המשחקים הגאים בסן פרנסיסקו (1982)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המשחקים הגאים I
עיר מארחת סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית
מדינות משתתפות 10
ספורטאים משתתפים 1,350
תחרויות 16 ענפי ספורט
טקס הפתיחה 28 באוגוסט 1982
טקס הנעילה 5 בספטמבר 1982
נפתח רשמית על ידי טום ואדל
האצטדיון הראשי אצטדיון קזר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המשחקים הגאים בסן פרנסיסקו (1982), הוא האירוע העולמי הראשון של תחרויות ספורט רב-ענפיות ואירועי תרבות מגוונים עבור נשים גברים המזהים עצמם כלהט"ב, שנערכו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית בין ה-28 באוגוסט ל-5 בספטמבר 1982. הם היו אירוע שהגה באופן רשמי טום ואדל, אתלט אמריקאי אולימפי (מקום שישי בקרב עשר באולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968) ואקטיביסט, יחד עם עזרה של רבים אחרים. מטרת האירוע הייתה לקדם את קבלתם וכלילתם של ספורטאים הומוסקסואלים, לסביות וטרנסג'נדרים בעולם האתלטי, ולחגוג את יכולותיהם והישגיהם. בסך הכול 1,350 מתחרים ביותר מ-170 ערים ברחבי העולם השתתפו במשחקים הגאים הראשונים[1] והאירוע בן תשעת הימים משך כ-10,000 איש.[2]

במקביל לאולימפיאדה, לפיד נישא מניו יורק, בזירת מהומות סטונוול, עד לאצטדיון קזר בו נערכו טקסי הפתיחה והסיום. אירועים אחרים התקיימו באזורים שונים מסביב, בהם משתתפים מרחבי העולם התחרו בתחרויות שונות, כמו שחייה, אתלטיקה קלה, כדורסל, אגרוף, גולף ועוד. באירוע התקיימה גם הופעה של טינה טרנר במהלך טקס הפתיחה, ועוד אחת של סטפני מילס במהלך טקס הסיום יחד עם התזמורת הצועדת San Francisco Gay Freedom Day Marching Band and Twirling Corps ומג כריסטיאן ששרו את ה"Gay Anthem". גם חבר הקונגרס פיליפ ברטון נאם באירוע במהלך טקס הסיום.[3]

לוח הזמנים של האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע אוגוסט ספטמבר מָקוֹם מִפגָשׁ
28 29 30 31 1 2 3 4 5
טקסי פתיחה וסיום אצטדיון קזר
אופניים פארק שער הזהב
איגרוף ביתן קזר
אתלטיקה קלה אוניברסיטת המדינה של סן פרנסיסקו
באולינג פארק באול
ביליארד פארק באול
גולף מגרש הגולף הרדינג
היאבקות ביתן קזר
הרמת כוח באדי סנטר
טניס הסיטי קולג' של סן פרנסיסקו
כדורגל אצטדיון קזר
כדורסל ביתן קזר
כדורעף הסיטי קולג' של סן פרנסיסקו
סופטבול מגרש לאנג
פיתוח גוף תיאטרון קסטרו
קפיצה למים אוניברסיטת המדינה של סן פרנסיסקו
ריצת מרתון פארק שער הזהב
שחייה אוניברסיטת המדינה של סן פרנסיסקו

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון לתחרות הגה לראשונה טום ואדל, לאחר שצפה בטורניר באולינג לגברים הומוסקסואלים בטלוויזיה. הוא הרגיש כי לעיתים קרובות מדי התנועה לזכויות ההומוסקסואלים נשלטת על ידי סטריאוטיפים, ותפיסת האנשים לגבי התנועה כללה רק גברים צעירים ולבנים ושללה כל סוג אחר של אנשים בקהילת הלהט"ב. הוא רצה להדגיש שגברים ונשים הומוסקסואלים הם גברים ונשים לפני שהם הומוסקסואלים, והרגיש שטורניר הבאולינג לגברים הומוסקסואלים מסייע להשיג זאת על ידי התמקדות בכישרון שחקני הבאולינג מבלי למחוק ולאלץ אותם להסתיר את מיניותם.

ואדל וחברו מארק בראון העלו אז את הרעיון לערוך תחרות המבוססת על האולימפיאדה העתיקה, שהציגה כישרונות אתלטיים רבים, ותכלול כל אחד למרות הגיל, הגזע, המין, הנטייה המינית או היכולת שלו. יחד עם חבר נוסף בשם פול מארט, ואדל ובראון הקימו את וועד המשחקים הגאים ב-15 ביוני 1980, שהתרחב לוועדת האמנות והאתלטיקה בסן פרנסיסקו (SFAA).[2]

גיוס כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-SFAA פיתחה גישה לגיוס כספים על סמך השיעורים שלקח טום ואדל שהדגישו את בקשת הכסף ואז "לסתום את הפה". התאוריה כאן הייתה שתורם פוטנציאלי שיקבל את ההזדמנות לדבר, יהיה בעל סיכוי גבוה יותר לתת, ואילו אם איש המכירות הוא היחיד שידבר, התורם לא ייתן. הם מצאו כי שיטת "הצע והמתן" הזו מועילה במיוחד מכיוון שהם שכנעו כל מיני אנשים הומוסקסואלים וקבוצות גייז לתרום לאירוע.[2]

למרות החששות של אנשים רבים וחוסר הרצון הכללי של רבים לתמוך במשחקים,[4] הצליחה ה-SFAA לכסות את ההוצאות שעמדו על סך 380,000 דולר בעוד נתרמו 395,000 דולר, ועודדה את ה-SFAA ו-Waddell להמשיך את המשחקים שוב בשנת 1986.[2]

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תביעה משפטית על השם "Gay Olympics"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר טום ואדל, האולימפי לשעבר שעזר בהקמת המשחקים, התכוון לקרוא להם "Gay Olympics", אך תביעה שהוגשה פחות משלושה שבועות לפני פתיחת המשחקים הגאים בשנת 1982 הכריחה לשנות את השם.[5]

מארגני האירועים נתבעו על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) במסגרת חוק הספורט החובבני האמריקני משנת 1978, אשר העניק ל-USOC זכויות בלעדיות למילה Olympic בארצות הברית. נאשמי התביעה טענו כי החוק הוחל מתוך גחמה וכי אם השם Special Olympics לא נאסר באופן דומה, גם Gay Olympics לא אמור להיאסר.[6]

אחרים, כמו דניאל בל, ציינו את ההיסטוריה הארוכה של ה-IOC בהגנה על המותג "אולימפיאדה" כראיה לכך שהתביעה נגד "Gay Olympics" לא הייתה מונעת מאפליה של הומוסקסואלים. מאז 1910 פעל ה-IOC, גם בתביעות וסילוק ממנו, בכדי למנוע מארגונים מסוימים להשתמש במילה "אולימפיאדה".[7] "אולימפיאדת המשטרה בקליפורניה" (California Police Olympics) השנתית התקיימה במשך 22 שנה, בין השנים 1967 ל-1989, ולאחר מכן המילה אולימפיאדה כבר לא שימשה לאירוע.[8] בית המשפט העליון פסק לטובת USOC (הוועד האולימפי של ארצות הברית) בתביעת San Francisco Arts & Athletics, Inc. v. United States Olympic Committee .

סרט תיעודי משנת 2009 בשם "Gay Olympics on Trial" (אולימפיאדת הגאים עומדת לדין), נוצר בארצות הברית והוצג בתצוגה מקדימה בכמה פסטיבלי קולנוע.[9] הנושא נכלל גם בסרטו של דייוויד סקטור משנת 2005, "Take the Flame! Gay Games: Grace Grit & Glory".

בשנים שחלפו מאז התביעה, האולימפיאדה והמשחקים הגאים שמו בצד את העימותים ההתחלתיים שלהם, עבדו יחד בשיתוף פעולה[דרוש מקור] ושידלו בהצלחה קיום הגבלת נסיעה לנשאי HIV במשחקים הגאים 1994 בניו יורק ובאולימפיאדת הקיץ 1996 באטלנטה.

הקרנת הסרט "אולימפיה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

טום ואדל תכנן להקרין את סרט התעמולה הנאצי "אולימפיה" משנת 1938, בשל "היופי האמנותי" של הסרט. הוא צוטט באומרו כי בחר בסרט "לא על רקע התוכן הפוליטי המינימלי שלו" אלא משום שהוא היה "שיר הלל לגוף האדם ולספורט", וטען כי הבמאית לני ריפנשטאהל הצליחה לתעד את "הרצון לחוזק". וודל הכיר בשימוש הבוטה בסרט על ידי אדולף היטלר כתעמולה נאצית, אך טען כי הצופים צריכים להיות מסוגלים לראות בו גם דוגמה למה שהאולימפיאדה צריכה ולא צריכה להיות, וכינה אותו הסרט האולימפי הטוב ביותר שהיה עד כה במונחים של איכות למרות המסרים הפרו-נאציים הברורים.

זה גרם לבעיה בקרב יהודים הומוסקסואלים ולסביות רבים שהעבירו מיד ליד עלונים שהוקיעו את הסרט כתעמולה נאצית ודרשו מ-SFAA לבטל את ההקרנה. אחרים תקפו את ואדל באופן אישי, והאשימו אותו בהיותו אובססיבי לגבי השקפה פשיסטית על גוף הגבר הלבן ובהיותו מעורב במפלגה הנאצית, ונחרדו מכך שה-SFAA ינסה להרוויח כסף באמצעות סרט תעמולה נאצי.[4] ואדל הגיב בביטול ההקרנה, בידיעה שללא תמיכת הקהילה היהודית ההומוסקסואלית והלסבית, ה-SFAA לא יכול להצליח. מאוחר יותר הוא התלונן בפני עיתונאי שהוא "נכנע לאותו סוג של צנזורה שהנאצים עצמם קיימו".[2]

הקשר לאידיאלים של הסרט הזה וההאשמה כי ואדל, יחד עם התחרות על ידי מיופה כוח, הציגו וחגגו רק מבט ספציפי אחד על גוף הגבר הלבן, המשיכו לעקוב אחר המשחקים גם בעתיד, למרות הכוונה המקורית של לקבל את פני כולם ולהתרחק ממרכוז גופם של גברים צעירים ולבנים בתנועה לזכויות ההומוסקסואלים.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Caroline, Symons. The Gay Games : a history. London. ISBN 9780415472968. OCLC 466772098. 
  2. ^ 1 2 3 4 5 Waddell, Tom (1996). Gay Olympian : the life and death of Dr. Tom Waddell. New York: Alfred A. Knopf. ISBN 0394572238. בדיקה אחרונה ב-30 בנובמבר 2018.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  3. ^ White, Allen (26 באוגוסט 1982). "The torch arrives: Let the games begin". Bay Area Reporter 12 (34). עמ' 1–2. 
  4. ^ 1 2 3 Liberti, Rita; Smith, Maureen M. (eds.). San Francisco bay area sports : golden gate athletics, recreation, and community. ISBN 9781610756037. OCLC 1039166467. 
  5. ^ Blackwell, Savannah (5 בספטמבר 2001). "Crushing the Gay Olympics: The USOC's homophobic past". San Francisco Bay Guardian. אורכב מ-המקור ב-May 27, 2006. בדיקה אחרונה ב-4 בינואר 2006. 
  6. ^ Clark, Joe (1994). "Glory of the Gay Games". בדיקה אחרונה ב-4 בינואר 2006. 
  7. ^ Bell, Daniel (1998). "Why Can't the Gay Games Be the Gay Olympics?". International Games Archive via archive.org. אורכב מ-המקור ב-March 7, 2006. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2010. 
  8. ^ "History". United States Police and Fire Championships. 16 בנובמבר 2010. אורכב מ-המקור ב-May 8, 2013. בדיקה אחרונה ב-25 בדצמבר 2012. 
  9. ^ "Home". Acquarius Media. אורכב מ-המקור ב-May 28, 2011. בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2011.