבר מכניסטי, כלומר: הסבר המתבסס על חוקיות, הסברים מסוג זה טוענים שהתרחשות אירוע מסוים נובעת מהתממשותם של כללים התקפים בהיסטוריה. סוג ההסבר האחרון הוא ההסבר הקונטקסטואלי, כלומר: הסבר המעמיד את האירוע לאור תקופתו ומקומו ומסביר כיצד הוא היה הגיוני לאור הנסיבות.

נטיות אידאולוגיות

וייט מונה גם ארבע נטיות אידאולוגיות אפשריות בניסוח ההיסטורי. הנטייה הראשונה היא אנרכיזם, השואפת לשינוי מיידי ומהיר של המבנה החברתי כדי לייצר מציאות אוטופית, תוך געגועים לעבר הנתפס כנפלא. הנטייה השנייה היא שמרנות, הטוענת שיש לתת למציאות להתקדם בקצב איטי ו"טבעי". גם השמרנות וגם האנרכיזם מתבססות על אינטואיציה ולא על ניתוח שיטתי-מדעי. נטייה שלישית היא רדיקליזם, שבדומה לאנרכיזם שואפת לשינוי מהיר, אך בניגוד אליו אין בה געגועים לעבר רחוק והיא מתבססת על ניתוח ולא על אינטואיציה. הנטייה האחרונה היא ליברליזם השואפת לשינוי הדרגתי, אך כמו הרדיקליזם, ובניגוד לשמרנות היא מתבססת על רציונליות מדעית.

סוגי העלילה

לדעת וינריב ניתן לזהות ארבעה סוגים של ניסוח הטקסט ההיסטורי בתבניות ספרותיות. העלילה נוצרת על ידי תחימת האירוע ההיסטורי (הקביעה מתי הוא מתחיל ומסתיים) ועל ידי שימת דגש על מאפיינים מסוימים בו תוך הדגשה פחותה של מאפיינים אחרים. סוג ההעללה הראשון הוא רומנסה שעיקרה סיפור גיבורים. על פי וייט הרומנסה מבטאת חיפוש של הזהות העצמית וניצחון הגיבור היחיד על העולם הסובב אותו. סוג ההעללה השני הוא הטרגדיה. בטרגדיה מתואר מאבק של דמות בודדת או דמויות אחדות במצב קשה שהן נקלעו אליו, בדרך כלל מסתיים המאבק באסון. סוג ההעללה השלישי הוא הקומדיה. גם הקומדיה מתארת מאבק של אדם במצב קשה שהוא נקלע אליו אלא שמצב זה נובע משורה של אי הבנות או צירופי מקרים. בסופה של הקומדיה הגיבור מצליח בדרך כלל לנצח, אך זהו ניצחון הנובע מהשלמה עם המצב הקיים. סוג ההעללה האחרון הוא הסאטירה. הסאטירה מתארת פגמים וליקויים במציאות ומראה כמה בני אדם מוגבלים ולא מצליחים להילחם בקשיים.

סוגי השאלות

ישנם גם ארבעה סוגי השאלות, לדעת וייט, הנפוצים בטקסט הספרותי, והם המפתח לאידאולוגיה ולגישה הספרותית של המחבר ההיסטורי. סוג ההשאלה הראשון הוא המטפורה, כלומר: שימוש במילה מסוימת כדי לתאר מושג מתחום ידע אחר תוך התבססות על דמיון בין שני המסומנים. למשל: "פלוני החזיק בעמדות ניציות" כאשר הנץ מתאר תוקפנות. סוג ההשאלה השני הוא מטונימיה, כלומר: שימוש במילה הקשורה בקשר של סיבה, או המחשה למסומן, כדי לתאר אותו. למשל: "פלוני זכה בכס מלכות", כאשר הכוונה היא שהוא זכה במלוכה ולא רק בכס. סוג ההשאלה השלישי הוא סינקדוכה, כלומר: שימוש בחלק ממכלול כדי לתאר את השלם או בשלם כדי לתאר את החלק. למשל: "ישראל זכתה במדליה במשחקים האולימפיים" כאשר ישראל (השלם) מתארת את הספורטאי שזכה בפועל (החלק). סוג ההשאלה האחרון הוא אירוניה, כלומר: שימוש במילים כאשר כוונתן שונה מן המשמעות הפשוטה שלהן. לדוגמה: "המדינה ממש דואגת לנזקקים" כאשר הכוונה היא שהיא איננה דואגת להם.

ממצאיו של וייט

וייט טען ששילוב של ארבעת הגורמים הללו יוצר להיסטוריון את הסגנון הייחודי שלו. מסקנתו היא שהסגנון של ההיסטוריונים איננו נובע מהסתכלות אובייקטיבית בעובדות אלא בעיקר מגישות נרטיביות ספרותיות המעצבות את תפיסת עולמם ולפיכך גם את ההיסטוריה שהם כותבים. וייט טען שיש הקבלה בין ארבעת הרכיבים הספרותיים, כאשר הרכיב הקובע הוא סוג ההשאלה. היסטוריון המשתמש בסוג השאלה מסוים יחזיק בדרך כלל גם בנטייה אידאולוגית, סוג העלילה ובדפוס הסבר התואם את סוג ההשאלה שלו. ניתן לסכם את הסגנונות ההיסטוריים שמצא וייט בטבלה דלקמן:

דפוס עלילה	סוג הסבר	נטייה אידאולוגית	השאלה לשונית	היסטוריון לדוגמה
רומנסה	פורמיסטי	אנרכיזם	מטפורה	מישלה
טרגדיה	מכניסטי	רדיקליזם	מטונימיה	מרקס
קומדיה	אורגניציסטי	שמרנות	סינקדוכה	רנקה
סטירה	קונטקסטואלי	ליברליזם	אירוניה	בורקהרדט

השפעה וביקורת

הגותו של וייט ספגה ביקורת. דרישתו לראות בהיסטוריה ענף של הספרות עוררה מחלוקות והתנגדויות בקרב היסטוריונים מן האסכולה המודרניסטית. אלו טענו שלהיסטוריה יש יתרון על הספרות בכך שהיא עוסקת בעובדות ומנתחת אותן בדרך רציונלית, בניגוד לספרות שכלל לא מתיימרת לשקף אמת היסטורית ובטח שאין לה מתודולוגיה סדורה כיצד לעשות זאת. הוגים מן האסכולה הפוסטמודרנית ביקרו את הקיבעון של וייט בחלוקה לארבע, וטענו שיש לתת גמישות יתר בהגדרת הסגנונות ההיסטוריים ומאפייניהם השונים.

תשובתו למבקריו, במיוחד בנוגע לנקודת המבט הפוסטמודרניסטית בהגותו, הייתה: ”אני אכן פוסט מודרניסט אך אני מגדיר את המושג אחרת. בעיני הפוסט מודרניסט הוא זה שנמצא בשלב האחרון של המודרניזם, השלב שגם מסתכל על המקום שממנו הוא בא. אני לא רוצה להיות בשלב המודרני שבו הסתכלו על בית בתור מכונת מגורים, ואני לא חושב שגם אם הייתי רוצה הייתי יכול להיות שם.” על אמנות הכתיבה הוא אמר שמבחינתו זו היא האמנות האמיתית של ההיסטוריה, שנוטים להזניח.

למרות הביקורת תורתו של וייט זכתה לתהודה והשפעה רבה והוא נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הפילוסופים של ההיסטוריה במחצית השנייה של המאה ה-20.

כתביו בעברית

• "הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי", בתוך: חשיבה היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה (עורך: אלעזר וינריב), כרך ב', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1985, עמ' 305–322.

לקריאה נוספת

• אלעזר וינריב, היסטוריה - מיתוס או מציאות? הרהורים על מצב המקצוע, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 322–360.
• אלעזר וינריב, חשיבה היסטורית, פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה, כרך א', תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1987, עמ' 402–411.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היידן וייט בוויקישיתוף

• יפתח אשכנזי, אמת ובדיון על פי ההיסטוריון הפוסט מודרני החשוב בעולם, באתר הארץ, 20 ביולי 2013
• ביבליוגרפיה של כתבי היידן וייט ושל סקירות ומחקרים אודותיו. (באנגלית)
• ביבליוגרפיה נוספת של כתבי היידן וייט וסקירות אודותיו. (באנגלית)
• סקירה על חייו ועבודתו של וייט. (באנגלית)