ויטלסבאך (אוניית מערכה, 1900)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה פרה-דרדנוט |
| צי |
 הצי הקיסרי הגרמני  רייכסמרינה |
| סדרה | ויטלסבאך |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Kaiserliche Werft Wilhelmshaven  |
| תחילת הבנייה | 30 בספטמבר 1899 |
| הושקה | 3 ביולי 1900 |
| תקופת הפעילות | 15 באוקטובר 1902 – 8 במרץ 1921 (18 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-7 ביולי 1921 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 11,774 טון, מקסימלי: 12,798 טון |
| אורך | 126.8 מטר |
| רוחב | 22.8 מטר |
| שוקע | 7.95 מטר |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 683 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,300 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | מנועי קיטור בהספק 14,000 כוחות סוס (10 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 110–225 מ"מ צריחי תותחים 250 מ"מ סיפון 50 מ"מ |
| חימוש |
ארבעה תותחי SK L/40 9.4 אינץ' (240 מ"מ) 18 תותחי SK L/40 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 12 תותחי SK L/30 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
"ויטלסבאך" (בגרמנית: SMS Wittelsbach) הייתה האונייה הראשונה בסדרת אוניות המערכה פרה-דרדנוט מדגם "ויטלסבאך" של הצי הקיסרי הגרמני. היא הייתה האונייה הראשית הראשונה שנבנתה במסגרת חוק הצי משנת 1898 שיזם אדמירל אלפרד פון טירפיץ. האונייה נבנתה במספנת הצי בוילהלמסהאפן, הבנייה החלה ב-1899 והאונייה הושקה באוקטובר 1902. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 24 ס"מ (9.4 אינץ') והייתה מסוגלת למהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש).
האונייה שירתה בשייטת הראשונה של הצי הגרמני במשך רוב הקריירה שלה בזמן שלום, שנפרשה בין השנים 1902 עד 1910. בתקופה זו עסקה בהכשרה שנתית מקיפה ובביקורי רצון טוב במדינות זרות. האימונים בתקופה זו היוו את המסגרת לפעילות צי הים הפתוח במלחמת העולם הראשונה. היא הוצאה משירות בספטמבר 1910, אך הופעלה מחדש ב-1911 לצורך תפקידי אימון, שנמשכו עד 1914.
לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, ויטלסבאך הוחזרה לשירות פעיל בשייטת אוניות המערכה הרביעית. האונייה שירתה בים הבלטי, כולל במהלך קרב מפרץ ריגה באוגוסט 1915, אך לא ראתה קרב עם כוחות רוסים. עד סוף 1915, מחסור בצוותים והאיום מצוללות בריטיות אילצו את הצי הגרמני להשבית אוניות מערכה ישנות יותר כמו ויטלסבאך. האונייה שירתה לאחר מכן בתפקידי עזר, תחילה כספינת אימונים ולאחר מכן ספינת בסיס. לאחר המלחמה היא הוסבה לספינת בסיס לשולות מוקשים ב-1919. ביולי 1921, האונייה נמכרה ופורקה לגרוטאות מתכת.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שהצי הקיסרי הגרמני הזמין את ארבעת אוניות המערכה מסדרת ברנדנבורג ב-1889, שילוב של אילוצים תקציביים, התנגדות הרייכסטאג, והיעדר תוכנית צי קוהרנטית עיכבו את רכישת אוניות מערכה נוספות. מזכיר משרד הצי הקיסרי (גר'), ויצה-אדמירל פרידריך פון הולמן נאבק - בסופו של דבר בהצלחה - לאורך כל תחילת ואמצע שנות ה-1890 כדי להבטיח אישור פרלמנטרי לשלוש אוניות המערכה מסדרת קייזר פרידריך השלישי. ביוני 1897 הוחלף הולמן על ידי קונטר-אדמירל אלפרד פון טירפיץ, שהציע במהירות והשיג אישור לחוק הימי הראשון בתחילת 1898. החוק אישר את שתי האוניות האחרונות של הסדרה, כמו גם את חמש אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך, הסדרה הראשונה של אוניות מערכה שנבנתה תחת כהונתו של טירפיץ. אוניות הסדרה ויטלבסאך היו דומות בגדול לאוניות הסדרה קייזר פרידריך השלישי ונשאו את אותו חימוש אבל עם פריסת שריון מקיפה יותר.
ויטלסבאך הייתה באורך כולל של 126.8 מטר (416 רגל 0 אינץ'), רוחב של 22.8 מטר (74 רגל 10 אינץ') ושוקע של 7.95 מטר (26 רגל 1 אינץ) הקדימה. הדחק האונייה היה 11,774 טונות (11,588 טונות ארוכות) בתפוסה סטנדרטית ועד 12,798 טונות (12,596 טונות ארוכות) במעמס מלא. שלא כמו האוניות האחיות שלה, הושלמה ויטלסבאך עבור מטה של מפקד שייטת, כולל גשר גדול יותר. האונייה הונעה על ידי שלושה מנועי קיטור תלת דרגתיים 3 צילינדרים שהניעו שלושה מדחפים. קיטור סופק על ידי שישה דוודים גליליים ושישה דוודי צינור מים, כולם מופעלים בפחם. תחנת הכוח של ויטלסבאך דורגה ב-14,000 כוחות סוס (10,297 קילוואט), שהעניקה מהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 5,000 מיילים ימיים (9,300 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). היה לה צוות של 30 קצינים ו-650 מלחים.
החימוש של ויטלסבאך כלל סוללה ראשית של ארבעה תותחי SK L/40 בקוטר 24 ס"מ (9.4 אינץ') בצריחי תותחים תאומים, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי המרכזי. החימוש המשני שלה כלל שמונה עשר תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/40 ושנים עשר תותחי 8.8 ס"מ (3.45 אינץ') SK L/30 ירי מהיר. האונייה הייתה חמושה גם בשישה צינורות טורפדו בקוטר 45 סנטימטרים (17.7 אינץ'), כולם שקועים בגוף; אחד היה בחרטום, אחר בירכתיים, ושניים בכל צד רוחב. האונייה הייתה מוגנת בלוח שריון של קרופ. חגורת השריון שלה הייתה בעובי של 225 מילימטרים (8.9 אינץ') במצודה המרכזית שהגנה על מרחבי מחסני התחמושת והמכונות שלה, והסיפון היה בעובי 50 מ”מ (2 אינץ'). לצריחי הסוללה הראשיים היה ציפוי שריון בעובי 250 מילימטרים (9.8 אינץ').
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייה עד 1905[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של ויטלסבאך הונחה ב-30 בספטמבר 1899 במספנה הקיסרית (Kaiserliche Werft) בווילהלמסהאפן. היא הוזמנה בשם החוזה "C", כיחידה חדשה לצי. ויטלסבאך הושקה ב-3 ביולי 1900, בהשתתפות הקייזר וילהלם השני; רופרכט, נסיך הכתר של בוואריה, מבית ויטלסבאך, נשא נאום בטקס ההשקה שלה. השלמת האונייה התעכבה עקב התנגשות באונייה מחופת שריון באדן, שפגעה בטעות בוויטלסבאך ביולי 1902 בזמן שהיא שהייתה בעבודות האבזור. היא נכנסה לשירות ב-15 באוקטובר 1902, ולאחר מכן החלה בניסויים ימיים, שהסתיימו בדצמבר. לאחר שהניסויים הסתיימו, הועברה ויטלסבאך מוילהלמסהאפן לקיל בים הבלטי, אך היא עלתה על שרטון בחגורה הגדולה בערפל כבד ב-13 בדצמבר. הצוות ניסה לשחרר את האונייה על ידי הוצאת מאגרים כדי להקל עליה, ואוניית המערכה קייזר קרל דר גרוסה והסיירת המשוריינת פרינץ היינריך ניסו לחלץ אותה ללא הצלחה, לפני שגוררות נוספות וכלי שיט אחרים הגיעו כדי לחלץ את ויטלסבאך לחופשי ב-20 בדצמבר. לאחר שהגיעה לקיל, היא נכנסה לקייזרליך וורפט לצורך תיקונים.
ב-1 במרץ 1903, היא הפכה לאוניית הדגל של קונטר-אדמירל גוסטב שמידט, סגן מפקד השייטת הראשונה. באותה שנה, השייטת הייתה עסוקה בשגרת השלום הרגילה של אימוני אוניות ויחידה, כולל שייט אימונים בעם הבלטי, ולאחר מכן הפלגה לספרד שנמשכה בין 7 במאי ל-10 ביוני. ביולי היא יצאה עם שאר השייטת לשייט השנתי לנורווגיה. תמרוני הסתיו כללו תרגיל חסימה בים הצפוני, שייט של כל הצי תחילה למימי נורווגיה ולאחר מכן לקיל בתחילת ספטמבר, ולבסוף מתקפה מדומה על קיל. התרגילים הסתיימו ב-12 בספטמבר. לוח האימונים של השנה הסתיים בשייט למזרח הבלטי שהחל ב-23 בנובמבר ובשייט לסקאגרק שהחל ב-1 בדצמבר. ויטלסבאך והשייטת I השתתפו בתרגיל בסקאגרק בין 11 ל-21 בינואר 1904. תרגילי שייטת נוספים נערכו לאחר מכן בין 8 ל-17 במרץ, ובמאי התקיים תרגיל צי גדול בים הצפוני. ביולי ביקרו בבריטניה השייטת הראשונה וקבוצת הסיור, כולל עצירה בפלימות' ב-10 ביולי. הצי הגרמני יצא ב-13 ביולי לכיוון הולנד; השייטת I עגנה בפליסינגן למחרת. שם סקרה את האוניות המלכה וילהלמינה. השייטת I נשארה בפליסינגן עד 20 ביולי, אז יצאו לשייט בצפון הים הצפוני עם שאר הצי. השייטת עצרה במולדה, נורווגיה, ב-29 ביולי, בעוד שהיחידות האחרות יצאו לנמלים אחרים.
הצי התכנס מחדש ב-6 באוגוסט וחזר לקיל, שם ביצע מתקפה מדומה על הנמל ב-12 באוגוסט. במהלך השיוט שלו בים הצפוני, הצי התנסה בטלגרפיה אלחוטית בקנה מידה גדול ובזרקורים בלילה לאותות תקשורת וזיהוי. מיד לאחר החזרה לקיל, החל הצי בהכנות לתמרוני הסתיו, שהחלו ב-29 באוגוסט בים הבלטי. הצי עבר לים הצפוני ב-3 בספטמבר, שם השתתף במבצע נחיתה גדול, שלאחריו לקחו האוניות את חיילי היבשה מהקורפוס התשיעי שהשתתפו בתרגילים לאלטונה למצעד עבור וילהלם השני. לאחר מכן, האוניות ערכו מצעד משלהן עבור הקייזר מול הלגולנד ב-6 בספטמבר. שלושה ימים לאחר מכן, השייטת חזרה לאזור הבלטי דרך תעלת הקייזר וילהלם, שם היא השתתפה בפעולות נחיתה נוספות עם הקורפוס התשיעי וקורפוס המשמר. ב-15 בספטמבר הסתיימו התמרונים. ויטלסבאך הפכה לאוניית הדגל של השייטת ב-1 באוקטובר, כשהיא מניפה את דגלו של קונטר-אדמירל פרידריך פון באודיסין. השייטת I יצאה לשייט אימונים בחורף, הפעם למזרח הבלטי, בין 22 בנובמבר ל-2 בדצמבר.
1905–1914[עריכת קוד מקור | עריכה]
_(14593450659).jpg)
ויטלסבאך השתתפה בצמד הפלגות אימונים עם שייטת I במהלך 9–19 בינואר ו-27 בפברואר – 16 במרץ 1905. לאחר מכן אימוני יחידה ושייטת, בדגש על תרגילי ירי. ב-12 ביולי החל הצי באימון אימון גדול בים הצפוני. לאחר מכן הפלגה הצי דרך הקטגט ועצרה בקופנהגן ובסטוקהולם. הפלגת הקיץ הסתיימה ב-9 באוגוסט, אם כי תמרוני הסתיו שהיו מתחילים בדרך כלל זמן קצר לאחר מכן התעכבו על ידי ביקור של צי התעלה הבריטי באותו חודש. הצי הבריטי עצר בדנציג, סווינמינדה ופלנסבורג, שם קיבלו את פניו יחידות של הצי הגרמני; ויטלסבאך והצי הגרמני הראשי עגנו בסווינמינדה לרגל האירוע. מבחינה פוליטית, הביקור היה מתוח בגלל מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני המתפתח. כתוצאה מהביקור הבריטי, קוצרו באופן ניכר תמרוני הסתיו של 1905, מ-6 ל-13 בספטמבר, והורכבו רק מתרגילים בים הצפוני. התרגיל הראשון הניח סגר ימי במפרץ הגרמני, והשני חזה צי עוין המנסה לפרוץ את ההגנות של האלבה. בספטמבר, קפיטן צור זי מקסימיליאן פון שפה, שימשיך לפקד על שייטת מזרח אסיה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל את הפיקוד על האונייה.
באוקטובר יצאה השייטת I לשייט באזור הבלטי. בתחילת דצמבר יצאו השייטות I ו-II לשייט החורף הקבוע שלהן - הפעם לדנציג, לשם הגיעו ב-12 בדצמבר. בהפלגה חזרה לקיל, הצי ערך תרגילים טקטיים. הצי לקח על עצמו לוח אימונים כבד יותר בשנת 1906 מאשר בשנים קודמות. האוניות היו תפוסות בתרגילי יחידה, פלגה ושייטת במהלך חודש אפריל. החל מ-13 במאי, התקיימו תרגילי צי גדולים בים הצפוני ונמשכו עד 8 ביוני עם שייט סביב סקיין אל הים הבלטי. הצי החל את הפלגת הקיץ הרגילה שלו לנורווגיה באמצע יולי. הצי נכח ביום הולדתו של המלך הנורווגי הוקון השביעי ב-3 באוגוסט. האוניות הגרמניות יצאו למחרת להלגולנד, כדי להצטרף לתרגילים שנערכו שם. הצי חזר לקיל עד 15 באוגוסט, שם החלו ההכנות לתמרוני הסתיו. ב-22–24 באוגוסט השתתפה הצי בתרגילי נחיתה במפרץ אקנרפורדה מחוץ לקיל. התמרונים הופסקו מ-31 באוגוסט עד 3 בספטמבר כאשר הצי אירח כלי שיט מדנמרק ושוודיה, יחד עם שייטת רוסית מ-3 עד 9 בספטמבר בקיל. התמרונים התחדשו ב-8 בספטמבר ונמשכו חמישה ימים נוספים.
האונייה השתתפה בשייט החורפי חסר האירועים לתוך הקטגט וסקאגרק בין 8 ל-16 בדצמבר. הרבע הראשון של 1907 עקב אחר הדפוס הקודם, וב-16 בפברואר, צי הקרב הפעיל הוגדר מחדש כצי הים הפתוח. מסוף מאי עד תחילת יוני יצא הצי לשייט הקיץ שלו בים הצפוני, וחזר אל הים הבלטי דרך הקטגט. לאחר מכן, השייט הקבוע לנורווגיה נערך בין 12 ביולי ל-10 באוגוסט. במהלך תמרוני הסתיו, שנמשכו מ-26 באוגוסט עד 6 בספטמבר, ערך הצי תרגילי נחיתה בצפון שלזוויג עם הקורפוס התשיעי. שייט האימונים בחורף יצא לקטגט בין 22 ל-30 בנובמבר. במאי 1908 יצא השייט לשייט גדול לאוקיינוס האטלנטי במקום הפלגתו הרגילה בים הצפוני, שכלל עצירה בהורטה שבאזור האיים האזוריים. הצי חזר לקיל ב-13 באוגוסט כדי להתכונן לתמרוני הסתיו, שנמשכו מ-27 באוגוסט עד 7 בספטמבר. תרגילי פלגה בבלטי נערכו מיד לאחר מכן בין 7 ל-13 בספטמבר. לאחר סיום התמרונים, ויטלסבאך הוחלפה כאוניית הדגל של השייטת באוניית המערכה החדשה הנובר והפכה לאוניית הדגל של סגן המפקד.
ויטלסבאך הוחלפה כאוניית הדגל של סגן המפקד ב-20 בספטמבר 1910, שוב על ידי הנובר, לצורך השבתה. הצוות שלה נשלח לאייש את אוניית המערכה הדרדנוט פוזן שנכנסה לשירות לאחרונה. לאחר שנה במילואים, הופעלה ויטלסבאך מחדש ב-16 באוקטובר 1911 כדי להחליף את אוניית המערכה ברנדנבורג בפלגת המילואים של הים הצפוני. מ-31 במרץ עד 28 באפריל 1912 היא פעלה עם שייטת ההדרכה, וב-9 במאי חזרה לפלגת המילואים, והפעם החליפה את אוניית המערכה קייזר וילהלם השני. היא השתתפה בתמרוני הצי השנתי באותה שנה כאוניית הדגל של שייטת III, אז בפיקודו של ויצה-אדמירל מקס רולמן. ויטלסבאך חזרה לפעילות נוספת בשייטת ההדרכה מ-30 במרץ עד 21 באפריל 1913. וילהלם השני הזמין פסל של ה והעניק לנורווגיה; ויטלסבאך שימשה להובלת הפסל, עזבה את קיל ב-5 ביולי והגיעה לבאלהולמן יומיים לאחר מכן. האונייה חזרה לגרמניה בזמן לתמרוני הצי באוגוסט, שם שובצה לפלגה V של שייטת III. לאחר סיום התמרונים היא חזרה לפלגת המילואים.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ויטלסבאך גויסה כחלק משייטת אוניות המערכה הרביעית, בפיקודו של ויצה-אדמירל ארהרד שמידט; היא שימשה כאוניית הדגל של השייטת, שכללה גם את ארבע האוניות האחיות שלה ואת אוניות המערכה אלזס ובראונשווייג. ב-26 באוגוסט 1914 נשלחו האוניות לחלץ את הסיירת הקלה התקועה מגדבורג, שעלתה על שרטון מול אודנסהולם במזרח הבלטי, אך עד 28 באוגוסט נאלץ צוות האונייה לפוצץ חומרי נפץ כדי להשמיד את מגדבורג לפני שכוח הסיוע הגיע. כתוצאה מכך, ויטלסבאך ושאר השייטת חזרו לבורנהולם באותו יום. החל מ-3 בספטמבר, שייטת IV, בסיוע הסיירת המשוריינת בליכר, ערכה סריקה לתוך הים הבלטי. המבצע נמשך עד 9 בספטמבר ולא הצליח להביא את יחידות הצי הרוסי לקרב.
יומיים לאחר מכן הועברו האוניות לים הצפוני, אך שהו שם רק לזמן קצר, וחזרו לים הבלטי ב-20 בספטמבר. בין 22 ל-26 בספטמבר, השייטת השתתפה בסריקה למזרח הבלטי בניסיון לא מוצלח למצוא ולהשמיד ספינות מלחמה רוסיות. מ-4 בדצמבר 1914 עד 2 באפריל 1915, הוטלו על האוניות של שייטת ה-IV תפקידי הגנה על החוף לאורך חופי הים הצפוני של גרמניה נגד פלישות של הצי המלכותי הבריטי. ב-3 באפריל, ויטלסבאך נכנסה למבדוק היבש בקיל לצורך תחזוקה תקופתית, לפני שערכה אימונים במערב הבלטי עם שאר האוניות של פלגה VII של שייטת IV, שכללה את וטין, שוואבן ומקלנבורג.
הצבא הגרמני ביקש סיוע ימי למערכה נגד רוסיה; הנסיך היינריך, מפקד כל הכוחות הימיים באזור הבלטי, העמיד לרשות המבצע את פלגה VII, קבוצת הסיור IV, וסירות הטורפדו של הצי הבלטי. ב-6 במאי הוטל על אוניות שייטת IV לספק תמיכה בהסתערות על ליבאו. ויטלסבאך ושאר האוניות הוצבו מול גוטלנד כדי ליירט כל סיירת רוסית שעלולה לנסות להתערב בנחיתות; הרוסים לא עשו זאת. לאחר שסיירות מקבוצת הסיור IV נתקלו בסיירות רוסיות מול גוטלנד, האוניות של פלגה VII נפרסו - עם ארובת דמה שלישית שהוקמה כדי להסוות אותן כאוניות הסדרה בראונשווייג - יחד עם הסיירת דנציג. האוניות התקדמו עד לאי אוטו ב-9 במאי ולקופרסטנרנה למחרת, אך עד אז נסוגו הסיירות הרוסיות. מאוחר יותר באותו יום, הצוללות הבריטיות צה"מ E1 וצה"מ E9 הבחינו בשייטת IV, אך היו רחוקות מכדי לתקוף אותם.
מ-27 במאי עד 4 ביולי, ויטלסבאך הייתה שוב בים הצפוני, ופטרלה בשפכי נהרות היאדה, האמס והאלבה. בתקופה זו הבין הפיקוד העליון של הצי כי אוניות הסדרה ויטלסבאך הישנות יהיו חסרות תועלת בפעולה נגד הצי המלכותי, אך ניתן יהיה להשתמש בהן ביעילות נגד הכוחות הרוסיים החלשים בהרבה באזור הבלטי. כתוצאה מכך, הועברו אוניות המערכה בחזרה לאזור הבלטי ביולי, והן יצאו מקיל ב-7 לכיוון דנציג. ב-10 ביולי המשיכו האוניות מזרחה לניופאהרוואסר, יחד עם כלי השיט של שייטת סירות הטורפדו השמינית; לאחר ההגעה, ויטלסבאך עלתה על שרטון ושמידט העביר את דגלו לבראונשווייג. היא הצליחה להשתחרר ולא נפגעה בתקרית, ולמחרת חזר שמידט לאונייה. ספינות השייטת הרביעית יצאו ב-12 ביולי כדי לבצע מפגן כוח, וחזרו לדנציג ב-21 ביולי מבלי להיתקל בכוחות רוסים.
קרב מפרץ ריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש שלאחר מכן החל הפיקוד העליון של הצי במבצע נגד מפרץ ריגה לתמיכה במתקפת גורליצה-טרנוב שהצבא ניהל. כוחות הצי הבלטי תוגברו במרכיבים משמעותיים של צי הים הפתוח, כולל שייטת אוניות המערכה I, קבוצת הסיור I, קבוצת הסיור II ושייטת הטורפדו השנייה. הנסיך היינריך תכנן שאוניותיו של שמידט יאלצו את דרכן למפרץ וישמידו את ספינות המלחמה הרוסיות בריגה, בעוד שהיחידות הכבדות של צי הים הפתוח יפטרלו צפונה כדי למנוע מכל הצי הבלטי הרוסי, שעלול לנסות להפריע למבצע, להתקרב. הגרמנים פתחו במתקפתם ב-8 באוגוסט, ויזמו את קרב מפרץ ריגה. שולות מוקשים ניסו לפנות נתיב דרך מיצר אירבה, בחיפויין של בראונשווייג ואלזס, בעוד ויטלסבאך ושאר השייטת נשארו מחוץ למיצר. אוניית המערכה הרוסית סלאבה תקפה את הגרמנים במיצר, ואילצה אותם לסגת.
במהלך הפעולה נפגעו הסיירת תטיס וסירת הטורפדו S144 ממוקשים וסירות הטורפדו T52 ו־T58 מוקשו וטבעו. שמידט הסיג את אוניותיו לטעינת פחם מחדש והנסיך היינריך התלבט בניסיון נוסף, שכן עד אז התברר שההתקדמות של הצבא הגרמני לכיוון ריגה נעצרה. הנסיך היינריך ניסה לפרוץ את התעלה בפעם השנייה באמצעות שתי אוניות מערכה מהשייטת הראשונה כדי לחפות על שולות המוקשים ולהותיר את ויטלסבאך מאחור בליבאו. בעקבות הניסיון השני הלא מוצלח, שמידט הפך למפקד שייטת I ב-26 באוגוסט, והוחלף כמפקד שייטת IV על ידי ויצה-אדמירל פרידריך שולץ, שגם עשה את ויטלסבאך לאוניית הדגל שלו.
פעילות לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 בספטמבר, ויטלסבאך וארבע אחיותיה יצאו לים בניסיון לאתר ספינות מלחמה רוסיות מול גוטלנד, אך חזרו לנמל כעבור יומיים מבלי שנכנסו לקרב. ב-7 וב-8 באוקטובר, היא, אלזס, וארבע סירות טורפדו חיפו על פעולת הנחת מוקשים. בשלב זה של המלחמה, הצי נתקל בקשיים באיוש כלי שיט חשובים יותר. האיום מצוללות בים הבלטי שכנע את הצי הגרמני להוציא את אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך הקשישות משירות פעיל. ויטלסבאך ורוב שאר אוניות השייטת הרביעית עזבו את ליבאו ב-10 בנובמבר, לכיוון קיל; עם הגעתן למחרת, הן צורפו לפלגת המילואים של הים הבלטי, בפיקודו של קומודורה ולטר אנגלהרדט. האוניות עגנו בשיקזי שבקיל, עם ויטלסבאך כאוניית הדגל של הפלגה. ב-31 בינואר 1916 פורקה הפלגה, והאוניות פוזרו לתפקידי משנה.
ויטלסבאך הוצאה משירות ב-24 באוגוסט, ושימשה בתחילה כספינת אימונים שבסיסה בקיל. לאחר מכן הועברה האונייה לווילהלמסהאפן לשימוש כאוניית בסיס של הצי באוקטובר 1917, שם תמכה באוניית המערכה לותרינגן, ששימשה עד אז כספינת אימון לאנשי חדר המכונות. ב-6 באוגוסט 1918 החליט משרד הצי הקיסרי להמיר את ויטלסבאך לספינת מטרה, אך המלחמה הסתיימה עם תבוסתה של גרמניה לפני שהעבודה החלה. ויטלסבאך הופעלה מחדש לשירות עם הרייכסמרינה החדש שהוקם ב-1 ביוני 1919, והוסבה לאוניית בסיס לשולות מוקשים. היא נשאה 12 מכלי השיט הרדודים האלה. האונייה שירתה בתפקיד זה מ-20 ביולי 1920 עד 8 במרץ 1921. ויטלסבאך נמחקה מרשימת הצי ונמכרה ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-7 ביולי, תמורת 3,561,000 מארק. לאחר מכן, האונייה פורקה לגרוטאות בווילהלמסהאפן.
