ויתור על הכס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הוויתור על הכס הראשון של נפוליאון, נחתם בטירת פונטנבלו ב-4 באפריל 1814

וִתּוּר עַל הַכֵּס, בלועזית אַבְּדִיקַצְיָה, הוא ויתור רשמי על התואר מונרך וסמכויותיו. מעשי ויתור על הכס מילאו לאורך ההיסטוריה תפקידים שונים בסדרי הירושה במונרכיות שונות. בעוד שחלק מהתרבויות רואות בוויתור על הכס התנערות מחובה מולדת, בחברות אחרות, כגון ביפן טרם הרסטורציה של מייג'י, הוויתור על הכס היה אירוע שבשגרה ועזר לשמור על יציבות במהלך חילופי שלטון.

בשונה ממשרות ציבוריות נבחרות, אז המונח המקובל לעזיבה של המשרה הוא התפטרות, תואר המונרך עובר בירושה, ועל כן הוויתור עליו טומן בחובו משמעויות סמליות נוספות. ויתור על כס האפיפיור מכונה בלטינית renuntiatio (התנערות).

ויתורים על הכס אירעו לאורך ההיסטוריה הן בכפייה והן מרצון. מונרכים אחדים אף נקבעו כמוותרים על כיסאם בהיעדרם, אם כי קביעות אלה התבצעו פעמים רבות על ידי יורשים בעלי צד בדבר, לעיתים אף ללא הבעת עמדה מצד המונרך, שלמעשה הודח.

בעת החדשה, בשל אופיו הטקסי ברובו של תפקיד המונרך במונרכיות חוקתיות רבות, ויתרו מונרכים רבים על כיסאם בשל זקנה, כמו המלכים של ספרד, קמבודיה, הולנד ויפן.

דוגמאות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הוויתורים על הכס הבולטים ביותר של העת העתיקה נמנים אלה של הדיקטטור לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 79 לפנה"ס, הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 לספירה והקיסר רומולוס אוגוסטולוס בשנת 476.

האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אופייה המורכב של משרת האפיפיור – ראש הכנסייה הקתולית והעומד בראשן של מדינות האפיפיור (מ-754 עד 1870) ושל קריית הוותיקן (מאז 1929) – לוויתור על הכס מצד אפיפיור השלכות דתיות-רוחניות והשלכות מדיניות. מבחינה טכנית, המונח המתאר ויתור מרצון על הכס של מהבישוף של רומא הוא רנונציאציה, כפי שהוסדר בקודקס המשפט הקאנוני, קאנון 332, סעיף 2.

ניטש עדיין ויכוח לגבי מספר התפטרויות שנויות במחלוקת בימי הביניים המוקדמים. האפיפיור האחרון בתקופת ימי הביניים שהתפטר היה גרגוריוס השנים עשר, שהתפטר בשנת 1415 במעשה שנועד לשים קץ לקרע המערבי. רק 598 שנה לאחר מכן, ו-719 שנים לאחר האחרון שהתפטר מרצונו, ויתר על כיסאו אפיפיור נוסף: בנדיקטוס השישה עשר ויתר על כיסאו מרצונו ב-2013, מפאת גילו המבוגר ומצבו הבריאותי. היה זה אירוע חריג מאוד שהתקבל בהפתעה רבה ברחבי העולם.

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מאירועי הוויתור על הכס הבולטים ביותר בעת החדשה הוא הוויתור על הכס של אדוארד השמיני. בשנת 1936 ויתר אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת על תואר המלוכה כדי להתחתן עם ווליס סימפסון, אישה גרושה בעלת אזרחות אמריקאית, אל מול התנגדויות הממסד הבריטי, ממשלות חבר העמים הבריטי, משפחת המלוכה הבריטית והכנסייה האנגליקנית. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נמסר הכתר הבריטי או האנגלי לחלוטין מרצון. כיום, מכיוון שתואר המלוכה מעוגן בחקיקה, במיוחד בחוק ההסדר 1701, ויתור על כס המלוכה יכול להתבצע רק בחוק פרלמנט. על פי סעיפי חוק וסטמינסטר מ-1931, מעשה כזה חייב להיות מוסכם על ידי הפרלמנטים של כל מדינות חבר העמים. כדי לתת תוקף משפטי לוויתורו של המלך אדוארד השמיני על הכס, התקבל חוק הצהרת הוד מלכותו על התפטרות משנת 1936.

ריצ'רד השני, מלך אנגליה, להבדיל, נאלץ לוותר על כיסאו לאחר שהשלטון נתפס על ידי בן דודו, הנרי בולינגברוק, בזמן שריצ'רד היה במסע צבאי לאירלנד.

במהלך המהפכה המהוללת ב-1688 נמלט ג'יימס השני, מלך אנגליה, לצרפת, בהפילו את החותם הגדול של הממלכה לנהר התמזה. הפרלמנט אז דן בסוגיה אם הוא ויתר על הכס, והחליט, למורת רוחו של ג'יימס, באספה מלאה של הלורדים והנבחרים "כי המלך ג'יימס השני, לאחר שניסה לערער על חוקת הממלכה, על ידי הפרת החוזה המקורי בין המלך לעם, ובעצת ישועים ורשעים אחרים, לאחר שהפר את חוקי היסוד, ולאחר שמשך עצמו מממלכה זו, ויתר על השלטון, וכי כס המלוכה פנוי".

בסקוטלנד, מרי, מלכת הסקוטים, נאלצה לוותר על כיסאה לטובת בנה בן השנה, ג'יימס השישי.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הפגנות המוניות נגד המלך פארוק שהחלו ב-23 ביולי 1952, אילץ הצבא את המלך לוותר על כיסאו עבור בנו התינוק פואד השני במהלך מהפכת הקצינים החופשיים. לאחר מכן יצא המלך פארוק לגלות באיטליה.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכאוס לאחר תבוסתה של הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה אילץ את וילהלם השני, קיסר גרמניה, לוותר על כיסאו כקיסר גרמניה, וכפועל יוצא גם על כיסאו כמלך פרוסיה. חוזה ורסאי שבא לאחר מכן הביא לביטול המונרכיה בגרמניה, והוביל את שאר המלכים, הדוכסים, הנסיכים ובני האצולה הגרמנים לוותר על תוארי המלוכה שלהם.

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריה של יפן נעשה שימוש תכוף בוויתור על הכס, ולמעשה מקרים כאלו התרחשו לעיתים קרובות יותר מאשר מוות של קיסר מכהן. באותה תקופה, טרם רסטורציית מייג'י, רוב הסמכות המבצעת הופקדה בידי עוצרים, ותפקידו העיקרי של הקיסר היה טקסי, עם טקסי פולחן חוזרים ונשנים, עד שהקיסר המכהן נחשב כראוי לפרישה מפונקת לאחר שירות של כעשר שנים. כך התפתחה מסורת שלפיה קיסר צריך לעלות על כס המלכות צעיר יחסית. תפקידי הכוהן הגדול היו בני ביצוע לילד מהלך, ויורש עצר שבגר וכבר לא היה פעוט נחשב מתאים ובוגר דיו. הגעה לגיל הבגרות לא הייתה חובה. לפיכך, קיסרים יפנים רבים הומלכו בילדותם, חלקם אף בגיל 6 או 8. ייתכן שהיותו של הקיסר ילד עזרה לו לעמוד בחובות מייגעות ולשאת את הכפיפות לגורמים פוליטיים, כמו גם לפעמים להסוות את בני השושלת הקיסרית החזקים באמת. כמעט כל הקיסריות היפניות ועשרות קיסרים יפנים ויתרו על הכס וחיו את שארית חייהם בתנאי פרישה מפונקים, תוך השפעה מאחורי הקלעים, ולעיתים קרובות עם יותר כוח ממה שהיה להם בזמן שישבו על כס הקיסרות. כמה קיסרים ויתרו על כיסאם בעודם בגיל העשרה. מסורות אלו, שבהן הקיסר בדרך כלל מתואר כמתבגר, מופיעות בפולקלור היפני, בתיאטרון, בספרות ובצורות תרבות אחרות.

לפני רסטורציית מייג'י, היו ליפן אחת עשרה קיסריות. למעלה ממחצית מהקיסריות היפניות ויתרו על כיסאן ברגע שצאצא זכר מתאים נחשב למבוגר מספיק כדי לשלוט. למרות השכיחות הגבוהה של ויתור על הכס אין בחוק משק הבית הקיסרי, בחוקת מייג'י או בחוקת יפן הנוכחית משנת 1947 שום סעיף העוסק בוויתור על הכס.

לאחר תבוסתה של יפן במלחמת העולם השנייה, רבים מבני המשפחה הקיסרית, כמו הנסיכים יאשוהיטו, נובוהיטו והיגשיקוני, לחצו על הקיסר הירוהיטו להתפטר, במטרה שאחד הנסיכים יוכל לשמש עוצר עד שיגיע יורש העצר אקיהיטו לבגרות. ב-27 בפברואר 1946 אף התייצב אחיו הצעיר של הקיסר, הנסיך טאקאהיטו, בפני הממשלה והפציר בעקיפין בקיסר להתפטר ולקבל אחריות על תבוסתה של יפן. הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור התעקש שהקיסר הירוהיטו יישאר על כס המלוכה. הוא ראה בקיסר סמל להמשכיות וללכידות של העם היפני.

ב-13 ביולי 2016 דיווחה רשות השידות הלאומית NHK כי הקיסר אקיהיטו מתכוון לוותר על כיסאו לטובת בנו הבכור, נארוהיטו, תוך מספר שנים, בציינו את גילו המופלג כסיבת ההתפטרות. הוויתור האחרון בתוך המשפחה הקיסרית התרחש בתקופת הקיסר קוקאקו עת ירד מכס החרצית ב-1817. עם זאת, פקידים בכירים סוכנות משק הבית הקיסרי הכחישו כי הייתה תוכנית רשמית כלשהי למלך לוותר. התפטרות פוטנציאלית של הקיסר הצריכה תיקון לחוק משק הבית הקיסרי, שבאותו זמן לא כלל התייחסות למהלך כזה. ב-8 באוגוסט 2016 נשא הקיסר נאום נדיר בטלוויזיה, שם הדגיש את גילו המתקדם ואת בריאותו הדועכת. נאום זה התפרש כמנבא את כוונתו לפרוש. ב-1 בדצמבר 2017, הודיע ראש ממשלת יפן שינזו אבה כי הקיסר אקיהיטו יפרוש מתפקידו ב-30 באפריל 2019. ההודעה הגיעה לאחר ישיבה של מועצת משק הבית הקיסרית.

ב-19 במאי 2017 אושרה החלטת הממשלה שאפשרה לאקיהיטו לוותר על כיסאו. ב-8 ביוני 2017 העביר הדיאט של יפן הצעת חוק המאשרת לאקיהיטו להתפטר ולממשלה להתחיל בהסדרת תהליך מסירת הסמכויות ליורש העצר נארוהיטו. הוויתור על כס אירע רשמית ב-30 באפריל 2019.

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מקורות ג'ייניים שנכתבו כמעט 800 שנה לאחר שלטונו, ויתר צ'נדרגופטה מאוריה, הקיסר הראשון של האימפריה המאורית, על כיסאו והפך לנזיר ג'ייני בשנים האחרונות לחייו.

דוגמאות נוספות בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטינה, מלכת שוודיה (בתו של המלך הפרוטסטנטי גוסטב השני אדולף) זעזעה את אירופה כשהיא ויתרה על כיסאה מנת לעבור לרומא ולשרת את האפיפיור.

חוסיין בן עלי, שריף מכה, ויתר על ממלכת חג'אז באוקטובר 1924.

במחצית השנייה של המאה ה-20 ובמאה ה-21 מונרכים רבים ויתרו על כיסאם בשל גילם המבוגר: הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, קטר, קמבודיה, בהוטן ויפן כאמור לעיל. שלוש מלכות הולנד האחרונות, וילהלמינה, יוליאנה וביאטריקס פרשו כולן מתפקידן במטרה להעביר את שרביט המלוכה ליורש או ליורשת מוקדם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויתור על הכס בוויקישיתוף