עמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת המזרח הקדום, ארץ עמון מימין באמצע, בצבע סגול בהיר

בני עמון הוא עם שמי קדום אשר יצא מהמדבר הסורי-ערבי באלף ה-2 לפנה"ס והקים ממלכה בעבר הירדן, שבירתה הייתה רבת עמון. ממלכתם התקיימה מהמאה ה-13 לפנה"ס עד לשנת 334 לפנה"ס.

ההיסטוריה של בני עמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר במקרא בספר בראשית[1], העמונים הם צאצאי "בן עמי", בן בתו הצעירה של לוט מגילוי עריות אתו.

נראה שיש להבדיל בין בני עמון (על פי אבי האומה: "בן עמי") לעמונים, שהיו כנראה עם אחר בתקופת המקרא, והראיה לכך מהופעת שניהם, זה לצד זה, בפסוק אחד[2]: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה"[3]. אכן, כבר בחז"ל אין את ההבדלה הזאת, והם נקראים: "עמון" בלבד.

על פי המקרא שררה איבה בין עמון לישראל, ולהם היסטוריה ארוכה של סכסוך גבולות. על יפתח השופט מסופר שלחם בהם, אבל לא כבשם באופן סופי. על שאול מסופר במקרא שנלחם בנחש העמוני ליד יבש גלעד[4]. על דוד המלך מסופר שכבש את כל ארצם. לאחר התפלגות ממלכת ישראל, עמון הייתה עצמאית. עוזיהו מלך יהודה (784–757 לפנה"ס) הכניע את העמונים והם שלמו מס לו ולבנו יותם מלך יהודה (757–741 לפנה"ס). העמונים השתתפו עם הבבלים במלחמה נגד יהויקים מלך יהודה (609–599 לפנה"ס). אחר חורבן ממלכת יהודה, יזם בעליס מלך בני עמון את רציחת גדליה בן אחיקם ובעקבות כך נחתם הגולל על היישוב היהודי בארץ.

הקיום של יישובים קבועים בעמון נפסק באמצע המאה ה-6 לפנה"ס אחרי כיבושם על ידי שבטים מזרחיים.

העמונים היו דוברי השפה העמונית שברובה דומה מאוד לעברית המקראית, ונכחדה עם הכחדתו של העם העמוני.

האל הראשי של העמונים היה "מלכום" או "מולך".

בני עמון בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור נישואים עם בני עמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומנם בני עמון יכולים להתגייר, אך התורה מונעת מהם, כקרוביהם ממואב, להתערב בישראל בקשרי נישואים: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה', עַד עוֹלָם"[5], והסיבה: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ"[6].

אולם, על פי המשנה[7], איסור החתנות הוא רק עם הגברים שהתגיירו מבני עמון וצאצאיהם הגברים אחריהם, אך אין איסור לשאת עמוניות שהתגיירו או בנות של מתגיירים מבני עמון. דוגמה ידועה למתגיירת מבני עמון שנישאה ליהודי היא נעמה העמונית, אשת שלמה המלך ואימו של רחבעם מלך יהודה. בתלמוד הבבלי[8] מובא דיון נרחב בטעם היתר הנשים מבני עמון ומואב[9].

בספר עזרא ונחמיה, בתחילת ימי בית שני, מסופר על נישואי תערובת רבים עם בני עמים אלו ועל מאבקם העיקש של מנהיגי המתיישבים לסלקם מישראל על פי דין התורה[10].

עם זאת, בתלמוד הבבלי[11] מסופר על יהודה גר עמוני שבא לפני חכמים ושאל אם הוא מותר לבוא בקהל ישראל. רבן גמליאל פסק שאסור, על פי דין התורה, אך רבי יהושע התיר לו בטענה ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות", וכל הפורש - מהרוב פורש. כלומר, משום שהעמים התערבבו, התבטלו העמים האסורים ברוב של שאר העמים, ולכן, אחרי גיור, הם מותרים כשאר העמים. שיטת רבי יהושע נפסקה להלכה[12].

איסור דרישת שלומם וטובתם של בני עמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד איסור הנישואים עם בני עמון ומואב, אסרה התורה גם לדרוש שלומם וטובתם - "כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם"[13].

בעקבות כך, חז"ל מבקרים את דוד המלך על ששלח לנחם את חנון מלך בני עמון על מות אביו, מעשה שתוצאותיו הביאו למלחמות קשות - כל זאת משום שעבר על צו התורה, אלו דבריהם:

אף על פי שכתבתי: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" - לאלו לא תעשו כן - "לא תדרוש שלומם וטובתם". את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים - לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור, ואיזה? - זה דוד: "ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי: 'לא תדרוש שלומם וטובתם' - ואתה עושה עמם גמילות חסד ?! - 'אל תהי צדיק הרבה!' (קהלת ז) - שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד - סוף בא לידי בזיון!" - "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם", ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון... מי גרם לדוד כך? - שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא: "לא תדרוש שלומם".

במדבר רבה (וילנא) כ"א, ה'

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עמון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק י"ט
  2. ^ דברי הימים ב' פרק כ', פסוק א'.
  3. ^ כך הסביר הרד"ק בפירושו לפסוק: "'ועמהם מהעמונים' - אמרו במדרש שהם בני שעיר... וקראם: 'עמונים' - כי התנכרו והתחפשו ולבשו בגדי עמונים כדי שלא יכירום בני ישראל... וייתכן לפרש שהיו אומה אחרת נקראו: 'בני עמונים', כי לא נקראו בני עמון עמונים בשום מקום, כי אם: בני עמון, והעמונים היו אומה אחרת, נקראו כן על שם מקומם. וכן בדברי עזיהו: 'ויתנו העמונים מנחה לעזיהו'. ואפשר שהם המעונים שזכר שם והוא הפוך, והוא הנכון, ושם מקומם: מעון, וכן מצאנו בספר שופטים: 'וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם'".
  4. ^ ספר שמואל א', פרק י"א
  5. ^ דברים פרק כ"ג, פסוק ד'.
  6. ^ דברים פרק כ"ג, פסוק ה'.
  7. ^ "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד" (משנה, מסכת יבמות, פרק ח, משנה ג).
  8. ^ מסכת יבמות דף ע"ו, עמוד ב'.
  9. ^ ראה דיון נרחב בשאלה זו, הכולל השוואת מקורות בחז"ל ובפרשנים, במאמר: "איסור בני לוט לבוא בקהל", עומר פדור, ביטאון אסיף, א.
  10. ^ עזרא, פרק ט'; נחמיה, פרק י"ג.
  11. ^ מסכת ברכות דף כ"ח, עמוד א'.
  12. ^ ראה בפירוש המלבי"ם (נחמיה י"ג, ג') מדוע לדעתו אין פסיקת רבי יהושע סותרת את המסופר בעזרא ונחמיה.
  13. ^ דברים פרק כ"ג, פסוק ז'.



P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה ובנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.