הסימפוניה הראשונה של מאהלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסימפוניה הראשונה ברה מז'ור של גוסטב מאהלר חוברה ברובה בין סוף 1887 למרץ 1888, אף כי כלולה בה מוזיקה שמאהלר כתב ליצירות קודמות. הסימפוניה חוברה בתקופה שמאהלר היה מנצח משנה באופרה של לייפציג, גרמניה. אף כי במכתביו התייחס מאהלר כמעט תמיד ליצירה כסימפוניה, הרי שני ביצועיה הראשונה תיארו אותה כפואמה סימפונית. היצירה הושמעה בביצוע בכורה באולם הקונצרטים "ויגאדו" בבודפשט בשנת 1889, אך לא התקבלה בחיוב. מאהלר הכניס כמה שינויים ניכרים לקראת ההופעה השנייה, שהתקיימה בהמבורג באוקטובר 1893; שינויים נוספים נעשו בשנים שקדמו להוצאתה לאור לראשונה, בשלהי 1898. כמה ביצועים מודרניים והקלטות מכנים את היצירה "טיטאן", על אף העובדה, שמאהלר השתמש בכינוי זה רק לשני הביצועים המוקדמים, ומעולם לא אחרי שהיצירה הגיעה לצורתה הסופית בת ארבעת הפרקים בשנת 1896.


גוסטב מאהלר

תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה כתובה להרכב של תזמורת גדולה, הכוללת בסביבות 100 נגנים. שלא כמו בסימפוניות הבאות שלו, מאהלר אינו משתמש במלוא הכוחות בכל פרק. כלים אחדים מופיעים רק בפרק האחרון, בעיקר בסקציות כלי הנשיפה מעץ וממתכת.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצורתה הסופית, הסימפוניה כוללת ארבעה פרקים:

  1. Langsam, schleppend - לאט, משתהה Immer sehr gemächlich תמיד מאופק מאוד (ברה מז'ור)
  2. Kräftig bewegt, doch nicht zu schnell - בתנועה עזה, אך לא מהר מדי, Recht gemächlich מאופק, בצורת טריו - לנדלר
  3. Feierlich und gemessen, ohne zu schleppen - בחגיגיות ובקצב מדוד, בלי להשתהות, Sehr einfach und schlicht wie eine Volksweise פשוט מאד, כמו נעימה עממית, ו-Wieder etwas bewegter, wie im Anfang - שוב בתנועה עזה יותר, במידת מה, כמו בהתחלה - מרש הלוויה המבוסס על שיר הילדים אחינו יעקב.
  4. Stürmisch bewegt – Energisc - בתנועה סוערת - אנרגטי

במערך הטיפוסי לארבעה פרקים, המנואט-טריו הוא הפרק השלישי והפרק האיטי הוא השני. מאהלר שמר על המערך הטיפוסי, במידה ידועה, אבל החליף ביניהם, פעולה שבה נקט לעיתים גם בטהובן. הסולמות הם רה מז'ור בפרק הראשון, לה מז'ור בפרק השני, רה מינור בפרק השלישי ופה מינור בפרק האחרון, עם גראנד פינאלה בסיום ברה מז'ור. השימוש בפה מינור לפרק האחרון היה חריגה דרמטית מן המקובל.

בשלושת הביצועים הראשונים (בודפשט, המבורג ו-ויימאר) היה פרק נוסף, Blumine (קטע פרחים), בין הפרקים הראשון והשני של היצירה בצורתה הנוכחית. הפרק הזה נכתב במקור ביוני 1884 כקטע הפתיחה - Ein Ständchen am Rhein - במוזיקה האינצינדנטלית של מאהלר לסדרה של שבע "תמונות חיות", המבוססות על שירו של יוזף ויקטור פון שפל, Der Trompeter von Bad Säckingen|Säckingen שאבדה מאז, פרט ל"פרחים". הוספת הפרק הזה נעשתה ככל הנראה במחשבה שנייה, ומאהלר ויתר עליו לאחר ההופעה בווימאר ב-1894. הוא התגלה שוב רק ב-1966, כשהסופר דונלד מיצ'ל עלה על עקבותיו. כעבור שנה ניצח בנג'מין בריטן על הביצוע הראשון שלו מאז ימי מאהלר, בפסטיבל אלדבורו. כיום כמעט אין כוללים את הפרק הזה בביצוע הסימפוניה, אם כי הוא מושמע לעיתים בנפרד.בשנות ה-70' של המאה ה-20, הייתה תזמורת פילדלפיה בניצוח יוג'ין אורמנדי התזמורת הגדולה הראשונה שהקליטה את הסימפוניה עם פרק ה"פרחים" בתוכה. בשלב זה קיימות כ-20 הקלטות הכוללות את "פרחים"; ואולם, רובן משלבות אותו עם הגרסה המתוקנת של שאר הפרקים, ובכך יוצרות גרסה "מעורבת" של הסימפוניה, שלא קיבלה מעולם את אישורו של מאהלר.

עם זאת, מאהלר מצטט את הנושא הראשי מפרק ה"פרחים" בפרק האחרון, כמו גם נושאים אחרים מיתר הפרקים, ובכך הוא מתאים את עצמו לנוהג של בטהובן בסימפוניה התשיעית שלו, שם הוא מצטט נושאים מן הפרקים הראשון, השני והשלישי בתחילת הפרק האחרון. (הרושם המתקבל הוא, שבטהובן מציג ודוחה את הנושאים המוקדמים בזה אחר זה, ואז מביא את הנושא המפורסם של האודה לשמחה.) מעניין, שהגרסה בת חמשת הפרקים נמשכת בדרך כלל בסביבות שעה, ממש כמו הסימפוניות המאוחרות יותר של מאהלר (מלבד הרביעית), הנמשכות שעה או יותר. מאהלר היה נאמן למעשה לתקדים שהציב בטהובן, בסימפוניה התשיעית שלו, ואנטון ברוקנר ברבות מן הסימפוניות שלו, של פיתוח ארוך ומפורט יותר של הנושאים, המביא בדרך כלל למשך ביצוע של שעה או יותר.

לפי התוכנית המוקדמת הזאת לחמישה פרקים, ראה מאהלר בחזונו את היצירה כפואמה סימפונית גדולה בשני חלקים, וכתב תוכנייה לתיאור היצירה, אך בלי שום כותרת נוספת לביצוע הבכורה ב-1889 בבודפשט. החלק הראשון הכיל את שני פרקיה הראשונים של הסימפוניה כפי שהיא עכשיו פלוס "פרחים", והשני הכיל את מארש האבל ואת הפינאלה. לביצועים של 1893 בהמבורג ו-1894 בוויימאר, הכתיר מאהלר את היצירה בכינוי "טיטאן", לפי הרומאן של ז'אן פול, אף כי הדגיש במפורש שהיצירה איננה עוסקת בשום צורה בספר; הכינוי משמש לעיתים קרובות בימינו, אבל אם לדייק, הרי שהוא מתייחס רק לשתי הגרסאות הללו.[1]

בפתיחת הפרק השלישי מופיע סולן קונטרבס, המבצע וריאציה על הנושא של אחינו יעקב ("Frère Jacques"). סולו זה מייחד את הסימפוניה כאחת הבודדות העושה שימוש בקונטרבס באופן כזה. הגרסה של מאהלר לשיר, המכונה בפיו Bruder Martin, עושה שימוש בסולם מינור במקום מז'ור, תמורה המשווה לשיר אופי של מארש אבל. שינוי האופי לסולם מינור איננו המצאה של מאהלר, כפי שנהוג לחשוב, אלא הדרך שבה הושר קטע זה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 באוסטריה.[2] הקשר בין שירי שוליה נודד לסימפוניה הראשונה ניכר בבירור בעובדה, שרוב החומר בתצוגת הפרק הראשון של הסימפוניה (לאחר הפתיחה האיטית) לקוח מן השיר השני במחזור השירים. מאהלר התקשה לתאר ולכנות בשם את הסימפוניה, ועשה שימוש בטכניקות ובאופני הלחנה שונים בשני חלקיה, כפי שאפשר לראות בגרסה המודפסת של פרקים 1 ו-2 ופרקים 3 ו-4, בהתאמה. בביצוע הראשון בבודפשט התקבל החלק הראשון, הפסטורלי-אידילי באופיו, ביתר רצון מן החלק השני, על ההפרזות הסגנון "הרומנטיקה החדשה" שבו. המודרניות של היצירה צוינה אותו זמן גם בהצגתה כפואמה סימפונית. מיאונו של מאהלר לפרסם הסבר בתוכנייה מטעימה עם זאת את הרעיונות הסותרים שלו בשאלה, איך רצה שתובן יצירתו.[1].

מבנה מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה של מאהלר, כפי שהתפרסמה לבסוף, היא בצורה המסורתית של ארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא בצורת סונאטה משופצת. השני סקרצו וטריו, המבוססים על לנדלר, ואלס אוסטרי מסורתי. הפרק השלישי הוא מארש אבל איטי וגרוטסקי, והרביעי משמש כפינאלה רחב-יריעה. בתחילה היה גם פרק שני נוסף שנקרא "פרחים" (Blumine) אבל מאהלר הסיר אותו מן ההוצאה הסופית בשנת 1899.

בביצועים הראשונים, התייחסו הערות התוכנייה הבאות לסימפוניה:[3]

חלק I: מימי הנעורים, "פיסות נעורים, פירות וקוצים"

  1. אביב ואין קץ. המבוא האיטי לפרק מתאר את יקיצת הטבע עם הנץ השחר
  2. פרק פריחה (אנדנטה)
  3. ערוך במלוא המפרשים (סקרצו)

חלק II: ‏ Commedia Umana (הקומדיה האנושית, התייחסות לחיבורו המפורסם של דאנטה, הקומדיה האלוהית)

  1. נטוש ללא מוצא. מארש אבל בסגנון של ז'אק קאלו.
  2. Dall'inferno al Paradiso, כביטוי הפתאומי של לב פצוע אנושות.

הערות התוכנייה הללו הושמטו החל בביצוע של 1896 בברלין, משום שמאהלר לא רצה, שההערות האלה ודו-המשמעויות שבהן יטעו את הקהל.[4]

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסימפוניה יש כמה כתבי-יד, שמתעדים את השינויים שמאהלר ערך ביצירה:

  1. 1888 לייפציג - הפרטיטורה המקורית בחתימתו ובכתב-ידו של מאהלר (מקומה אינו ידוע, ייתכן שאינה קיימת עוד),
  2. 1889 בודפשט - הנדבך היסודי שנכתב ביד מעתיק זהה ככל הנראה לפרטיטורה החתומה המקורית. מעליו מופיעים תיקונים ושינויים רבים בכתב ידו של מאהלר, ואי-אילו קטעים שלמים נמחקו והוחלפו באחרים, חדשים, כהכנה לביצוע הבכורה בבודפשט ב-20 בנובמבר 1889. הפרטיטורה כרוכה בשני כרכים, כרך 1 מכיל את הפרק הראשון והסקרצו, כרך 2 מכיל את הפרק האחרון; ה"פרחים" ומארש האבל חסרים - למעשה, סתירה במספור הסקרצו, והמידה הקטנה יותר של הנייר שעליו נכתב הפרק "פרחים", מצביעים לכאורה על כך, שפרק ה"פרחים" לא היה במקורו חלק מתפיסת היצירה המקורית של מאהלר, והוא נלקח במלואו מן הפרטיטורה Trompeter von Säckingen של 1884 אי-שם בין השלמת הסימפוניה בראשית 1888 לביצוע הבכורה בבודפשט בסוף 1889. הסימפוניה בשלמותה כתובה לתזמורת הסימפונית הסטנדרטית של התקופה, עם 2 מכל אחד מכלי הנשיפה מעץ ו-4 קרנות. בגרסה זו היצירה קרויה "פואמה סימפונית בשני חלקים". (אוניברסיטת מערב אונטריו, אוסף רוז)
  3. 1893 המבורג - הנדבך היסודי בכתב ידו של מאהלר מקביל לגרסה הסופית של כתב היד הבודפשטי, וככל הנראה היה כתב היד שמאהלר שלח לשוט כעותק תחריט (Stichvorlage) בשנת 1891 בתקווה להוצאתו לאור, וזו הפעם הראשונה בכותרת "מחיי אדם גלמוד" (Aus dem Leben eines Einsamen). מעל קו יסוד זה מופיעים שינויים רבים וקטעים חדשים (כולל ה"פרחים") שנוספו ב-1893, לקראת הביצוע השני, ב-27 באוקטובר בהמבורג. פרטיטורה זו מכילה את כל חמשת הפרקים; מארש האבל נלקח ככל הנראה בשלמותו מכתב היד של 1889. בתזמורת יש 3 מכל אחד מכלי הנשיפה מעץ. ממש לפני הביצוע בהמבורג, הוסיף מאהלר את הכותרות מתוך "טיטאן". (אוניברסיטת ייל, אוסף אוסבורן).
  4. 1894? המבורג - הנדבך היסודי בכתב יד של מעתיק מקביל לגרסה הסופית של כתב היד משנת 1893, עם תיקונים נוספים של מאהלר. כנראה לקראת הביצוע השלישי, ב-3 ביוני בוויימאר. הדפים שהכילו את "פרחים" קופלו לציון מחיקה. בתזמורת רשומים 4 מכלי הנשיפה מעץ ועוד 3 קרנות נוספות. הכותרות מ"טיטאן" עדיין קיימות. (הספרייה הציבורית של ניו יורק, אוסף ברונו ואלטר).
  5. 1896? המבורג - הנדבך היסודי בכתב יד של מעתיק, עם תיקונים ושינויים של מאהלר. כנראה לקראת הביצוע הרביעי, ב-16 במרץ בברלין. מכיל 4 פרקים (איננו כולל את "פרחים"). משלב זה ואילך ידועה היצירה כ"סימפוניה מס' 1". (נמכרה במכירה פומבית בבית המכירות סותבי'ס ב-1894, כיום בלתי נגישה).
  6. 1898? וינה - כתב-יד זה, שנכתב על ידי מעתיק ומבוסס על הגרסה הסופית של כתב היד מ-1894, הוא עותק התחריט, המשמש כבסיס לפרטיטורה הראשונה שיצאה לאור בבית ההוצאה ויינברגר בפברואר 1899. כנראה לקראת הביצוע החמישי, בפראג.

עיבוד של ברונו ואלטר לפסנתר בארבע ידיים יצא לאור בשנת 1906.

ליד בסימפוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הסימנים החשובים ביותר שמאהלר הותיר בסימפוניה בסוגה הוא המיזוג של סוגה חשובה אחרת של המאה ה-19 - ההליד הגרמני. בסימפוניה הראשונה שלו, שאל מאהלר חומר ממחזור השירים שלו, שירי שוליה נודד, ובכך חידש את הצורה הסימפונית ואולי אף השיב על שאלות בנושא היסודות התוכניתיים והאישיים במוזיקה.

אף כי כמה מקודמיו הסימפוניים של מאהלר התנסו בליריקה בסימפוניה, גישתו של מאהלר הרחיקה ראות משלהם. מן השימוש בליד השני של מחזור "שירי שוליה נודד" שלו, "Ging heut' Morgen übers Feld", אנו למדים כיצד מעצב מאהלר את צורת השיר להתאימה לצורת הסימפוניה. במסגרת הפרק הסימפוני, נעימת הליד היא תצוגה מבריקה, בניגוד למבוא האיטי והאפל יותר. אף כי השיר ממלא תפקיד דומה במחזור השירים, כשהוא מוקף בשירים אחרים, קודרים יותר בנושאיהם, מאהלר משנה את סדר הבתים מן בסדר המקורי בשיר. משלושת בתי השיר, הבית השלישי הנינוח יותר מופיע בתחילת התצוגה, ואילו הבית הראשון והשני, הכרומטיים והפעלתנים יותר במקצביהם, נמצאים בקטע המסיים ותורמים לבניית האנרגיה בסוף התצוגה.

בפרק השלישי של הסימפוניה, הציטוט של הליד Die zwei blauen Augen מציג את הדקות והעידון שבהם משלב מאהלר את שתי הסוגות. בתוך מארש האבל, אנו יכולים לראות את אחדות הצורה והמשמעות של המלחין, וכן יסודות תוכניתיים. בבית האחרון של מחזור השירים, מכיר הדובר בהיעדר הכאב שבמוות באמרו, "[תחת עץ התרזה] לא ידעתי איך צלחו החיים, [שם] שוב היה הכל טוב כמקודם!" הנעימה הזאת מוצגת מול הנושא של אחינו יעקב בבסולם המינורי, אבל הקונטרפונקט שמאהלר משתמש בו חורג מן המוסכמות, ושתי הנעימות לעולם אינן מתמזגות כיאות. הקונטרפונקט הלא-נפתר הזה התפרש כקונפליקט בין ההשלכות הקתוליות של נושא "אחינו יעקב" ואיכויות הכליזמר היהודי של נושא ה"Die zwei blauen Augen", ובכך מרמז לקונפליקט החברתי, שמאהלר היה מודע לו מאוד.

התחבולנות הדקה של המיזוג בין השיר "Gesellen" למארש האבל והמשתמע ממנו מביאים אותנו אל סוגיית התוכנית. מושגי המלחין באשר לתוכן הפרוגרמטי אינם מוצקים. נושא הסובייקטיביות עולה בדיון במשמעויות שמאהלר התכוון להביא באמצעות הלידר אל היצירה התזמורתית. במבט אל התוכניות שסיפר, אפשר לראות קשרים רבים בין מחזור השירים ליסודות התוכניתיים של הסימפוניה, אבל בו בזמן יש גם לזכור, שמאהלר הסיר לאחר זמן את התוכניות. בתוך חוסר הוודאות הזו, ברור שיסודות סיפוריים מסוימים הקשורים במשורר ובמלחין של ליד הועברו ממחזור השירים אל הסימפוניה. העדר המילים מקשה פי כמה על המלחין להיות סובייקטיבי בסימפוניה, כך שהכרחי למצוא מסר אוניברסלי יותר. הערות המלחין על ה"עולם" שהסימפוניה יוצרת מחזקות לכאורה רעיון זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פיטר פרנקלין, "גוסטב מאהלר" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ Ute Jung-Kaiser: "Die wahren Bilder und Chiffren 'tragischer Ironie' in Mahlers 'Erster'." In: Günther Weiß (ed.): Neue Mahleriana: Essays in Honour of Henry-Louis de La Grange on his Seventieth Birthday. Lang, Berne etc. 1997, ISBN 3-906756-95-5. pp. 101–152
  3. ^ פאול שטפאן, גוסטב מאהלר, הוצאה רביעית, מינכן, 1912, מעמ' 107 ואילך
  4. ^ הנס רדליך, סימפוניה מס' 1 ברה מז'ור, הוצאת אוילנבורג, מס' 570