היסטוריה של ברזיל: דמוקרטיזציה והיסטוריה עכשווית (1985–הווה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברזילברזיל
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ברזיל

שבטים ילידים

ברזיל הקולוניאלית

האימפריה הברזילאית

הרפובליקה הישנה (1889–1930)

פופוליזם ו"המדינה החדשה" (1930–1945)

דמוקרטיזציה ופיתוח (1945–1964)

דיקטטורה צבאית (1964–1985)

דמוקרטיזציה והיסטוריה עכשווית (1985–הווה)

ברזיל

עם סיום תקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל, שתחילתה בשנת 1964 וסופה בשנת 1985, נכנסה ברזיל לתקופת התפתחות שלטונית-כלכלית מתונה ביותר ורצופה טלטלות עזות ושלטון לא יציב; תקופה שנמשכת עד היום.

למרות השינויים במבנה הכלכלה והגדלת כוחם של התומכים בדמוקרטיה, ברזיל עדיין הייתה נתונה להשפעתה של אליטה קטנה. המסורת של שליטת בעלי ההון, תשתיות גרועות, התערבות ממשלתית כבדה במסחר ובתעשייה עכבו את הצמיחה הכלכלית של ברזיל. בנוסף לכך, המצב גרם להיווצרות פערים גדולים עד מאוד בין שכבות האוכלוסייה השונות, כך שרוב האוכלוסייה לא נהנתה מבחינה כלכלית מבוא הדמוקרטיה, אלא להפך; העוני והפערים החברתיים גדלו, וכיום הם מהגדולים ביבשת אמריקה.

כלכלתה של ברזיל היא כיום התשיעית בעולם, והגדולה בדרום אמריקה. אוכלוסיית ברזיל היא החמישית בגודלה בעולם. בשנת 1994 פרננדו אנריקה קרדוסו יצא בתוכנית להחלפת המטבע הלאומי. המטבע החדש "ריאל" יחד עם מדיניות ממשלתית נבונה חנקו את האינפלציה אשר השתוללה בברזיל בעשורים האחרונים. המשבר הפיננסי באסיה, שהתרחש גם הוא בשנות ה-90, גרם לפיחות הריאל הברזילאי ולמשבר כלכלי בברזיל. על מנת להיאבק באינפלציה, שאיימה לחזור לשיעוריה הגבוהים כבעבר, יזמה הממשלה מיסוי כבד שהגיע לשיא של 40% מההכנסה מהעבודה.

המשברים החברתיים הביאו לבחירתו של מנהיג ארגון פועלים בשם לואיס אינסיו דה סילבה למשרת הנשיא בשנת 2003. דה סילבה נהנה מהצלחה מוגבלת במדיניות חוץ, אך נכשל במציאת הפתרון לבעיותיה החברתיות של המדינה. המיסוי הכבד, הגירעון, האבטלה ורעות חולות אחרות נשארו כשהיו לפני בחירתו.

תקופת המעבר בין הדיקטטורה לדמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בינואר 1985 בחר חבר האלקטורים, המורכב מאנשי הקונגרס הלאומי של ברזיל, וכן שישה נציגים מכל מדינה, בטנקרדו נווס, יליד מדינת מינאס ז'ראיס, מדינאי, איש עסקים ומשפטן, שכיהן בעבר כראש ממשלת ברזיל לצד הנשיא ז'ואו גולאר, ונודע כפוליטיקאי ישר ומתון, למשרת נשיא ברזיל. למרבה ההפתעה, התמוטט נווס בפתאומיות יום לפני השבעתו לתפקיד, וכתוצאה מכך עברה משרת הנשיא לסגנו – ז'וזה סרניי (José Sarney), שתמך במשך זמן רב בדיקטטורה הצבאית, והוא הושבע במקומו לתקופת שלטון זמנית עד שיתארגן הקונגרס הלאומי של ברזיל לבחירת נשיא. נווס נפטר ב-21 באפריל של אותה שנה. התקווה והציפיות, שרווחו בעם באותם הימים, כי נפילת המשטר הדיקטוטרי יביאו במהרה לצמיחה של שלטון דמוקרטי לחלוטין ונקי כפיים ולפתרון הבעיות החברתיות והכלכליות שהיו בברזיל באותה התקופה, היו מוטעות. בדומה לשינויי המשטר שנערכו בברזיל בשנים 1822, 1889, 1930, 1946, התגלה גם שינוי זה כתהליך ארוך, קשה ומלא משברים.

שלטונם של קולור ופרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר פרנקו, הנשיא בשנים 19921994

ברזיל השלימה את המעבר לדמוקרטיה, בשנת 1989, כאשר עלה לשלטון הנשיא הראשון שנבחר בבחירות ישירות, ולא על ידי "חבר אלקטורים" (כפי שנבחר נווס), פרננדו קולור דה מלו, לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שבוצעו בברזיל מאז שנת 1960, בהן ניצח פרננדו קולור דה מלו, שזכה ל-59% מקולות הבוחרים. גם תקופת שלטונו של קולור לא אופיינה בעלייה ברמת החיים בברזיל, והוא התפטר מתפקידו בשנת 1992 בעקבות חשיפת פרשת שחיתות שהובילה להעמדתו לדין. לאחר הפרישה, סגנו של קולור, איתמר פרנקו ירש את הנשיאות ושימש בתפקיד עד ה-3 באוקטובר 1994, אז נבחר פרננדו אנריקה קרדוזו (Fernando Henrique Cardoso), שכיהן בעבר כשר האוצר בממשלתו של פרנקו, לתפקיד הנשיא, עם 54% מקולות הבוחרים.

שלטונו של קרדוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרננדו הנריקו קרדוסו, נשיא ברזיל בשנים 19951998

נשיאה השלישי של ברזיל הדמוקרטית, פרננדו אנריקה קרדוזו, התחיל את כהונתו הראשונה כנשיא ב-1 בינואר 1995, ונבחר מחדש לכהונה שנייה בשנת 1998. בתקופת נשיאותו, ניסה קרדוזו לצמצם את הפערים הכלכליים בחברה הברזילאית (פערים המתבטאים, עד היום, בהבדל בין שכונות יוקרה ופאר לבין מגורי עראי כגון הפאבלות), שהיו מן הגדולים ביבשת אמריקה כולה. הוא ניסה לקדם את כלכלת ברזיל, וזאת על ידי סדרת הצעות ויוזמות שהציע לקונגרס בדבר פתיחת כלכלת ברזיל להשקעות זרות ושיפורה כמו גם החלת חוקי רווחה כגון ביטוח לאומי.

למרות שבתקופתו של קרדוזו, חוותה ברזיל התפתחות כלכלית גדולה הממשיכה עד היום, לא הגיע השגשוג הכלכלי במידה שווה לכל התושבים. אף על פי שכיום כלכלת ברזיל היא הגדולה ביותר בדרום אמריקה, והתשיעית בגודלה בעולם כולו, העושר אינו מתחלק שווה בשווה בין כולם; בברזיל היו פערים גדולים בין עשירים ועניים, פערים שהתרחבו אף יותר בזמן שלטונו של קרדוזו. פערים כלכלים אלו, שלהם השפעה גדולה על החברה הברזילאית, הביאו לניצחונו בבחירות של מנהיג הפועלים לואיס אינסיו דה סילבה (הידוע בכינויו 'לולה') ב-1 בינואר 2003.

באותה העת, לאחר הצמיחה הכלכלית המסוימת, פעלה ברזיל לקבלת תפקיד רשמי כלשהו, בהיותה אחת המדינות החשובות ורבות העוצמה מבין מדינות מדינות העולם השלישי. החל משנת 2004 החלה ברזיל ללחוץ על ארגון האומות המאוחדות כדי לקבל מעמד של חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם.

מתחילת שלטונו של לואיס אינסיו דה סילבה ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואיס אינסיו דה סילבה, איש מפלגת הפועלים הברזילאית נבחר לנשיאות ברזיל ב-1 בינואר 2003. תקופת שלטונו של לולה מתאפיינת בהצלחה מוגבלת במדיניות החוץ, יחסים טעונים עם הבנקים הזרים, ואי הלאמת קרקעות או חברות פרטיות – מדיניות שהייתה מקובלת בעבר. כיוון שהמיסוי הכבד, הגירעון, האבטלה ורעות חולות אחרות נשארו כשהיו לפני בחירתו, החלו ארגונים סוציאלים וחסרי עבודה רבים למחות, בטענה כי דה סילבה אינו מקיים את ההבטחות שהבטיח ערב בחירתו.

בשל העוני והייאוש הגוברים והולכים, בעיקר בפרברים ושולי הערים, החלו להתקבץ באזורים עניים, בעיקר בפרבריה של ריו דה ז'ניירו, כנופיות שאינן נשמעות לחוקי המדינה ומשליטות את מרותן על אזורים שלמים. 'ממשלות' מקבילות אלו מתארגנות בשולי העיר, מתחמשות ואוספות כלי נשק רבים; רובים, רימונים ואף טילי כתף. מדי פעם, מתעמתים כוחות המשטרה הצבאית של ברזיל עם חמושים אלה בשולי ריו דה ז'ניירו במטרה להרגיע את הרוחות (ראו ערך המשבר הביטחוני בריו דה ז'ניירו (2010)).

למרות התדמית הנקייה משחיתות שלה זוכה מפלגת הפועלים הברזילאית בראשות לולה, פרשת שחיתות שהתגלתה באמצע שנת 2005, לפיה קיבל ונתן שוחד לסנאטורים על מנת לקבל תמיכה בקונגרס איימה על יציבות שלטונו של דה סילבה

דה סילבה הצליח להתנער מפרשיות השחיתות שדבקו במפלגתו, והוא ניצח בבחירות שנערכו ב-2006 את יריבו מן המרכז-ימין, ז'רלדו אלקמין. אמנם לא עלה בידו לגייס את הרוב הנדרש לניצחון בסיבוב אחד, אך בסיבוב השני של הבחירות, ב-28 באוקטובר, זכה דה סילבה ל-61 אחוזים מן הקולות לעומת 39 אחוז של יריבו. במסע הבחירות חזר דה סילבה לרטוריקה הסוציאליסטית שאפיינה אותו לפני היבחרו לנשיא בראשונה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]