הרדופיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןהרדופיים
Starr 061223-2735 Catharanthus roseus.jpg
וינקה ורודה
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: גנציינאים
משפחה: הרדופיים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Apocynaceae
ז'יסייה, 1789

הַרְדּוּפִיִּים (שם מדעי: Apocynaceae) היא משפחה מסדרת הגנציינאים, וכוללת 381 סוגים, 6381 מינים ו-399 תת-מינים[1] שברובם נפוצים באזורים הטרופיים ומיעוטם באזורים הממוזגים. המשפחה מקיפה עצים, שיחים, מטפסים, ולעיתים רחוקות בני שיח או עשבים רב-שנתיים, בעלי צמג (נוזל צמיג), שכמעט תמיד קיים, או לעיתים רחוקות מוהל מימי. הצמג לרוב לבן, לפעמים שקוף, לעיתים צהבהב או אדמדם. במינים אחדים בישראל המוהל רעיל ביותר, כמו בהרדוף הנחלים וארויה משיינית ובצמחי התרבות: אדניום נפוח ווינקה ורודה. אחדים גדלים באזורים יבשים יותר ואף במדבר.

19 מינים ממשפחת ההרדופיים גדלים בר בארץ ישראל חלקם הגדל במדבר והאחר בחבלי ים-תיכוניים כולל בחרמון.

על פי המיון העדכני ביותר של מכוסי הזרע (APG III), משפחת ההרדופיים במתכונתה המסורתית היא קבוצה פאראפילטית. התיאור העדכני של המשפחה לפי שיטת מיון זו כולל בתוך ההרדופיים את כל הסוגים ששויכו בעבר למשפחת האסקלפיים[2].

סימני משפחת ההרדופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל השיפה המובילה מוצרי הטמעה היא חיצונית לעצה בגבעול. למיני ההרדופיים מצוי גם שיפה נוספת פנימית לעצה כלפי מרכז הגבעול המכונה שיפה פנימית (intraxylary phloem)[3].

העלים פשוטים, תמימים, נגדיים, או לעיתים רחוקות ערוכים בדורים או מסורגים. עלי הלוואי נעדרים או נדירים מאוד. הטרף עם עורקים משניים מנוצים (יוצאים מצדי העורק הראשי).

התפרחות מסוג תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת, צומחות מחיק העלה או מקצה הענף עם חפיות. הפרחים דו-מיניים, על פי רוב נכונים, העטיף כפול בעל 5 או לעיתים רחוקות 4 אונות.

4 צורות סידור של עלי העטיף

הגביע בעל 5 או לעיתים רחוקות 4 אונות, חופפות, סידור 5 העלים הוא חָמֶשְׁבֶּשׁ (quincuncial), כלומר: העלים מסודרים כך ששני עלים חופפים שני עלים אחרים לגמרי והחמישי חופף בשפה אחת עלה אחר ונחפף בעצמו בצד השני. הגביע חופשי או מאוחד בבסיסו. בדרך כלל ישנם שְׂעָרוֹת בָּלוּטִיוֹת בבסיס שהן שערות הפרשה רב-תאיות.

הכותרת בעלת 5 או לעיתים רחוקות 4 אונות, דמוית מגש, משפך, כד, או לעיתים רחוקות גלגלית, האונות מעוקלות ובעלי צורה לא רגילה, האונות חופפות האחת את השנייה ימינה או שמאלה, לעיתים נדירות מאוד העלים סמוכים או צמודים. לפעמים עלי הכותרת שזורים בפקעיות ולפעמים הכותרת עם עטרה.

האבקנים 5 או לעיתים רחוקות 4; הזירים לרוב קצרים, מאוחים בצינור הכותרת, מופרדים ולעיתים רחוקות מאוחדים; המאבקים עם שתי לשכות על פי רוב דמויי ראש חץ (צורת משולש), מופרדים, לעיתים רחוקות מאוגדים לחרוט סביב הצלקת או מעליה, ולעיתים נדירות נצמדים לצלקת. שתי הלשכות מקבילות ונבדלות לכל אורכן על ידי חריץ, החיבורית מצויה לעיתים קרובות בקרבת הקדקוד. בעת הבשלה הן נפתחות לאורכן ולרוב חלקן עקרות. למאבקים יש תוספת בקדקודיהם, בסיסם מעוגל, לבוב, דמוי חץ או מאורך לידי דורבן ריק; בשקי האבקה גרגירי אבקה;

המצעית נמצאת בדרך כלל והיא דמוית טבעת, כדור או בצורת ספל, עם 2 עד 5 אונות, או ללא אונות.

השחלה עילית, לעיתים נדירות תחתית למחצה, עלי השחלה מאוחים או מופרדים, בעלת מגורה אחת או שתיים, וביציות (1 או) 2 או רבות בכל מגורה. כאשר בשחלה יש מגורה אחת, אז היא בעלת 2 שליות דופניות (ערוכות לאורך הדופן של השחלה), כאשר יש שתי מגורות, אז יש שליות זוויתיות (חיקיות בין שתי מחיצות) בכל מגורה וקשורות למחיצות, כאשר ישנם 2 שחלילים בין מפורדים או בין מאוחים רק בבסיסם, אז אז בכל אחד מהם יש שליה אדקסיאלית (adaxial).

עמוד העלי אחד שלם או מפוצל בבסיסו. הוא לרוב מפוצל כאשר השחלילים מופרדים פחות או יותר; לעמוד העלי ראש תפוח בצורת חרוט או אהיל, כשבחלקו התחתון צלקת פורייה ומעליה צלקת שסועה ועקרה.

הפרי שלם או מורכב משני שחלילים או לעיתים רחוקות יותר משניים, שנפתחים או מחוברים רק במקצת (הלקט), ענבה, בית גלעין או מפוחית.

הזרעים עם מנגנון תרדמה או בלעדיו, אנדוספרם דחוס ולרוב קשה, דליל ולפעמים נעדר; עובר ישר או כמעט ישר, הפסיגים לרוב גדולים, השורשון גלילי או מתחדד בקצוות מעט, וללא תלמים או רכסים משמעותיים. הזרעים מצוידים לרוב בכנפיים או ציצית שערות. זרעים בפירות יבשים לרוב בעלי כנפיים או עם מנגנון תרדמת, לרוב עובר עם גדול ואנדוספרם[4].

מינים ממשפחת ההרדופיים הגדלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל 19 מינים הגדלים בר ממשפחת ההרדופיים וכולם רעילים. 16 מינים שויכו בעבר למשפחת האסקלפיים וצורפו למשפחת ההרדופיים. 13 מתוך 19 הם צמחי מדבר או צמחים הגדלים במקומות לחים במדבר. חוץ מהעץ פתילת המדבר הגדולה כולם עשבים רב-שנתיים או שיחים.

צמחי המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. פְּתִילַת-הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלָה, תַּפּוּחַ סְדוֹם (שם מדעי: Calotropis procera) - עץ הגדל בבתי-גידול לחים-יחסית במדבר חם. תפוצתו בארץ ישראל: מצוי בערבות הירדן, בערבה ובאדום; נדיר במדבר שומרון, בבקעת ים המלח ובדרום הנגב; נדיר מאוד בגולן, בגליל התחתון, בבקעת כנרות, בחוף הגליל, בהר הנגב ובעמון. פתילת-המדבר הגדולה אינו בסכנת הכחדה. מין זה שויך בעבר למשפחת האסקלפיים.
  2. אֲחִי-חַרְגָּל אַפְרִיקָנִי (שם מדעי: Oxystelma alpini) - מטפס מדברי, אוהב חום, נדיר מאוד במדבר יהודה ובבקעת ים המלח. אחי-חרגל אפריקני בסכנת הכחדה, ושויך בעבר למשפחת האסקלפיים.
  3. אֶצְבּוֹעַ אֵירוֹפִּי (שם מדעי: Caralluma europaea) - עשב רב-שנתי מדברי, גדל על מחשופים של סלעים קשים. תפוצתו בארץ ישראל: מצוי בהר הנגב; נדיר במדבר בשומרון, בהרי יהודה ואדום; נדיר מאוד בבקעת בית שאן, בשומרון, בשפלה, במערב הנגב, בצפון הנגב, בדרום הנגב ובערבה. למרות שמו, אצבוע אירופי אנדמי לישראל ולסיני, ואינו בסכנת הכחדה. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. גבעולו מצולע ולא עגול.
  4. אֶצְבּוֹעַ יַם-הַמֶּלַח (שם מדעי: Caudanthera sinaica (Decne.) Plowes, שם נרדף Caralluma sinaica) - עשב רב-שנתי בשרני ומדברי, גדל בצוקים ובמדרונות סלעים במדבר החם. תפוצה בארץ ישראל: מצוי במדבר יהודה ובקעת ים המלח; נדיר מאוד בהר הנגב ודרום הנגב. אצבוע ים-המלח אינו בסכנת הכחדה. מין זה נפוץ בצפון מזרח סודאן, צפון מערב ערב הסעודית, ומישראל ועד לסיני לאורך הרכסים החופיים של ים סוף. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. זהו צמח הבר היחיד בישראל שהוא דמוי קקטוס, הוא מבצע הטמעה בשיטת CAM, ומשריש מענפים שעפים ברוח. הגבעולים רְבוּעִים (מצולעים ולא מעוגלים), בשרניים, דמויי אצבעות שמנות. וצבעם כסוף-מכחיל. הפרחים נישאים בתפרחת אמירית (בקצה הגבעול) בגבעול שמתארך וחלקו העליון צר מאוד. בכל תפרחת פרחים אחדים. הפרח קטנטן, קוטרו 5 עד 5 מ"מ, גלגלית ובעל חמישה עלי כותרת שעירים, אדמדמים-ירקרקים. הפרי עשוי משתי מפוחיות מאורכות. הזרעים רבים ובעלי ציצית. הפריחה בין דצמבר ועד מאי[5].
  5. אֶצְבּוֹעַ מְגֻבְשָׁשׁ (שם מדעי: Caralluma tuberculata) - עשב רב-שנתי מדברי, גדל על מחשופים של סלעים קשים ונדיר מאוד באדום. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים.
  6. דֶּמְיָה לְבִידָה (שם מדעי: Pergularia tomentosa) - שיח ובן שיח מדברי, אוהב חום. תפוצה בארץ ישראל: נפוץ בדרום הנגב ובערבה; מצוי במדבר יהודה ובקעת ים המלח ובאדום; נדיר בהר הנגב. הוא אינו בסכנת הכחדה. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. בסיס העלה שלו לבוב.
  7. חַלְבִּיב רָתְמִי (שם מדעי: Periploca aphylla) - שיח מדברי שגדל על מחשופים של סלעים קשים. תפוצה בארץ ישראל: מצוי בבקעת כנרות ובערבות הירדן; נדיר בבקעת ים המלח ובאדום; נדיר מאוד בשומרון, בדרום הנגב ובערבה. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. חלביב רותמי הוא צמח מוגן וצופני.
  8. חַנָּק מְחֻדָּד (שם מדעי: Cynanchum acutum) – מטפס שגדל נחלים וביצות, וגם בבתי גידול לחים במדבר. תפוצה בארץ ישראל: נפוץ בבקעת בית שאן; בעמק עכו וחוף הכרמל; מצוי בבקעת חולה, בבקעת כנרות, הכרמל ובשרון; נדיר בגליל העליון, בערבות הירדן ובקעת ים המלח; נדיר מאוד בחרמון, בגליל התחתון, בעמק יזרעאל, בגלבוע, בחוף הגליל, במישור החוף הדרומי, בהרי יהודה ובצפון הנגב. חנק מחודד אינו בסכנת הכחדה. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. בסיס העלה לבוב.
  9. חַרְגַּל הַמִּדְבָּר (שם מדעי: Solenostemma arghel (Delile) Hayne) - בן שיח מדברי. חרגל מדברי נדיר בבקעה הדרומית ובסיני. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. הפרי שלו מפוחית דמוית ביצה.
  10. לַשְׁנַן בּוֹבֶה, גלוסונימה בובה (שם מדעי: Glossonema boveanum) - עשב רב-שנתי מדברי, אוהב חום. לשנן בובה נדיר בערבה, נדיר מאוד בדרום הנגב, ובסכנת הכחדה. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. הפרי שלו גדול מכוסה גבשושיות.
  11. מְחֻמָּשׁ לוּלְיָנִי (שם מדעי: Pentatropis nivalis) - מטפס מדברי, אוהב חום, גדל בנחלים ובמעיינות של המדבר, מחומש לולייני מצוי בבקעת ים המלח, נדיר בערבה, נדיר מאוד בהר הנגב, ובסכנת הכחדה, מין זה שויך בעבר למשפחת האסקלפיים.
  12. מִסְמוֹר סִינַי (שם מדעי: Gomphocarpus sinaicus) שיח מדברי, אוהב חום. מסמור סיני מצוי באדום, נדיר בדרום הנגב ובערבה. הוא אנדמי לסיני, מצרים וארץ ישראל. הפירות הן מפוחיות נפוחות שמתחדדות כלפי ראשן.
  13. מַעֲלֵה-עָשָׁן מִדְבָּרִי (שם מדעי: Leptadenia pyrotechnica) - שיח מדברי, אוהב חום, נדיר מאוד בבקעת ים המלח, וגדל גם בסיני, באדום ובחצי האי ערב. הוא בסכנת הכחדה. הוא שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. הוא מכיל חומרים זרחניים דליקים ולכן הבערת אחד הענפים גורמת לבעירה מהירה של כל הצמח בלהבה ענקית המיתמרת לגובה.

צמחי החבלים הים-תכוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אִיסַם קְטַן-פְּרָחִים (שם מדעי: Vincetoxicum dionysiense) – עשב רב-שנתי גבוה ונדיר מאוד גדל בין טרשים בחרמון ברום 1,600 עד 1,900 מ', וגם נדיר מאוד ברמת הגולן. בית הגדול בתות טרגקנטיות (מדרונות חשופים נשלטים על-ידי צמחים רב-שנתיים קוצניים הדומים לכרים נוף צמחי זה כונה בעברית “צומח כרקוצי”). תפוצתו אזור ים-תיכוני הררי. הוא אינו בסכנת הכחדה. איסם קטן עלים שויך בעבר למשפחת האסקלפיים. הוא נחשב ברפואה העממית כמנטרל ארס של עקיצות והכשות, מכאן שמו (אי-סם, נוגד סם). הפרי זוג מפוחיות שנראה כזוג קרניים הניצבות בזווית קהה מאוד זו לזו.
  2. אָרוּיָה מִשְׁיָנִית (שם מדעי: Araujia sericifera) – צמח מטפס, בן שיח ים תיכוני, הגדל בבתי-גידול מופרעים-מופרים, שטחים מעובדים נדיר בשרון; נדיר מאוד במישור החוף הדרומי, בשומרון והרי יהודה. מוצאו בדרום אמריקה ובארץ הוא פליט תרבות. ארויה משיינית שויכה בעבר למשפחת האסקלפיים.
  3. הַרְדּוּף הַנְּחָלִים (שם מדעי: Nerium oleander) – שיח הגדל בבתי גידול לחים. הרדוף הנחלים, הגדל בר, נפוץ בכל החבל הים תיכוני של ישראל, במיוחד בתחום הסמוך למדבר. הרדוף הנחלים נפוץ כצמח תרבות בישראל ובעולם.
  4. וִינְקָה עֶשְׂבּוֹנִית (שם מדעי: Vinca herbacea) - עשב רב-שנתי שרוע הגדל בבתי גידול שחונים בחבל ים-תיכוני. הוא מצוי בעמק יזרעאל; נדיר בגליל התחתון, במישור החוף הדרומי ובשפלה; נדיר מאוד בגולן, בגליל העליון, בשומרון, במדבר שומרון ובהרי יהודה.
  5. חַלְבִּיב יְוָנִי (שם מדעי: Periploca graeca) – שיח מטפס בבתי גידול לחים בחורש וביער ים-תיכוני בצפון הארץ. נדיר מאוד בעמק החולה שהוא גבול תפוצתו הדרומי. הוא בסכנת הכחדה. חלביב יווני שויך בעבר למשפחת האסקלפיים.
  6. סַם-כֶּלֶב מִזְרָחִי (שם מדעי: Trachomitum venetum) - עשב רב-שנתי הגדל בבתי גידול לחים בחבל ים תיכוני ובערבות. נדיר מאוד בעמק עכו, בחוף הכרמל ובהר הנגב. צמח צופני. הפרי זוג מפוחיות נפרדות קשתיות.

מספר צמחי נוי נפוצים בארץ משתייכים למשפחת ההרדופיים: עץ הפיטנה (פלומריה ריחנית), וינקה גדולה (Vinca major), טרכלוספרמון יסמיני (Trachelospermum jasminoides), קאריסה גדולת פרי או בשמה השני קאריסה גדולת פרחים (Carissa macrocarpa), קתרנתוס ורוד (Catharanthus roseus), תבטיה הרדופית (Cascabela thevetia) ואדניון נפוח (Adenium obesum).

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרדופיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .Apocynaceae Juss, WFO (2022): Published on the Internet
  2. ^ עמרם אשל ודרור מלמד, מיון הצמחים בעידן הביולוגיה המולקולארי, צמח השדה
  3. ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה שניה מורחבת ומעודכנת, 1987, עמ' 150
  4. ^ הרדופיים, WFO (2022) (באנגלית)
  5. ^ אורי פרגמן-ספיר, פרחי עין גדי וחוף ים המלח, ירושלים: אחווה, 2008, עמ' 23