השריפה בשער הגיא (1995)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

השריפה בשער הגיא, המוכרת לעיתים גם כ"שריפת שורש", הייתה שריפת יער שפרצה בבוקר ה-2 ביולי 1995, סמוך למושב מסילת ציון, וכילתה קרוב ל-20,000 דונם של יער נטוע וחורש טבעי בהרי יהודה ובפארק רבין. היא נודעה כשריפה הגדולה בתולדות מדינת ישראל עד לשריפה בכרמל בשנת 2010.[1]

השריפה ונזקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור פארק רבין והרי יהודה לאורכו של כביש 1 מתאפיין בערוצי נחל עמוקים ומדרונות תלולים. בחלק קטן מהאזור היה בטרם השריפה חורש טבעי, ואילו מרביתו הייתה מכוסה יער מחטני בצפיפות גבוהה, שמקורו בנטיעות של השלטון הבריטי בשנות ה-20 ושל הקרן הקיימת לישראל לאחר הקמת המדינה. הטופוגרפיה התלולה ופגיעותם הרבה של יערות מחטניים לשריפות, השפיעו על עוצמת השריפה ומהירות התפשטותה. יום פריצתה של השריפה נודע כיום החם ביותר בישראל מזה ארבעים שנה, ושררו בו רוחות שרביות מזרחיות, אשר חגו מאוחר יותר והפכו לרוחות מערביות במהירות של עד 60 קמ"ש.

תחילתה של השריפה בשעה 10:30 בבוקר ה-2 ביולי 1995, סמוך ללולי מושב מסילת ציון מדרום לשער הגיא. מסלול התקדמות השריפה נקבע לפי משטר הרוחות באותו יום, כשתחילה נעה האש בכיוון צפון-מערב, חצתה את כביש 38 ובהגיעה לכביש 1 חצתה אף אותו כשהיא נעה הפעם בכיוון צפון-מזרח וחוסמת בו את התנועה. לאחר מכן התקדמה אל עבר היישובים נווה אילן, שורש וקריית יערים, ולבסוף שבה דרומה והתפשטה מערבה בכיוון שואבה וגבעת יערים. כל היישובים פונו מתושביהם במהלך השריפה.

בשריפה, שנמשכה כיממה וחצי, עלו באש כ-2 מיליון עצים, ניזוקו 31 מבתי מושב שורש ו-5 מבתי נווה אילן. נזקיה הכלכליים של השריפה נאמדו בשנת 1997 בכמעט 40 מיליון דולר. בפעולות הכיבוי נטלו חלק מטוסי ריסוס ומסוקי יסעור של חיל האוויר.[1]

שיקום והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השריפה, מינה השר לאיכות הסביבה, יוסי שריד, ועדה מקצועית וועדה ארגונית לטיפול בפארק ושיקומו. הקווים המנחים את הוועדה בפעולתה היו הרצון להדגיש מחדש את קווי המתאר הנופיים שהוסתרו בידי הייעור המאסיבי הקודם, ואת תפקודיו ההיסטוריים של השטח כאתר חקלאות מסורתית. המלצות הוועדה כללו דרישה ליצירת אזורי חיץ סביב יישובים ובין חלקות יער גדולות, סילוקם של עצים שרופים והימנעות מנטיעת עצי ברוש. כמו כן הוחלט על שיקום טראסות עתיקות ונטיעת גני בוסתן ועצי זית בקרבת אתרים ייחודים באזור, צעדים שאכן מומשו.[2] מחקר שבוצע כעבור מספר שנים גילה כי בפועל לא היה יתרון לשיקום יער בנטיעות על פני שיקומו העצמי וכי תצורת הנוף הסופית אינה זהה לתכנוני המשקמים.[3] בפועל פני השטח השתנו, כשצפונית לכביש 1 השתלטה בחלקים מהשטח השיטה המכחילה שדחקה מינים מקומיים של צומח, ודרומית לו השתקם יער אלון מצוי ואלה ארצישראלית.[4][5]

ועדה נוספת קמה ביוזמתו של שר הפנים דוד ליבאי, שמינה את "ועדת לפידות", או בשמה המלא "ועדת ברור לחקירת הדליקה בהר יהודה", בראשות האלוף במיל' עמוס לפידות. המלצות הוועדה הוגשו ב-14 בספטמבר 1995 לשר הפנים אהוד ברק. הוועדה מתחה ביקורת על מצבו של מערך הכיבוי, אי יכולתו להתמודד עם שריפות ענק, פריסתו הלקויה, יכולות השליטה בהפעלת כח האדם שלו ומצב הציוד שברשותו. המלצותיה העיקריות היו הקמת 10 תחנות כיבוי קטנות ביערות, רענון שורות הכבאים, שינוי המבנה הארגוני של מערך הכבאות, מרכוז השליטה באירועים גדולים, יצירת ערוצי קשר מיוחדים עם יישובים בקרבת יערות ומתן קווים כלליים לתכנון יערות בישראל. בעקבות הוועדה הוקמה בידי שר הפנים אליהו סוויסה, "ועדת גינוסר" לבחינת הדרך ליישומן של המלצות ועדת לפידות. מסקנותיה של ועדת גינוסר הוגשו ב-1998 לראש הממשלה בנימין נתניהו. נכון לשנת 2010, מרבית המלצות הוועדות לא יושמו.[6] למרות זאת, בעקבות השריפה שונה מערך הכיבוי של הקרן הקיימת לישראל והוכנסו לשורותיו רכבי כיבוי קלים יותר ומותאמים לשטח הררי.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 דורון קדוש, "שריפה בהרי יהודה - 1995, "שריפת שורש" ", בתוך אסונות טבע בישראל (עורכים: משה ענבר ורמי (יורם) פורת), הוצאת החוג ללימודי סביבה וגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, פברואר 2007, עמ' 114-121.
  2. ^ ראו גם "פארק רבין" באתר קק"ל ואתר רשות הטבע והגנים.
  3. ^ החברה להגנת הטבע, שיקום הכרמל – עמדת החברה להגנת הטבע, דצמבר 2010.
  4. ^ רשות הטבע והגנים, מסלול טיול שלוחת שיירות.
  5. ^ צפריר רינתהצמח עשה את שלו, הצמח יכול ללכת, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2007
  6. ^ אילן ליאור, שריפה בכרמל, 15 שנות ועדות ודו"חות, אך כמעט דבר לא נעשה, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2010