עולם הקטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספר עולם הקטן הוא חיבור פילוסופי של רבי יוסף אבן צדיק. הספר מספרי הפילוסופיה היהודית העיקריים שחוברו בימי הביניים במערב,[1] והסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית.[2]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם עולם קטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם עולם קטן, זה רעיון עתיק, וכבר אמרוהו במפורש חז"ל וחכמים קדמונים אחרים. כך רבי נחמיה אומר: מניין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר זה ספר תולדות אדם, ולהלן הוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה. ורבי אליעזר בנו של יוסי הגלילי אומר: הקדוש-ברוך-הוא, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, בחכמתו ובתבונתו ברא את העולם כולו וברא את השמים והארץ, עליונים ותחתונים, ויצר באדם כל מה שברא בעולמו.[3]

הפילוסופים היהודים שבסוף תקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים (יצחק בן שלמה הישראלי, רס"ג, רבי שבתי דונולו, רבי שלמה אבן גבירול) הישוו את האדם להבריאה. רבי משה אבן עזרא הסביר בשירו "בשם אל אשר אמר": "ונפש טהורה נגזרה מכבוד האל / ותחסר מעט מבוא לקצווי תהילותיו / ותשאף להתיימר במדע אשר קדם / וכבוד אשר נגנז לכל-תם בדורותיו / כי היא בגוף נובל אסורה בלי-כבל / וחיה ולא תיבל כשחק וצבאותיו / וזה הוא בשם עולם מכונה אבל קטן / ומי הוא אשר-בא עד תכונת יצורותיו".

רבי יוסף אבן צדיק הלך בעקבותיהם, וביסס את ספרו הפילוסופי על סמך הרעיון, באופן הבא:

נברא האדם שלם, ר"ל שיש בו מכל מה שברא הבורא יתברך, ועל כן נקרא עולם קטן, ודומה לאדם שבנה בית לבנו ושם בתוכו מכל מה שיש בעולם ואמר לו אין לך צורך לצאת מן הבית הזה לשום דבר שהרי תמצא בו כל מחסורך, וכן הוא האדם כשירצה להרגיל עצמו בלימוד ויתבונן ויעיין תחלת מה שילמד המורגשות שהן יותר קרובות למתחיל... כלומר אשר בו יגלה בין היושר והעוול הוא היכר השכל בטבע האדם, וכשישיג האדם מידיעת גופו ידיעת עולם הגשמות, אז ישיג בדקותו ועיונו ורוב חקירתו בידיעת נפשו החכמה ידיעת העולם הרוחני, וכשיתלמד וירגיל עצמו הרגל נכון אז ידע בוראו יתברך, ויעמוד על אמיתת הדברים ושורשי הנמצאים, וכשיעשה אדם זה, ידע בהכרח שהבורא יתברך הוא האמת לבדו.

ספר עולם הקטן, המאמר השני, חלק שני, השער הרביעי
שער הספר "עולם הקטן" (מהדורת ילינק)

הספר עולם הקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסופיה הדתית בישראל בימי הביניים מתחלקת לשלוש אסכולות:[4] זו של המדברים בראשות רס"ג, הסודית (מיסטית) נאופלטונית שתחילתה ברבי שלמה אבן גבירול, והאריסטוטלית ששיאה ברמב"ם.

הספר "עולם הקטן" חוליה בשרשרת של חיבורים פילוסופים שחיברו חכמים יהודים (רבי שלמה אבן גבירול, רבי משה אבן עזרא, רבי אברהם בר חייא, רבי יהודה הלוי, ואחרים) בהשפעת נאופלטוניות. גם רבי יוסף אבן צדיק אפלטוני כקודמיו, אלא שכבר עומד על גבול האריסטוטליות; ולדעת שמחה בונם אורבאך, מתלבט היאך לשלב את הנאופלטוניות לתוך האריסטוטליות.[5] החוקרים דוד נימרק, יצחק יוליוס גוטמן, סטיבן כץ, וקולט סיראט כללו את רבי יוסף אבן צדיק באסכולה הנאופלטונית; אם-כי נימרק הדגיש שהוא רופף בין שתי אסכולות, זו של גבירול וזו של רס"ג.[6] הרב דוד כהן כלל את "עולם הקטן" באסכולה האריסטוטלית[7] (עם "אמונה רמה" של הראב"ד, "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ו-"מלחמות השם" של הרלב"ג).[4]

החכם רבי יוסף אבן צדיק, תלמידו של רבי יצחק אבן גיאת, ויש אומרים תלמידו של רבי יצחק אלבאליה, היה דיין בקורדובה. ספרו "עולם הקטן" חובר בדרך קיצור כתשובה לשאלת תלמיד: "מה היא כוונת החכמים באמרם הטוב המתמיד להמעלה השלמה, ואמרו שהמעלה השלמה ההיא והטוב ההוא אינם מצויים בעולם הזה, ואמרו שהדבר זה ראוי לדרוש אותו לכל בעל שכל". רבי יוסף אבן צדיק סיכם בהקדמה לספר את כוונתו: "שמתי כוונתי לבאר ידיעת האדם אמיתת עצמו לפי שמידיעתו לעצמו ידע הכל, ומי שידע עצמו אפשר שידע זולתו, ומי שלא ידע עצמו כ"ש שלא ידע זולתו. ועל כן נקרא האדם עולם קטן לפי שיש בו דמות מכל מה שבעולם. גופו כמעלת העולם הגשמי ונפשו החכמה כמעלת העולם הרוחני. וכעניין זה אמרו הפילוסופים בשומם חוק ורושם לפילוסופיה כי הפילוסופיה היא ידיעת האדם נפשו כי מידיעת נפשו ידע הכל, ר"ל עולם הגשמות ועולם הרוחני. וזאת היא חכמת הפילוסופיה שהיא חכמת החכמות ותכליתן לפי שהיא מדרגה ושביל לידיעת בורא הכל ומתחילו יתברך ויתעלה".[8] כלומר, האדם נקרא עולם הקטן, גופו דומה לעולם הגשמי, ונפשו לעולם הרוחני, ולפיכך הוא המפתח להכרת העולם הגדול; ומאחר שהכל כלול בנפש החכמה, ידיעת נפשו היא מדרגה ושביל לידיעת הבורא ועשיית רצונו.

הספר כולל סברות מקוריות של המחבר; דעות של רס"ג, דונש בן תמים, יצחק בן שלמה ישראלי, רבי שלמה אבן גבירול, ורבי יצחק אבן גיאת; רעיונות ודעות שמקורם בפלוטינוס ובאריסטו ובנאופלטוניות המוסלמית בת זמנו (אנציקלופדיה של אחי הטוהר) המוצגים באופן הרמוני, והשפעות של כתבי כלאם ומועתזילה.[9]

הספר מחולק לארבעה מאמרים. המאמר הראשון עוסק בפיזיקה: בעולם הזה הגשמי ובמיניו, ושכל מה שבו מן הנולדים השלשה מורכב מן היסודות ארבעה, וביאור הוויה והפסד ואיך יתחברו היסודות להיות מהם ההווים, ושהעולם הזה חולף אין לו עמידה. המאמר השני בתורת הנפש (פסיכולוגיה): בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן בבחינת גוף ונפש, ובחיוב האדם לחקור ולדרוש ביסודות המציאות ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שבידיעתו נפש החכמה יגיע לידיעת בוראה. המאמר השלישי בתאולוגיה: היאך יקרב האדם לידיעת בוראו, בחידוש העולם, שהבורא אינו דומה לאחד מברואיו, וגבול השגת האדם מידות הבורא לזולתו בהביטו בפעולותיו (שלילת התארים). המאמר הרביעי במוסר: בעבודה ובעבירה, בתשובה, ובשכר ובעונש האמיתיים.

על "עולם הקטן" כאנציקלופדיה קטנה, כתב ההיסטוריון יצחק הוזיק: 'עולם הקטן של אבן צדיק הוא הסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית. ובכל זאת הוא ספר קצר; כי אבן צדיק לא מאריך בדיוניו, גם לא מקשטם בפרחים רטורים או בציטוטים מהמקרא והתלמוד. "עולם הקטן" נועד בבירור למתחילים, הזקוקים לסיכום והשקפה תמציתית של פיזיקה, פסיכולוגיה, מטפיזיקה, ואתיקה, לקבל מושג על מקום האדם בעולם, ועל חובותיו בחייו, עיוניות ומעשיות, כך שיוכל להוציא לפועל את התכלית שבעבורה נברא'.[2] (וגם לימוד בדרך קצרה לתלמידי פילוסופיה ותאולוגיה שלא למדו בעיון את חכמת החשבון, חכמת ההנדסה, חכמת המוזיקה, חכמת התכונה, וחכמת ההגיון).

הרמב"ם כתב על רבי יוסף אבן צדיק באגרת אל רבי שמואל אבן תיבון: "ספר עולם קטן שחיבר רבי יוסף אבן צדיק לא ראיתיו, אבל אני ידעתי את האיש והכרתי את ערך מעלתו ומעלת ספרו". הספר תורגם מערבית לעברית על ידי משה אבן תיבון או על ידי נחום המערבי. קטעים מהספר "עולם הקטן" מצוטטים בפירוש רד"ק לספר בראשית, בספר "שער השמים" מאת רבי יצחק אבן לטיף, בספר "שבילי אמונה" לרבי מאיר אלדבי, ובספר "מאמר השכל".

הספר "עולם קטן" עורר עניין מחודש בדורות האחרונים. כתבו עליו מחקרים חיים שאול הורוביץ, דוד קאופמן, יצחק הוזיק, ז'ורז' ויידה, הארי אוסטרין וולפסון, דב שוורץ, וחוקרים אחרים. הרב דוד כהן מנה את רבי יוסף אבן צדיק עם גדולי ההלכה וגדולי החכמה.[4] הרב יהודה ליב הכהן מיימון הגדיר את עולם הקטן: "בכללו ספר נכבד מאוד, הולך בדרך הפילוסופים המעיינים ויסודתו אמונה".[10]

מבנה מפורט של הספר ותכניו[8][עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר הראשון בהקדמות והצעות יצטרך אליהם להבא (מושגים יסודיים בעולם הגשמי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איך תשיג הנפש אמיתת הדברים. במדע ההכרח ומדע הראיה.
  • במציאות החומר והצורה והעצם והמקרה.
  • בעולם הגשמי.
  • שכל העולם הזה כלה וחולף ושאין לו עמידה ולא קיום והחסרון יבואהו בכולו ובחלקיו.
  • לבאר שגוף האדם נערך אל העולם הגשמי ודומה לו בטבעו וחומרו.

מאמר השני בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן ולאיזה סיבה נקרא עולם קטן (תורת הנפש)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בגוף האדם והידבק אבריו הזה בזה ואיך הוא.
  • בכוחותיו שהם כח החיות וכח הצומחת.
  • בחיים ובמוות ובשינה וביציקה.
  • שגוף האדם הולך אחר נפשו ושהנפש מעולה מגוף.

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במציאות הנפש החכמה באדם ושהנפש היא דבר זולתי הגוף וגם אינה מטבע הגוף.
  • לבאר שהנפש יודעת ומכרת ושבגללה נשיג עונג או עונש ובגללה נצטוונו ובגללה הזוהרנו.
  • במציאות העולם הרוחני ושהנפש הזאת בפרטית היא דביקה בנפש החכמה כאשר הגוף הזה נחשב מן העולם זה הגשמי.
  • לבאר שחייב האדם חיוב מוכרח שיחקור ויגלה יסודות המציאות וידריג עצמו ממדרגה למדרגה עד שיגיע למדע האלהות ובידיעתו הנפש החכמה ידבק לידיעת בוראה.

מאמר השלישי בעיקרים וכללים מחכמת האלהות (תאולוגיה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביאור בחיוב על האדם לדרוש ולעיין חיוב מוכרח.
  • תשובה על בעלי חכמת הדיבור באמרם חפץ בחפץ מחודש ומואס במיאוס מחודש.
  • מאמר לבטל סברת האומרים חי לא בחיות, יכול בלי יכולת, יודע בלי ידיעה, וכיוצא בזה.
  • מאמר באיכות ידיעת הבורא יתברך ומאיזה דרך יקרב האדם לידיעת בוראו.
  • מאמר בחידוש הדברים.
  • מאמר שהבורא לא ייתכן להיות יותר מאחד.
  • מאמר לסלק הצורך ממנו והיותו עשיר.
  • מאמר למה עיכב לברוא הנבראים עד העת שבראם.
  • מאמר שאין ראוי לומר ישתבח בתכלית.
  • מאמר שאין ראוי לשאול בשבילו במה הוא ולא איך הוא ולא למה הוא ולא איזה דבר הוא ולא אנה הוא ולא מתי הוא.
  • מאמר להודיע שברא הברואים לא מדבר ולא בתוך דבר ולא עם דבר ולא בדבר ולא על דבר.
  • מאמר במידות הבורא.

מאמר הרביעי בביאור כללים מן מעשים טובים ומעבירות והגמול והעונש ואמיתתם (תורת המוסר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מה היה צורך הבורא לצוות אותנו מצוות.
  • היש שום עבודה או מצווה יותר מוזהרת ממצוה אחרת וכן אם יש עבירה יותר רעה מאחרת.
  • עניין התשובה.
  • ביאור יצר הטוב ויצר הרע.

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאמר שאי אפשר להיות בעולם הזה לא שכר ולא עונש.
  • בסברת המדברים שהבהמות והטף יגמול אותם הבורא.
  • מאמר באותם הסוברים השכר והעונש מוגשם.
  • מאמר באמיתת השכר והעונש.
  • ביאור תחיית המתים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף אבן צדיק, ספר עולם הקטן, לפסיא תרי"ד (1854) (עם מבוא של אהרון ילינק).
  • ספר העולם הקטן לר' יוסף אבן צדיק, ברסלאו תרס"ג (1903). (מהדורה מדעית של חיים שאול הורוביץ).
  • יוסף אבן צדיק, עולם הקטן של יוסף אבן צדיק, עם תרגום לאנגלית, הקדמה והערות מאת יעקב הברמן, אוניברסיטת פרלי דיקנסון 2003.
  • דוד קאופמן, יוסף אבן צדיק, בספרו "תולדות דוקטרינת התארים בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים", ע' 255–337, גותה 1877 (בגרמנית).
  • ז'ורז' ויידה, הפילוסופיה והתאולוגיה של יוסף אבן צדיק, בתוך "ארכיבים של היסטוריה דוקטרינית וספרותית של ימי הביניים", כרך 17, ע' 93–181, 1949 (בצרפתית).
  • יצחק הוזיק, יוסף אבן צדיק, בספרו "היסטוריה של פילוסופיה יהודית בימי הביניים", ע' 125–149, ניו-יורק: מקמילן 1916 (באנגלית).
  • יצחק יוליוס גוטמן, פילוסופיות של היהדות, ע' 129–134, ניו יורק: שוקן 1973 (באנגלית).
  • קולט סיראט, יוסף אבן צדיק, בספרה "הגות-פילוסופית בימי-הביניים", ירושלים: כתר 1975.
  • צבי הירש גאיטיין, יוסף אבן צדיק, בספרו "אופטמיות ופסימיות בפילוסופיה היהודית הדתית", ע' 56–67, ברלין 1890 (בגרמנית).
  • ארנולד גרינפלד, דוקטרינת הרצון האלהי אצל הפילוסופים היהודים של ימי הביניים, ע' 49–57 (יוסף אבן צדיק), מינסטר 1909 (בגרמנית).
  • דוד פיליפ בוקסטבר, יוסף אבן צדיק, בספרו "הרעיון של התפתחות הנפש בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים", ע' 42–56, פילדלפיה 1950 (באנגלית).
  • הארי אוסטרין וולפסון, יוסף אבן צדיק על מידות הבורא, ב-JQR, כרך 55 מס' 4, ע' 277–298, 1965 (באנגלית).
  • ג'ורג' פריגו קונגר, תיאוריות מיקרוקוסמוס בדגש פסיכולוגי ואתי: בחיי אבן פקודה, יוסף אבן צדיק, בספרו "תיאוריות של מקרוקוסמוס ומיקורוקוסמוס בתולדות הפילוסופיה", ניו יורק 1922 (באנגלית).
  • בנימין זאב בכר, פרשנות המקרא אצל ההוגים הדתיים היהודים בימי הביניים לפני הרמב"ם, ע' 99–105 (יוסף אבן צדיק), שטרסבורג 1892 (בגרמנית).
  • צבי בלומברג, תורת המוסר במשנתם של אברהם בר חייא, יוסף אבן צדיק ואברהם אבן דאוד, ב-"תרביץ", כרך מו ג/ד, ע' 236–240, תשל"ז.
  • שמחה בונם אורבאך, האדם בפילוסופיה היהודית, ב-"גוילין" ו-ז, ע' 69–83, תל אביב, תשרי תשי"ט (ספטמבר 1958).
  • שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, חלק שלישי, ע' 61–62, ירושלים תשכ"א.
  • ליאון ד. סטיצקין, הגדרת יוסף אבן צדיק לפילוסופיה, בתוך "הביטאון למחשבה יהודית אורתודוקסית", כרך 5 מס' 1, ע' 71–75, ניו יורק, סתיו 1962 (באנגלית).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד בן שלמה נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, ע' 168, ניו יורק, ורשה, מוסקבה: שטיבל, תרפ"א
  2. ^ 1 2 יצחק הוזיק, היסטוריה של פילוסופיה יהודית בימי הביניים, ע' 128, ניו יורק: מקמילן, 1916
  3. ^ אבות דרבי נתן, פרק ל"א
  4. ^ 1 2 3 דוד כהן, יסודות אמונת ישראל על פי ספר הכוזרי לרבנו יהודה הלוי, ע' 6, 59, ירושלים: "אריאל", תשס"ג
  5. ^ שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, חלק שלישי, ע' 61–62, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"א
  6. ^ רבי יוסף אבן צדיק רופף בין שתי הישיבות (אסכולת רס"ג ואסכולת רשב"ג), רעיונותיו השיטתיים מפולשים הם מסתירה פנימית, שלא נעלמה ממנו. בשאלת החומר והצורה הוא נוטה ליסוד המשותף לכל הפילוסופים מישיבת גבירול, בתורת הבריאה הוא נוטה לישיבת סעדיה, ועל כן תורת התארים שלו היא הרכבה מאותם היסודות, המאחדים את שתי הישיבות להתפתחות מתמידה בוויכוח המחקר הזה (דוד נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, כרך שני, ע' 310)
  7. ^ הולך אחר אריסטו ונוטה ממנו בעיקרי הבריאה וההשגחה (הרב דוד כהן)
  8. ^ 1 2 יוסף בן צדיק, עולם הקטן, לייפציג: אהרן ילניק, תרי"ד
  9. ^ ז'ורז' ויידה, הפילוסופיה והתאולוגיה של יוסף אבן צדיק, ארכיבים של היסטוריה דוקטרינית וספרותית של ימי הביניים, כרך 17, ע' 93–181.
  10. ^ הרב יהודה ליב הכהן מימון, רבי משה בן מימון, תולדות חייו ויצירתו הספרותית, ע' יב-יג, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ע