דוד ליבאי

דוד ליבאי
לידה	22 באוקטובר 1934 (בן 88); תל אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת שיקגו
מפלגה	המערך
סיעה	המערך, מפלגת העבודה
	13 ביולי 1992 – 18 ביוני 1996; (4 שנים)
תחת ראשי הממשלה	יצחק רבין ושמעון פרס
	→ דן מרידור יעקב נאמן ←
	19 במאי 1995 – 18 ביולי 1995; (8 שבועות ו־5 ימים)
תחת ראש הממשלה	יצחק רבין
	→ עוזי ברעם אהוד ברק ←
	13 באוגוסט 1984 – 15 באוקטובר 1996; (12 שנים)
כנסות	11 - 14
	13 באוגוסט 1984 – 13 ביולי 1992; (7 שנים ו־47 שבועות)
	→ אברהם כ"ץ-עוז דוד מגן ←
	1983–1985; (כשנתיים)
	→ אמנון גולדנברג מנחם ברגר ←
פרסים והוקרה
	אות אביר איכות השלטון (1995)

דוד ליבאי (נולד ב-22 באוקטובר 1934) הוא משפטן ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה. שר בממשלות ישראל, ידוע גם בשל פעילותו כעורך דין בולט וכפרופסור למשפטים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד ליבאי נולד בקריית מאיר בתל אביב לשרה לבית ינקלסון וד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי, מורה ועיתונאי, כותב ב"די אידישע שטימע", עורך "דבר השבוע", אינטלקטואל ועסקן מפא"י.

למד בבית הספר התיכון עירוני א' בתל אביב. למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. השלים תואר שני במשפט השוואתי, והוענק לו תואר דוקטור למשפטים על ידי אוניברסיטת שיקגו.

את שירותו הצבאי עשה כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית, ושימש כממלא מקום התובע הצבאי הראשי.

לאחר שחרורו מצה"ל שימש כתובע בפרקליטות המדינה. את עבודתו המשפטית באזרחות החל אצל שר המשפטים פנחס רוזן, כאחראי על מחלקת החנינות ובתפקיד דובר משרד המשפטים. בשנת 1960 היה לעורך דין. מונה כעוזר ראשי לפרקליט המדינה קולין גילון, וכתובע ראשי של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה.

ב-1964 פתח משרד פרטי לעריכת דין. בשנת 1969 מונה למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב^[1]. ביוני 1971 נבחר לדיקן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב^[2].

ביוני 1973 נבחר לראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי של אוניברסיטת תל אביב^[3].

פרסם את הספר "דיני מעצר ושחרור", עליו זכה במרץ 1977 בפרס מקרן פנחס רוזן^[4]. כתב עשרות מאמרים בפרסומים מקצועיים

היה חבר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. בנובמבר 1983 נבחר ליו"ר הלשכה, ועקב זאת התפטר מראשות ועדת החוקה של מפלגת העבודה^[5]. בנובמבר 1984 הודיע על התפטרותו מראשות הלשכה מכיוון שכשנבחר לא ידע שהבחירות לכנסת יוקדמו, וברצונו להיבחר לכנסת ולקבל תפקידים שעומדים בניגוד עניינים כאשר הוא מכהן כראש לשכת עורכי הדין^[6].

היה נשוי לעו"ד ניצה שפירא-ליבאי, לשעבר יועצת ראש הממשלה לקידום מעמד האשה^[7]. אב לשניים.

בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 נבחר לכנסת ה-11 מטעם מפלגת העבודה. ונמנה עם מחנה פרס. בכנסת זו, ובזו שלאחריה, היה יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וחבר הוועדה לבחירת שופטים. הביא להקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת מניות הבנקים.

לאחר שנבחר לכנסת ה-13, היה לשר המשפטים בממשלתו של יצחק רבין. כיהן בתפקיד זה גם בממשלה בראשותו של שמעון פרס לאחר רצח רבין. בקיץ 1995 שימש תקופה קצרה גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-14 נבחר ברשימת מפלגת העבודה, אך פרש כעבור זמן קצר מן הכנסת עקב מעבר מפלגת העבודה לאופוזיציה בשנת 1996.

בתקופתו של ליבאי כשר משפטים גדל תקציב המשרד, נבנו בתי משפט חדשים, והונהגה משמרת שנייה בבתי משפט שונים.

כשר המשפטים יזם מינוי שלוש ועדות חקירה ממלכתיות - ועדת החקירה לחקירת טבח מערת המכפלה, ועדת החקירה לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן, וועדת החקירה לחקירת רצח יצחק רבין.

בוועדת השרים לחקיקה, שבראשה עמד, הכין לחקיקה שורה של חוקי-יסוד (זכויות במשפט, החקיקה, חופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות) שלא זכו לאישור הכנסת.

ליבאי יזם ביחד עם חה"כ אלי קולס את חוק יסוד: מבקר המדינה, שאושר בפברואר 1988^[8].

בנובמבר 1989 התמודד על ראשות סיעת המערך, והפסיד לחיים רמון שגבר עליו בחמשה קולות^[9].

בשלהי 1989 הוענק לליבאי על ידי התנועה למען ארץ ישראל טובה מגן "חבר הכנסת האדיב" על התנהגותו האדיבה וסגנון דיבורו התרבותי כלפי חברי הכנסת, המגן הוענק בטקס חגיגי במשכן הכנסת^[10]^[11].

בשנת 1996 היה ליבאי ממובילי חוק הסניגוריה הציבורית^[12].

פרופסור ועורך דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפטרותו מהכנסת בשנת 1996 פתח מחדש את משרדו הפרטי כעורך דין בבית אמות המשפט בתל אביב, משרד אותו הוא מנהל עד היום.

במשך שמונה חודשים ייצג את נשיא המדינה, משה קצב, שנחשד בעבירות מין, ופרש מכך בעקבות מסיבת עיתונאים שערך קצב^[13].

החל משנת 2018 חבר בוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, בראשות השופט בדימוס יורם דנציגר^[14].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא דוד ליבאי בוויקישיתוף

דוד ליבאי, באתר הכנסת
דוד ליבאי, באתר כנסת פתוחה
ליבאי, מן ושות' עורכי דין, באתר martindale
דוד ליבאי, משרד עורכי דין באתר חדשות מחלקה ראשונה
נעמי לויצקי, תיק אישי: הנסיך הקטן, מעריב, 30 באוגוסט 1985
פרופ' דוד ליבאי - אדריכלי המשפט הישראלי, באתר מגזין בית המשפט!.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969
^ פרופסור ליבאי דיקן הסטודנטים בתל אביב, מעריב, 21 ביוני 1971
^ ד"ר דוד ליבאי ראש המכון לקרימינולוגיה, דבר, 3 ביוני 1973
^ פרסי קרן רוזן, מעריב, 21 במרץ 1977
^ מהפך בלשכת עורכי־הדין, דבר, 25 בפברואר 1983
^ איה אורנשטיין, ליבאי מתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, מעריב, 25 בנובמבר 1984
^ טלילה בן זכאי, טוהר הבחירות, מעריב, 28 בנובמבר 1980
^ יוסף צוריאל, בקריאה שלישית אישרה הכנסת את חוק יסוד: מבקר המדינה, מעריב, 16 בפברואר 1988
^ יוסף צוריאל, חיים רמון - יו"ר סיעת המערך, מעריב, 27 בדצמבר 1988
^ יוסף צוריאל, עיטור המופת, מעריב, 20 בנובמבר 1989
^ מגן הח"כ האדיב לדוד ליבאי, מעריב, 19 בנובמבר 1989
^ אודות הסנגוריה הציבורית, באתר משרד המשפטים
^ הילה רז, קצב הורשע - האם גם עורכי הדין הפסידו?, באתר TheMarker‏, 15 בינואר 2011
^ דוח הביניים של הוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, 2.9.2019

דוד ליבאי - תבניות ניווט

[1] העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969

[2] פרופסור ליבאי דיקן הסטודנטים בתל אביב, מעריב, 21 ביוני 1971

[3] ד"ר דוד ליבאי ראש המכון לקרימינולוגיה, דבר, 3 ביוני 1973

[4] פרסי קרן רוזן, מעריב, 21 במרץ 1977

[5] מהפך בלשכת עורכי־הדין, דבר, 25 בפברואר 1983

[6] איה אורנשטיין, ליבאי מתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, מעריב, 25 בנובמבר 1984

[7] טלילה בן זכאי, טוהר הבחירות, מעריב, 28 בנובמבר 1980

[8] יוסף צוריאל, בקריאה שלישית אישרה הכנסת את חוק יסוד: מבקר המדינה, מעריב, 16 בפברואר 1988

[9] יוסף צוריאל, חיים רמון - יו"ר סיעת המערך, מעריב, 27 בדצמבר 1988

[10] יוסף צוריאל, עיטור המופת, מעריב, 20 בנובמבר 1989

[11] מגן הח"כ האדיב לדוד ליבאי, מעריב, 19 בנובמבר 1989

[12] אודות הסנגוריה הציבורית, באתר משרד המשפטים

[13] הילה רז, קצב הורשע - האם גם עורכי הדין הפסידו?, באתר TheMarker‏, 15 בינואר 2011

[14] דוח הביניים של הוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, 2.9.2019

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]